Chilling Parallels Between Appeasement of Hitler and Israeli Negotiations With PLO
See Rabbi Yoel Schwartz’s שלום שלום ואין שלום, p. 53 and onward.
Summary by Gemini:
1. Blind Trust in Unreliable Leaders
A primary parallel drawn is the misplaced trust that democratic leaders placed in aggressive dictators. In 1938, British Prime Minister Neville Chamberlain declared that Adolf Hitler was a man who “could be relied upon”. The sources argue that modern Israeli leaders made a similar mistake by trusting Yasser Arafat, despite his history and the warnings that he, like Hitler, would not keep his promises. Just as Hitler broke the Munich Agreement, the sources claim Arafat used the peace process as a tactical maneuver rather than a sincere commitment to peace.2. Saving a Tyrant on the Brink of Failure
The sources highlight a specific historical irony: just as Hitler’s military leaders were reportedly preparing to depose him due to fears of a disastrous war, the Munich Agreement “saved” his regime by giving him a bloodless victory. A similar parallel is drawn to Yasser Arafat; after the Gulf War, Arafat was politically isolated and weakened due to his support for Saddam Hussein. The sources contend that the Israeli government “saved” the PLO from collapse by signing the peace treaty, thereby elevating Arafat’s status just as Chamberlain had elevated Hitler’s.
3. Strategic Territorial Concessions
The abandonment of Czechoslovakia’s Sudetenland is compared to Israel’s withdrawal from territories like Gaza and Jericho. Churchill warned that partitioning Czechoslovakia under pressure was a “complete surrender” that weakened the democracies and provided the Nazis with advanced weaponry and strategic depth. Similarly, the sources argue that giving the PLO control over Gaza and Jericho turned those areas into “cities of refuge” for terrorists to plan attacks against Israelis, effectively trading strategic security for a false sense of peace.
4. The “Illusion” of Peace and Subsequent ViolenceThe sources emphasize that in both cases, the pursuit of “peace at any price” led to the exact opposite. Chamberlain’s “Peace for our time” preceded the most horrific war in history and the Holocaust. In the Israeli context, the sources note that after the “Gaza and Jericho First” agreements, the number of deaths from terrorism actually increased compared to the years of the Intifada. This is framed as a fulfillment of the biblical warning: “Saying, Peace, peace; when there is no peace”.
5. Peace as a Tactical Truce (Hudaybiyyah)
A specific parallel is made regarding the nature of the “peace” offered by the PLO. The sources mention that Arafat compared the Oslo Accords to the Treaty of Hudaybiyyah, a temporary truce made by the Prophet Muhammad that was later broken once his forces were strong enough to conquer. This mirrors the way the sources view the Nazi strategy: using peace treaties to gain concessions and buy time while preparing for further aggression.
6. Psychological Blindness of the “Peace Seekers”
Finally, the sources describe a psychological parallel: a desperate desire for normalcy that blinds leaders to reality. Churchill observed that the “love of peace” in the hearts of the French and British caused them to ignore Hitler’s obvious preparations for war. The sources argue that the “Leftist government” in Israel and the secular public were similarly blinded by a “craving for peace,” leading them to ignore ongoing incitement and terrorism in order to maintain the fantasy that the conflict had ended.
- The PLO’s 1974 “Phased Plan” is underused in these arguments. The PLO explicitly voted to accept any territory from Israel as a base from which to continue the struggle for all of Palestine. That’s the written strategic doctrine, the equivalent of Mein Kampf as a statement of actual intent rather than negotiating position.
- The international pressure parallel deserves more development. Just as Britain and France pressured Czechoslovakia’s Beneš to capitulate (he wasn’t even invited to Munich), the U.S. and EU pressure on Israel to concede structurally mirrors the great-power dynamic. The small democratic state being told by its patrons to “be reasonable” is almost identical in form.
- The Camp David 2000 / Taba sequence is a natural extension. Barak’s offer (whatever its precise contours, which remain disputed) should have been the proof of whether the Oslo framework could deliver. Arafat’s rejection and the Second Intifada that followed is arguably the most direct empirical test of the “sincere vs. tactical truce” question — and the outcome supported Rabbi Schwartz’s thesis.
