לדמותו של מְחַקֵּר – ביקורת פנימית
מתוך פורום אוהבי ציון (ומועתק לכאן ברשות):
לדמותו של מְחַקֵּר
מזל טוב! נולד לר’ יוסף בן! אההה, סוף כל סוף.
ר’ יוסף היה ת”ח מוכר בשכונה, איש מרומם שעסק בתורה כל היום, והוא כבר כמה שנים עבר את ה’בן ארבעים לבינה’, ועד עכשיו היה לו רק בנות.
אמנם ר’ יוסף היה איש צדיק ושמח בחלקו, ובכל הלידות של שש הבנות שהקדימו את הבן, ר’ יוסף תמיד אמר בכנות שהוא מאוד שמח בבנות, והוא אפילו לא מעלה על דעתו שהוא מתלונן על רוב הברכה שהקב”ה שולח לו, ובת תחילה סימן יפה לבנים… וזה היה באמת נכון, ור’ יוסף באמת היה איש שמח.
אבל למעיישה לאחר שסוף כל סוף נולד לו בן, אפשר לומר שבנים עדיפי מסימנים…
ויקרא שמו בישראל, ראובן, על שם אבא של ר’ יוסף. כמעט מיום הברית, ר’ יוסף רצה להתחיל ללמוד את בנו תורה. היה נפלא לראות אדם שרוב שערותיו כבר לבנות, מתרגש ומנסה לדבר עם ראובן בן כמה חודשים ללמד אותו “תורה ציוה לנו”.
ומאז הגיל הקטן, היה ברור שהילד ראובן הוא אכן בעל כישרון גדול עם תפיסה מהירה. ור’ יוסף לא וויתר על ההזדמנות, וספי ליה כתורא, ועד גיל הבר מצווה הוא עשה סיום על שישה סדרי משנה כמה פעמים, עם הרבה חזרות, וראובן מצידו הראה שליטה טובה בחומר.
ראובן גם היה מתמיד, וגם ילד טוב שעושה מה שאומרים לו לעשות. וככה המשיך להצליח בתחילת שנות הישיבה קטנה. על כל המבחנים הוא קיבל 100%, ורק מן הצד הוא המשיך ללמוד משניות, וגם ללמוד עם אבא שלו עוד כמה מסכתות מהש”ס.
אבל לימוד העיון זה לא ממש הקטע החזק של ראובן. אמנם, כילד טוב, הוא למד מה שהר”מים שלו אמרו לו ללמוד, והוא ידע לסכם את החידושים הגדולים שנאמרו בשיעור של שעה ב-45 שניות, אבל מצא שיש לו הרבה עודף זמן מן הצד, ומכיון שהוא ילד טוב, ראובן היה משלים את זה עם לימודים אחרים, עוד מסכתות ועוד נושאים.
ר’ יוסף מצידו קלט את זה, ואפשר לומר שהוא אפילו קצת אשם בכך, כי מבחינתו אכן הלימוד שמשקיעים בו בישיבות הוא קצת קשקושים, והלימוד האמיתי הוא לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא. ובנו החכם, שכבר שולט בכל כך הרבה חלקי תורה, לא צריך ללמוד איך לומדים. כמובן, ר’ יוסף תמיד עודד את בנו ללמוד את סדרי הישיבה, אבל ראובן קלט שלאבא שלו יש יותר נחת ורצון שהוא יחזור כמה פעמים על כל בבא קמא, במקום שישקיע בחזרה על השיעור של הר”מ.
בשלב מסוים ראובן התחיל ללמוד משנה ברורה, ומצא שהוא ממש אהב את הלימוד של הלכה למעשה. וככה עם השנים, הוא הפך להיות בקי גדול במשנה ברורה, כשתוך שנותיו בישיבה הוא סיים את ששת הכרכים כמה וכמה פעמים.
