אל תיראי תולעת יעקב – וגאלך קדוש ישראל

שקר פינת אמת

המשוב הוא לחמו של הכותב, אמר פעם כותב רעב כלשהו. אלא שגם בלחם יש כמה סוגים, כמו לחם שחור, לחם יבש וכדומה. יום אחד אולי אספר לכם על זה.

הפעם אני מבקש להתייחס לתגובה חביבה במיוחד שקיבלתי כמה פעמים בעקבות דברים שכתבתי כאן, והיא שאני יותר מדי מספר על עצמי. את אף אחד לא מעניין התריס, הצרבת, כאבי השיניים והבטן שלך, אמרו לי ידידי האמת כל אחד בסגנונו החד, תגיד מה שיש לך לומר והאק נישט אין צ’ייניק. אשאר תמיד אסיר תודה להם על שהם סובלים את הגיגיי ועוד טורחים לומר משהו.

במיוחד לכבודם אני מבקש לספר על ראשית דרכי במערכת “העדה”. היה זה לפני קצת יותר משבע שנים, לקראת סוף שנת התשע”א, אז פורסם הטור הראשון של עבדכם הנכנע על גבי גיליון דורות. (“מילתא בעלמא” מאת ש. יאקאב). תרשו לי לגלוש לרגע אל ההתרגשות הקסומה שאפפה אותי באותם ימים. תחושותיו של אברך זעיר ונאיבי עד מאוד שקיבל במה גדולה בהרבה ממידותיו.

לאחר כל התהליך המייגע, ההתלבטויות והחששות וכמובן הכתיבה עצמה, היה בידי טור, מנחתי השלוחה לרבבות אלפי ישראל. ביום א’ בשבוע כבר שלחתי אותו למערכת, ועד יום ה’ הסתובבתי נרגש ומתוח כקפיץ במכבש. הייתי מביט סביבי בחיוך צופן סוד שאמר: אנשים, היום אתם עדיין מתעלמים ממני, זה מפני שטרם התוודעתם לכישרון הנדיר שמסתובב ביניכם. כל זה עומד להשתנות בקרוב מאוד; ביום חמישי הקרוב, אז תדעו כי נפל דבר בישראל. סופר המילניום נולד בסערה אל חייכם.

בהגיע יום ה’ המיוחל עברתי מחנות לחנות לשאול אם כבר הגיע ה’דורות’. וכשלבסוף מצאתי (לקראת הצהרים, לתשומת לב מחלקת ההפצה), בעודני ממתין לעודף קרעתי את האריזה, שלפתי את המגזין ודפדפתי במהירות למצוא את מילותיי שחור על גבי כרומו. על אתר התחלתי לקרוא בשקיקה, עד שהתנערתי: אי אפשר לקרוא עיתון באמצע חנות כמו איזה ליידיגער. מילא אם הייתי אדם מן השורה, אבל אני הרי כותב השורות בכבודו ובעצמו! התרוצצתי אפוא שעה ארוכה למצוא קרן זווית, להתענג בו על דא”ח.

תגובות לא באו בעקבות הטור ההוא, ולא זו בלבד אלא שאף קורא אחד לא שם לב ולא טרח לפענח את החידה, מי הוא הגאון הזה שעומד תחת השם רב המסתורין ש. יאקאב. נותרתי אותו אברך אפרורי וחסר ייחוד.

יחלפו שנים עד שאבין שהתהילה לא ממש ממתינה מעבר לפינה, ואם בחרת במלאכת המשיכה בעט, מסתבר שרעב תישאר.

ועד כאן פרק הזיכרונות, מכאן לעניין לשמו התכנסנו.

*

אחרי כעשרה טורים בערך שכתבתי אז, קיבלתי מסר חשוב מאת העורך המקצועי (ה’ הטוב יחזירהו בתשובה שלמה במהרה אמן). הוא אמר שהטור נחמד אבל יש שתי בעיות עקרוניות. האחת שאני משתמש במילה ‘אני’ יותר מדי, והשניה, שעלי לגוון קצת את המסר שכמעט מדי שבוע יוצא אותו דבר.

וכאן, מורי ורבותיי, אני מבקש להתעכב. על אף שבאופן אישי קשה לי מאוד לקרוא דברים שכתבתי בעבר מחמת טעם הבוסר והבושה, אבל בכדי להבין מה היתה הבעיה השניה כנ”ל, שמתי נפשי בכפי והלכתי לנבור במרתפים האפלים למצוא את הדברים.

ובכן אלו החרסים שהעלתי (עד שכבר לא יכולתי יותר): הטור הראשון נסוב על תפיסתו של רב המרצחים בן לאדן. בטור לגלגתי על הנשיא האמריקאי שניכס לעצמו את כל התהילה במחי משא לאומה בו הצהיר כי הוא “ניצח את הטרור” וכו’, בעוד הוא למעשה לא היה צריך לנקוף אצבע למען הניצחון. מסקנה: עולם השקר וכו’.

הטור השני היה לכבוד ל”ג בעומר, ובו סיפרתי על אדם תימהוני שהיה מקפיד לנסוע מדי שנה למירון בשביל לצלות קארטוצ’עס על האש עד שפעם אחת החליט לתהות על קנקנם של האלפים המצטופפים במערה ולא הבין מה יש להם שם להידחף כל כך. מסקנה: עולם השקר וכו’.

הטורים הבאים עסקו במחאת הקוטג’, בשירים ווקאליים ועוד כשמסקנה זהה לכולם: אנשים מתעסקים בטפל וזונחים את העיקר, האמת נעדרת, הכזב חוגג, הדמיון שולט, החיצוניות מרשימה, ובקיצור: עולם השקר וכו’.