- The prophetic framing of the title (Jeremiah 6:14, also 8:11; cf. Ezekiel 13:10) is doing more theological work than the summary captures. The nevi’ei sheker (false prophets) who cried שלום שלום weren’t just wrong — they were telling the people what they desperately wanted to hear. That’s the psychological accusation in Point 6: the Israeli left played the role of the false prophets, promising peace because the public craved it.
גריס מהודר: שיטות הפוסקים בשיעור גריס
נתקבלו במערכת / הרב יואל קטן, ניסן תשפ”ו:
גריס מהודר. שיטות הפוסקים בשיעור גריס, בצירוף ‘כרטיס פטנט’ למדידת שיעור גריס בכתמים. מרדכי אהרן הלר. ירושלים, תשפ”ד. 19 עמ’. (m0548433912@gmail.com)
שיעור ‘גריס ועוד’ מקורו בהלכות צרעת הגוף בשיעור ה’בהרת’ המטמאת, אך עיקר שימושו להלכה הוא בקביעת גודל כתם של דם שיצא מגופה של אשה ללא ‘הרגשה’, שמטמא (רק מדרבנן) אך רק אם גודלו ‘גריס ועוד’ ומעלה (חז”ל ‘הצמידו’ את הלכות כתמים להלכות נגעים, ואכמ”ל). ‘גריס’ הוא גרגיר של פּוֹל, סוג של קטנית הגדֵלה בתרמילים. הפול מוכר ונפוץ מאז ומתמיד בעיקר במזרח התיכון (הוא מוזכר גם בתנ”ך) וגידולו התפשט גם לאירופה, והוא נאכל ע”י בני אדם ומשמש גם כמספוא לבעלי חיים. ‘גריס’ הוא גרגיר פול חצוי, ששטחו הרחב במקום החיתוך הוא השטח שעליו מדובר בשיעור ‘כגריס’. ההלכה קובעת שעד לשטח של גריס הנגע או הכתם אינם מטמאים, וכשהשטח גדול אפילו בטיפה אחת יותר – ‘ועוד’ – הם מטמאים. וכאן נשאלת השאלה: מהו למעשה שטח ‘כגריס ועוד’? אין ספק שבמשך דורות רבים השתמשו הפוסקים בגריסים ‘אמיתיים’ לצורך המדידה הזו, והרמב”ם קבע בעקבות חז”ל שהגודל הזה זהה למרובע של שלוש על שלוש גרגירי עדשים, כל עדשה כארבע שערות ‘כפי שהן קבועות בגופו של אדם’. בדורות האחרונים, כמו בכל המידות והשיעורים, הפוסקים חיפשו מידות מדויקות ואחידות ומדידות יותר, והראשון שהכריע בעניין הוא רבי יונה לנדסופר מפראג (תל”ח-תע”ג), שבשו”ת ‘מעיל צדקה’ שלו לא רק תיאר את הגריס – אלא גם צייר אותו כעיגול בקוטר של כעשרים מילימטר. החזו”א כתב שמדובר על מרובע בשטח של 18 מ”מ שהוא למעשה מקביל לעיגול של 20.3 מ”מ, ואחרים הקבילו את גודל הגריס למטבעות שהיו מצויים בזמנם – ה’דרכי תשובה’ למטבע של עשרה הלר הונגרי (19 מ”מ), הרב פיינשטיין למטבע של סנט אמריקאי (19.05 מ”מ), ובארץ נהגו למדוד אותו לפי קוטר אסימון של הטלפונים הציבוריים של פעם – 19 מ”מ בדיוק, וכשנגמרו האסימונים עברו למדוד במטבע של 5 אגורות (גם הוא כבר לא מצוי היום כל כך…) שקוטרו 19.5 מ”מ. הבעיה היא שהכתמים בדרך-כלל אינם נמצאים בצורה של עיגול מדויק, ובמקרים גבוליים שבהם הפוסק צריך להכריע בין טומאה לטהרה יש פוסקים שמשרטטים את צורת הכתם על נייר שקוף, ואח”כ גוזרים אותו ומקרבים את הגזירים זה לזה כדי לראות אם מדובר