בעולם טוב יותר, היה צריך שביום מן הימים, אחד מהר”מים יצליח להכניס לו טעם בלימוד העיון, או לדאוג לו שיהיה לו אברך חשוב כחברותא בצד שאולי יצליח לעשות זאת.
ייתכן שבעולם עוד יותר טוב, מסתמא הוא היה הולך לישיבה שמתאימה לסוג החשיבה והראש שהוא התברך בהם.
אבל ראובן דנן הלך לישיבה הרגילה שבה התמקדו על לימוד העיון, וככה הוא המשיך את שנותיו ברוב ההתמדה, הגם שעיקר הגישמאק שהוא קיבל היה מלימודיו הצדדיים ולא בלימודי הישיבה.
לאחר שהוא היה בקי במשנה ברורה, הוא התחיל לנהוג כפי כל מיני מסקנות שיצאו לו, וגם להעיר אחרים על זה, הנה ככה כתוב מפורש במשנה ברורה…
למשל, יום אחד הוא יצא לטיול עם החברים שלו, וכשראו הר גבוה, ראובן מיד בירך ‘עושה מעשה בראשית’. ראובן שם לב שאחרים זלזלו בזה, ובעיניהם זה היה כאילו הוא מחדש גדול, והגם שהוא אמר להם שזה משנה מפורשת שנפסקה להלכה ולא חלק אדם על זה מעולם, הוא הבין שבעיניהם צריך אישור בפתק מכלל גדולי הדור שאפשר לברך את הברכה. גם אם זה משנה ברורה ומשנה מפורשת.
וכיוצא בו רבות בכל מיני נושאים, והצד השווה שבהם שהוא הבין שחבריו וגם רבותיו אוחזים שזה “לא לעניין” לעשות בדיוק את ההלכה איך שהיא כתובה, אלא במקום זה לדעתם ההלכה מותנית בכך שזה מה שמקובל לעשות.
ראובן גם היה מספיק חכם להחליט שלא להתחשב בדעתם, כי הרי הוא דיבר עם הר”מ ההוא על דא והא, וזה ברור שראובן יודע משנ”ב יותר טוב ממנו, ואי לכך, גם אם הר”מ הוא יהודי חשוב ועמל בתורה, הוא לא צריך לקחת את השקפותיו של הר”מ בגישה להלכה למעשה בכזה רצינות.
ראובן אף פעם לא זלזל באחרים, לא ברבותיו ולא בציבור, אלא מצד שני ידע שאי אפשר להתעלם מהלכות מפורשות שכתובות שחור על גבי לבן מבלי שיש חולקים.
וככה סיים ראובן ישיבה קטנה, ועבר לישיבה גדולה מפורסמת. שם היו הרבה בחורים טובים, ותוך זמן קצר הוא מצא עוד כמה בחורים בסגנון שלו, בחורים ירא שמיים שאוהבים הספק, ומבינים שידיעת התורה זה דבר מאוד רציני, והחברים מצידם גם החשיבו את ראובן על רוב הידיעות שהיו לו.
יום אחד, בחור אחד בשם נפתלי התחיל לשאול את ראובן למה יש לו קשר של תפילין בצורה ד’ ולא בצורה מ”ם סתומה? ראובן, כידען שהוא היה, מיד ציטט את המשנ”ב שכותב להעדיף את הדל”ת ולא את המ”ם סתומה.
נפתלי הסביר לו שיש לו טעות, והביא לו חוברת שמסבירה שבאמת במשנ”ב מצטט מהתפארת אריה כו’, ובאמת זה אמור להיות מרובע, וזה\ו מסקנת המשנ”ב.
ראובן בדק את הנושא ברצינות, והוא אכן היה קצת בהלם. הוא אפילו שאל את אבא שלו על זה, ואבא שלו סיפר לו שהוא לאחר הבר מצווה התחיל עם קשר מרובע מחמת מנהג אבותיו, ורק כשר’ יוסף היה בישיבה אחד מהרבנים החשובים דאג “לתקן” את הקשר שלו להיות דל”ת, כמו שכתוב במשנ”ב, כי הקשר המרובע אין לו שום מקור.
