Hyehudi.org

יום ראשון, ט”ז אייר התשפ”ו

המלים שבכותרת אינן בדיחה. הן נכתבות בשיא הרצינות. נפתלי בנט הוא אדם שאסור לזלזל בו, וכאשר מניחים בצד אי אלו זוטות כגון נאמנות לערכים, יושרה, כנות, רמת בושה מינימלית שאמורה להיות לכל בן אנוש וכיוצא באלו (אני אפילו לא מזכיר כאן יראת שמים, דקדוק הלכה ודברים מן הסוג הזה) – כאשר שמים כל זאת בצד, מגלים אדם, שלא רק שיש מה ללמוד ממנו, אלא ניתן בהחלט לומר, כי חסר לנו – קהל יראי ה’ – אחד כזה שינהיג אותנו.

עלינו להבין – להיות ראש ממשלה עם ששה מנדטים, עוד לפני שדנים על איך שלקח את המנדטים האלו והעביר אותם מצד לצד תוך כחש, מרמה, יריקה על פרצוף בוחריו ומה לא – להיות ראש ממשלה שהתמיכה הציבורית שלו שואפת לאפס, וגם את אותה תמיכה מועטה הוא מאבד תוך כדי שהוא מפר את הבטחתו לבוחריו – זה דורש הרבה יותר מסתם מגלומניה. מדובר ביכולת על-אנושית להיות חדור מטרה, לסמן אותה באופן ברור, להתעלם מרעשי הרקע ולהנעל עליה עד שמשיגים אותה. ואחרי הבזיון האדיר של אותה ממשלה שמרוב שקרים ותככים שהיתה בנויה עליהם לא שרדה יותר משנה, לחזור למערכת הפוליטית ולהתמודד שוב על ראשות הממשלה – צריך להיות עשוי מחומר, שאינו מצוי כלל במחוזותינו.

אכן, נפתלי בנט קורץ מחומר אחר, וכאשר הוא מאיים כבר עכשיו עוד בטרם נבחר לכנסת על שוטרים וקצינים כמו אחרון הגנגסטרים, ש’העיניים שלו עליהם’ ושהוא ‘יעיף אותם לכל הרוחות’ ושאר משפטים מפוצצים – הוא עושה זאת מתוך בטחון מוחלט, שאכן זו זכותו וחובתו לאלף את הנתינים, שבדמיונו ישלוט עליהם.

איני יודע מהי האבחנה הקלינית של נפתלי בנט. אני יודע דבר אחד – שלעיתים דווקא אותה עזות, כאשר היא באה מצד הקדושה – היא מה שכל-כך חסרה לנו. מתגנב ללבי החשש, ולפיו גם כאשר הציבור החרדי והאמוני בכללותו יהיה בעל כח מספרי גדול פי כמה מזה של בנט, כח שמאפשר לו לשלוט לפי חוקי הדמוקרטיה, הוא ימשיך לקרטע מאחור, וכפי שאנו רואים כיום, שהיועמ”שית המפוטרת עושה צחוק מממשלה שנבחרה על-ידי רוב מוחץ של העם.

לעיתים צריך מישהו, שיתנער מהכבלים של ההרגל והשגרה, סוג של חושים בן-דן, שיצעק – מה הולך פה? איפה אנחנו חיים? האם לנצח נהיה נשלטים תחת מגפי האליטות הישנות, שכבר מזמן אבדו את הרוב בקרב הציבור? איפה הנפתלי בנט שלנו, שיחליט שששה מנדטים זה מספיק בשביל לקחת את השלטון ולהתחיל לשנות כאן דברים? איפה הנפתלי בנט שלנו, שיבהיר לפקידות המשרתת את האגנ’דות של השלטון הישן, שזמנם עבר, והם יכולים לארוז מזוודות? איפה האיש בציבור האמוני, שיגדיר את הממלכתיות בהתאם לערכים שאנחנו מאמינים בהם, שבמקרה הם גם הערכים שרוב העם היושב בציון חפץ בהם? למה בנט יכול לקבוע, שקצינים ופקידים שמשרתים את השמאל הם ‘ממלכתיים’, וכאלו שמזוהים עם הציבור האמוני הם ‘פוליטיים’? אולי ההפך הוא הנכון?

אבל זה בדיוק הענין! אין לנו מה להלין על נפתלי בנט. האיש מסכן, ובעזר ה’ הוא יתרסק שוב כפי שהתרסק בעבר, ואת התרגיל הנכלולי שעשה כבר לא יוכל לשחזר. אבל אצלנו, בקרב קהל יראי ה’, הגיע הזמן שיקום איש, יותר נכון שתקום רוח חדשה – רוח עזות דקדושה, רוח של מי שמבין, שאפשר לשבור את המוסכמות, אפשר למוטט את החומות שהאליטות הישנות בצרו כנגדנו, אפשר לנפץ את תקרת הזכוכית שהציבו מעלינו ולסלק אותם ממוקדי השלטון אחת ולתמיד.

בתקשורת זה כבר קורה, לאט אבל בטוח. עברו הימים, בהם ערוץ משודר אחד או שנים ביחד עם שלושה וחצי עיתונים הכתיבו לעם מה לחשוב. אבל במערכות האחרות – במשפט, בכחות הבטחון, באקדמיה – הם עדיין שולטים, כי יש להם תודעה של שלטון. הם הממלכתיים, הם בעלי הבית, ואנחנו הנתינים, שצריכים להתחנן ולכרוע ברך בפניהם כדי לקבל פיסת לגיטימציה. צריך שיקום איזה בנט כזה אצלנו, שיסמן מטרה ויכבוש אותה. שיחליט שהוא יהיה ראש ממשלה ו’יעיף אותם לכל הרוחות’, כמו שבנט אומר. שפחות יעניין אותו מה אומרים וחושבים עליו מתנגדיו. עייפנו מהבטחות למשילות, הגיע הזמן למעשים. חושים בן-דן, אַיֶּכָּה?