בגודל של ‘גריס ועוד’ או לא, שיטה מסובכת ולא מדויקת. אחרים מודדים ‘בערך’, ואז בדרך כלל מחמירים בספק, ויתכן שאוסרים אשה על בעלה ללא צורך. בא האברך החשוב הרב הלר וחיבר קונטרס קצר בנושא השיטות השונות במדידת ‘כגריס ועוד’, וצירף לו ‘כרטיס פטנט למדידת שיעור כגריס בכתמים’ – כרטיס פלסטיק קשיח שקוף בגודל של כרטיס אשראי בערך, מחולק לריבועים קטנים שצלעותיהם 1 מ”מ בתוך ריבועים גדולים יותר של 5 מ”מ, שאותו אפשר להניח על הכתם ובעזרתו למדוד את החלקים האוסרים שבו בצורה מדויקת, ‘על המילימטר’, כאשר כתם שממלא 81 ריבועים קטנים טמא לשיטת החזו”א, ולשיטת המחמירים יותר – 71 ריבועים קטנים כבר מטמאים. יש בכרטיס הזה תועלת גדולה לפוסקי ההלכה, וגם הכהנים כדאי שיתחילו להתאמן איתו לקראת חידוש הלכות מצורע למעשה בעגלא ובזמן קריב…
Where Did ‘Dor Deah’ ACTUALLY Come from? Maskilim!
בשנת 1869 שלחו האקדמיה הצרפתית למדעים וחברת כי”ח לתימן את המלומד הצרפתי יוסף הלוי, כדי שיחקור שם כתובות שבאיות. יוסף הלוי בא מצויד במכתבי המלצה מאת יעקב ספיר ומאת משה חנוך מראשי הקהילה היהודית בעדן, הוא יצר את הרושם כי בא לפעול למענם מטעם יהודי אירופה. במהלך מסעו, אף שזו לא הייתה מטרתו המרכזית, נפגש עם כמה מחכמיה היהודים של המדינה והשפיע עליהם. בין תלמידי החכמים שאיתם נפגש היו הרב קאפח, שבעוד בבחרותו התבונן במושכלות ולא נחה רוחו מהאמונות הרבות הנפוצות בתימן – אמונת השדים, אמונת הכישופים ודומיהן והתעניין בעיקר בפילוסופיה יהודית, בנוסחים ובכתבי יד קדומים, וחיים חבשוש, שליווהו בתימן, והתעניין בשפות דרום-ערביות, תחומים יוצאי דופן בסביבתם. במהלך סיוריו בתימן שמעו ממנו דברים חריפים על תורת הקבלה.
חוקר יהודי נוסף שביקר בתימן, אדוארד גלאזר (אנגלית), עמד במהלך ביקוריו בתימן (בשנים 1882–1894) בקשרים עם חכמי צנעא, בהם הרב קאפח וחבשוש. לאחר ששב ממסעו בתימן שלח לרב קאפח ספרים המבקרים את הקבלה, וכן ספרי השכלה.
Quoting Wikipedia:
הדרדעים ראו את המקובלים כחסרי הגיון בגישתם וחשו שהם תורמים בכך לירידה במעמדם החברתי והכלכלי של יהודי תימן. לדברי האתנוגרף וההיסטוריון שלמה דב גויטיין, חיים חבשוש היה חבר בתנועה זו לפני שניתן לה השם “דור דעה”, לדבריו “…הוא [=חיים חבשוש] וחבריו, נמצאים בחלקם תחת השפעה אירופית, אך מונעים בעיקר מהתפתחויות בקרב יהודי תימן עצמם…”
If they’re the “traditionalists”, why did they arise so very, very, extremely late? I am sympathetic to Jews who look at things with fresh eyes, but I don’t actually agree with Dor Deah.
ר’ דוד שמידל: אסור ללבוש תכלת, כי זה נותן חיזוק לאלו שרוצים להקריב קרבנות בזמן הזה
(קבלתי.)
הוא כמובן לא בירר ולא ניסה לברר כלל את הענין עצמו. וכמ”ש מורנו הרב ברנד, הרי ענין מצות ציצית כדי לזכור “כל” מצות השם לעשותם.
זה פרצופם של מתנגדי התכלת…