לאחר שהוא שמע שאבא שלו בכלל שינה ממנהג אבותיו, ראובן אפילו לא הרגיש כאילו הוא בוגד במנהג אבותיו, והחליף את הקשר שלו להיות מרובע.
וכבחור טוב שמאוד דואג לכולם, הוא התחיל לנסות לשכנע גם את חביריו וקרובי משפחתו שככה הם צריכים לעשות. אבל התברר לו שהייחס שלהם לדברי המשנ”ב המפורשים הוא ממש אותו יחס שיש להם לברכת עושה מעשה בראשית על ראיית הר גבוה.
משום מה, הוא מצא שהיחס הוא שהמשנ”ב יכול להיות הפוסק האחרון כל כמה שמבינים שזה כתוב לעשות קשר הדל”ת, עד כדי שיש שהורו לשנות ממרובע לדלת, אבל לאחר שמוכיחים להם שבאמת כוונת המשנ”ב הפוכה, פתאום, הגם שיש משנה ברורה, אבל למעשה יש מנהג העולם…
מצד שני, עם החברים החדשים שלו, בעלי הקשר המרובע, היה לו תענוג לדון איתם, והם באמת לוקחים את הנושא של הלכה ברצינות.
שבת אחת, (דווקא זו הייתה פרשת שלח) לאחר הסעודה בישיבה, נפתלי הביא לו עלון שהפיצו בכל מיני מקומות שטוען שאפשר לשים תכלת.
נפתלי הראה לו שבאמת הוא כבר התחיל ללכת עם תכלת בצנעא, וראובן ישב על הסוגיא ברצינות ללבן את הענין.
ראובן קרא כל חוברת שהוא היה יכול להשיג על התכלת, ושוב פעם הוא מצא את עצמו בסיבוב אצל מכיריו לשאול למה לא לובשים את התכלת. וגם כאן הם ממש אכזבו אותו.
מו”ץ אחד הסביר לו שהבית הלוי אמר שאין אפשרות לחדש המציאות בלי מסורת, וראובן ממש התפוצץ מזה שאותו מו”ץ אפילו לא קרא את העלון שכבר הביא כמה וכמה ציטוטים מפורשים שבאמת כן יש אפשרות למצוא את התכלת.
מישהו אחר אמר לו שאין דין ספק דאורייתא לחומרא בענין תכלת, כי גם לאחר שתחמיר נשאר אצלך ספק. הוא שאל אותו על המקור של החידוש הזה, וההוא לא ידע להגיד, ואילו ראובן הראה לו כמה מקומות שהמשנ”ב פוסק לא ככה, כמו באתרוג ספק מורכב.
ר’ יוסף, שעד עכשיו קיבל רק נחת מבנו ראובן, התחיל להרגיש אי נעימות כשראובן התחיל לדבר איתו על תכלת. ר’ יוסף ענה שזה לא לגמרי ברור שזה התכלת, והביא כל מיני טיעונים. אבל ראובן אחז בשלו, וטען שהוא עשה בירורים אצל רבים, והוא יודע את הסיבות שנאמרו על ידי כל מיני רבנים שלא ללבוש, ומכיון שכל החשובים אומרים טענות שלא לעניין לפטר את עצמם מחיוב דאורייתא, למה לו לחשוש שדווקא כן יש טעם טוב שזה לא התכלת, רק הוא נשאר סודי, ואילו כל מי שניסה להסביר את זה נכשל..
אז ר’ יוסף ביקש שלפחות שזה יהיה בצנעא, וראובן באמת לא רצה לצער את אבא שלו (הגם שמיד הוא חשב את הדינים של כיבוד אב כשאבא אומר לעבור על דברי תורה..), והסתיר את מעשיו. כמובן הוא לבש ד’ חוטי תכלת, כי זה מפורש במשנה ברורה.
ראובן המשיך להשקיע בלימוד כזה שהוא התחבר אליו. כעת הוא כבר יותר “משוכלל”. הוא כבר יודע שלפעמים צריך לבדוק את הסוגיא, עד שאחד מהחברים שלו התחיל להסביר לו שלא צריך להיות כ”כ מכור למשנה ברורה, ואחד מחבריו הוכיח לו שלפעמים הפשטות הוא דלא כהמשנה ברורה.
ידידו נפתלי גם עשה שטייגען, וביום מן הימים התחילו לדון על הנחת תפילין כל היום, והוכיח את ראובן על זה שיש לו שאננות למצות תפילין. לא ארכו ימים עד שראובן התחיל לקיים את עצת הביאור הלכה ללבוש תפילין של יד בצנעה מתחת לחולצה בלי תפילין של ראש.
ר’ יוסף אמר לראובן שזה לא חיוב ללבוש תפילין כל היום, רק מצוה קיומית, וראובן ענה לו, “מי אמר משהו על חיובים? מצוה וודאי יש, ובעל המשנה ברורה מעודד את זה, ואם גדולי ישראל לא עושים את זה כנראה יש להם טעם משלהם, אבל למה לבטל באפשרות לקיים מצוה גדולה?”.
ר’ יוסף שתק, הוא חשב על כמה דברים לענות, אבל הוא הבין שאין טעם לפתוח חזית עם הבן זקונים שלו.
עם הזמן ראובן ונפתלי הכירו גם את דניאל, עוד בחור, שהוא עוד כמה צעדים קדימה.
יום אחד דניאל הוכיח את ראובן: “זה יפה מאוד שאתה משתדל לקיים מצות תפילין, אבל זה חבל, כי אם כבר, לפחות תעשה את זה בתפילין הכתובות כדין שנאמר למשה בסיני.”
“מה, אין לי תפילין כשרות?” ראובן ידע להגיד שאבא שלו השקיע בזה הרבה כסף וזמן שיהיה לו התפילין הכי מהודרות שאפשר.
החבר החדש הסביר לו: “התפילין שלך כתובות בדיפתרא (מעובד בסיד), ובכלל וזה באמת לא קלף אלא דוכסוסטוס…”
גם כאן ראובן התחיל לברר את הסוגיא. התברר לו [שכרגע החלטת המחקרים הוא…] שבאמת קלף זה הליצה…
הוא התחיל לדבר על הנושא עם אבא שלו, שמיד הבטיח לו: “אל תדאג, השקעתי טוב בתפילין שלך שהם כתובות על ליצה.”
“מה? קלף עם ליצה, או ליצה ממש?”
ר’ יוסף לא באמת ידע את התשובה, רק ידע שזו חומרא די מקובלת אצל בני תורה כו’. אז ראובן הסביר לו: “אם ככה, זה לא ליצה לבד, אלא זה קלף עם ליצה, שאצל חז”ל זה בכלל מוגדר גויל ולא קלף, ובכלל כתבו את הכתב בצד הלא נכון…”
כשראובן ראה את הפרצוף של אבא שלו, ראובן קלט שמשהו שהוא אמר אינו בסיידר. ראובן החליט שכנראה מכאן והלאה יש סוגיות שלא מבררים עם אבא… זה עדיין כיבוד אב ואם.
בסוף, ר’ יוסף ניחם את עצמו שב”ה הבן שלו יש לו התלהטות למצוות, וראה שבאמת אין חסרון של יר”ש עצלו, ובדור שלנו זה יכול להיות הרבה יותר גרוע…
וראובן מצידו רצה להשיג תפילין על ליצה. התברר שאם אבא לא רוצה לעזור, ממש אין לו שום כסף. עד שאחד מהחברים הסביר לו שזה לא צריך להיות כזה יקר אם כותבים בעט פיילוט כתב אשורי כפי שהיה בזמן חז”ל…
ראובן לא ממש אהב את הרעיון לעשות את זה, אבל השיקול של תפילין על קלף כשר הכריע את הכף.
וככה עם הזמן המשיך עוד צעד ועוד צעד.
יום אחד בשבת, אחרי סעודה, נפתלי מספר לראובן על חבר משותף שלהם: “שמעתם על דניאל? הוא עולה להר הבית!”.
ראובן קפץ: “מה?! כרת!”
נפתלי התחיל להסביר בשקט: “ממש לא כרת… זה לא כל כך פשוט. יש דעות בראשונים ובאחרונים, ויש חילוקים איפה אסור ומה מותר עם טבילה וכל הדינים..”. וכמובן, לא ארכו ימים לישראל, שגם ראובן מצא את עצמו שם עם נפתלי.
תוך כדי שהם יוצאים משער השלשלת, אחד מה’בני העלייה’ התחיל לדבר עם ראובן ונפתלי על דיני תפילין, וראובן מיד אמר לו שהוא לובש תפילין הכתובות כדין על ליצה בכתב חז”ל, והוא ממש אחד מהם. והיהודי הזה אמר: “אבל מסתמא הפרשיות הן כדעת רש”י, ואני חושב שצריכים לעשות רק כרבינו תם.”
“מההה?” שאל ראובן.
ענה אותו יהודי: “תשמעו, תקרא את הטקסט של הגמרא: ‘קדש והיה מימין, שמע והיה משמאל’, ואני חושב שרבינו תם נכנס יותר יפה לתוך הטקסט. ובכלל, המילים ‘והקורא קורא כסדרן’ לדעתי הן הוספה מאוחרת שאינה מן הטקסט של התלמוד הבבלי.”
ראובן ראה שנפתלי לוקח את הטענה הזאת ברצינות, בעוד שבעיני ראובן זה פשוט מטורף להכריע מתוך הבנתו האישית של הטקסט של הגמרא.
בדרך בחזור, ראובן התווכח עם נפתלי על זה, ונפתלי אמר לו שהוא לא כל כך מתרגש מזה שאף אחד לא חושב ככה, כי הרי מי בכלל לובש תפילין על ליצה בכתב אשורי נכון? אז מה כל כך קשה לך לשמוע גם על זה?
ראובן ענה לנפתלי: “אני בכלל נגד לעשות הכרעות בעצמי נגד כולם. כל מה שעשיתי עד עכשיו היה אך ורק בגלל שזה היה הדבר הכי הגיוני, ממש אחד ועוד אחד. בירכתי על ההר ‘עושה מעשה בראשית’, אחר כך המשכתי עם קשר של תפילין, ואחרי זה תכלת, ואחרי זה הקלף כו’. הכול ממש מתוך יראה לעשות את הדין שהקב”ה חייב אותי. אבל סתם להכריע מסברת הכרס במחלוקת של אלף שנה נגד כולם? מה פתאום???”
נפתלי צחק: “נו נו, ככה הגבת בהתחלה גם על התכלת. תן לזה חודש־חודשיים, ונחיה ונראה…”
כתבתי את הסיפור קצת מהמבט של ראובן, והתעלמתי מכל זיקה של חיפוש ‘צומי’ שמעורבת בעניין, כי ראובן, בעיני עצמו, באמת מאמין בתום לב שהוא עושה רק דברים נכונים. מסתבר שיש מחקרים צעירים שחלק גדול מהעניין אצלם הוא סוגיא של צומי, אבל אני מתכוון לסוג שלפחות בעיני עצמו זה לא הנושא.
מה אני מתכוון בכל הסיפור הזה? אסביר זאת במשל על אמונה בקונספירציות.
אתה בוודאי מכיר אנשים, לפחות מאז עידן הקורונה, שנראים שפויים לגמרי ברוב תחומי החיים, ובכל זאת דווקא בעניינים מסוימים הם מאמינים באמונות הזויות. איך זה קורה? הרי הם לא טיפשים גמורים.
אז התשובה לזה, ששום דבר לא קורה בבת אחת. אדם שיש לו אהבה ואמון בסיסיים בכלל המערכת לא יקום יום אחד ויאמין שיש “סדר עולמי חדש” שמתכנן “אתחול גדול” לעולם כולו. אבל מי שכבר יש בלבו ריחוק או חוסר אמון במערכת, די לו שייחשף ל”נתונים” שישכנעו אותו שהחיסונים מזיקים.
ברגע שהוא משוכנע שהחיסונים אכן מזיקים, ושאלו נתונים ברורים ופשוטים, המסקנה ההגיונית בעיניו היא שהרופאים שממליצים על החיסונים וכלל המערכת הם רשעים. וכשנוח לו להאמין שיש רוע גדול שמסתתר מאחורי הקלעים ומנהל את העניינים, נהיה קל מאוד להאמין שגם הנחיתה על הירח הייתה שקר. ואם הם הצליחו לשקר על הירח, אז ברור שהם מסתירים עוד דברים רבים, ובכלל העולם כולו שטוח. וכשכבר הגענו לשם, קל מאוד להאמין שיש “בונים חופשיים” או כוחות סודיים שמקדמים סדר עולמי חדש ואת “האתחול הגדול”.
כמובן, כל זה רק דוגמה בעלמא, אבל העניין הוא שהקב”ה ברא את האדם בצורה כזאת שכל החלטה והסכמה שאדם מקבל גורמת לו לשנות את נקודת המבט שלו על כל העולם. מי שמתחיל עם החיסונים יכול להגיע עם הזמן לעוד הרבה מסקנות. ומי שהגיע לשם, ימשיך הלאה.
כך היה עם ראובן דנן. כל צעד שנראה לו באותו רגע “ההחלטה ההגיונית והפשוטה” גרם לו להתרחק יותר ויותר ממי שלא חושב כמוהו. עד שבסוף הוא מצא את עצמו במקומות רחוקים מאוד, רק כי כבר “שם פס” על כל העולם.
מה הפתרון לבעיית ה”מחקרים” אצל הבחורים?
אז לדעתי:
לאלו שאינם “מחקרים”: כשאתם רואים בחור שעושה משהו קצת שונה, אבל הוא עושה זאת בתום לב, אל תתייחסו אליו כאל “עוף מוזר” או “ממציא דברים”. תפרגנו לו, תנו לו כבוד והרגשה שהוא שייך. כך הוא יישאר בתוך המסגרת, עם חיבור וחום, ולא ילך רק עם “הדרך שלו” נגד כולם.
לאלו שכן “מחקרים”: יפה מאוד שמצאתם את התכלת (או כל עניין אחר). אבל אל תסתמכו רק על ההבנה שלכם ועל החברים הצעירים. עשה לך רב. תמצא תלמיד חכם מבוגר, ירא שמים, שיראתו קודמת לחכמתו, קצת פתוח ומתון. לא צריך מישהו שיקבל את דעתך להלכה למעשה, אלא מישהו שישמע וידון איתך, ותבין מהתגובה שלו מה הוא חושב על המסקנה שלך. אם תצליח להסביר את דעתך באופן שזה יתקבל על לבו כדבר הגיוני, שוב, לא דבר שהתלמיד חכם מקבל למעשה, אלא שהוא מבין את ההיגיון שבו, תנהג לפי מה שאתה חושב. ואם לא, אז לא.
כך תישאר לך דרך לבדוק אם אתה נשאר בתוך הגבולות או שכבר חצית אותם. ובעצם, עם הזמן, לא תצטרך לשאול ולדבר עם תלמיד חכם על כל דבר, אלא פשוט תשאל את עצמך: “האם הייתי יכול להסביר את זה לפני אותו תלמיד חכם?”