את אף אחד לא מעניין התריס, הצרבת, כאבי השיניים והבטן שלך, אמרו לי ידידי האמת כל אחד בסגנונו החד, תגיד מה שיש לך לומר והאק נישט אין צ’ייניק

ובכן, הבעיה היתה החזרתיות הכמעט כפייתית על המסר הישן הזה. בסיידר, הרב יאקאב, הבנו. שמענו והותרנו. עכשיו מה עוד יש לך לומר לנו? אלו עוד חידושים יש בצנצנת הדיו של כבודו?

לאחר ההערה הזו הפכה מלאכת כתיבת הטור לקשה בלי השוואה. הבנתי שאכן זה היה הקו לאורך כמעט כל הטורים; כל נושא שלכד את תשומת ליבי הביא אותי בסופו של דבר אל המסקנה הבלתי נמנעת, ‘עולם השקר וכו”. ניסיתי אפוא להיאחז בקש, כתבתי קצת על מצוקת הדיור, על גלגולי מחילות ועוד כהנה. אבל כצפוי, בתוך זמן קצר נסתתם המעיין והפסקתי לכתוב. (טוב, גם בגלל שלא שילמו כל כך, אבל לא חשוב. הרי כסף זה שיא עולם השקר וכו’).

לאחר זמן הבנתי דבר מהותי מאוד. הבנתי שאין שום צורך להתנצל על ה’בעיה’ הנ”ל. משום שזהו יסוד ושורש העבודה של כל יהודי בעולם הזה: להבחין בין האמת ובין השקר, להבדיל בין העיקר ובין הטפל. מעצם העובדה שבאנו נשמה רוחנית בתוך גוף גשמי, וקיבלנו יצר טוב מול יצר רע, אנו מבינים שהמשימה שלנו היא לזהות את השקר ולדבוק באמת. זה מה שחולל חטאו של אדם הראשון, שחיבר בין הטוב והרע.

על כן, כל נושא גשמי שתתפסו, אם תתבוננו בו אך מעט, תגלו את השקר הגלום בו. ומשכך, אלפי טורים ורבבות כרכים לא יספיקו לגעת באחת מאלף אלפי אלפים ורבי רבבות השקרים שממלאים את העולם הזה עד מחנק.

*

אחר קריאת התורה בשבת פרשת תולדות, צקצק היהודי שישב לצידי, גיחך בטוב לב והיה מוכרח להביא באוזניי את הרגשו: א שלימזל דער עשיו… איפה שרק ניסה – הפסיד. הבכורה נלקחה ממנו, את הברכות הפסיד, על נשיו – לא סמך והוסיף לו עוד אישה, והיא התגלתה כרשעה על רשעתו. פשש… כולו הפסד מהלך.

חושבני שהחלק המדהים בזה הוא שמדובר דווקא בעשיו, שנראה על פניו קנאקר רציני, ועושה רושם של מצליחן, נהנתן, גיבור גדול. אבל למעשה, בשורה התחתונה, הוא אומלל מאין כמותו. ואילו יעקב, בדיוק להפך. איש תם, יושב האוהלים, וויתר מראש על העולם הזה וכולו לא היה אלא נרדף בצרות, אבל דווקא הוא זה שמקים משפחה מפוארת, מקבל את הבכורה ואת הברכות, ולמעשה מנצח בכל חזית. הפך הרושם הראשוני.

אותו סיפור עם לבן. כולו רושם, מניפולציות ופוליטיקה, לעומת יעקב התמים שאפשר לעבוד עליו ולקחת ממנו כל דבר ולשעבד אותו עשרים שנה. אבל במבחן הלמעשה, התמונה הפוכה בתכלית. בעוד לבן נותר בלי כלום, וכל השקרים שלו לא השיגו לו מאומה, יעקב הוא זה שהתעשר, זכה בבנותיו הצדקניות והקים את בית ישראל.

הדבר מקבל ביטוי עצום כאשר שני האחים נפגשים, יעקב עם השבט המפואר שעשה בחרן ועשיו עם ארבע מאות האנשים שלו (שלבסוף נטשו אותו). הוא רואה את המחנה של יעקב, את הבית שבנה, והוא מבין שבסופו של דבר אין לו כלום. שהוא צריך להתייחס כאחיו של יעקב בכדי שהמלאכים לא יפגעו בו (עי’ רש”י). עשיו אומר לו “נסעה ונלכה…” בוא תתקדם איתי, אני אוביל אותך לפסגות… אבל יעקב מוותר על הרושם: יעבור נא אדוני לפני עבדו, ואני אתנהלה לאטי… אלך לי בדרכי הבלתי מרשימה, הבלתי חיצונית. אינני נשבה בכבלי השקר, האמת תורה דרכי…

הדבר מלמד עד כמה המבט הראשון הוא שקרי. עד כמה אלו שנראים מנצחים, מרשימים, הם לא כאלה אף פעם. כל אחד יכול לראות את האנשים האלו, שמציצים החוצה, שמנסים להיראות טוב, להיות מעודכנים, אבל בתוכם – סופות וסערות ורעות רוח. באמת שאין להם מאומה.

*

המאבק הנורא של יעקב עם שרו של עשיו באותו לילה לפני שפגש בו, הוא המשל שלנו, בני ישראל, הנאבקים בידיים חשופות, בקשיים כבירים עם השקר האופף אותנו ואורב לנו מכל כיוון ופינה. כך אומרים חכמינו, יעקב מלמד פרשת גלות.

אנו נאבקים מזה למעלה מאלפיים שנים עם כל כך הרבה שונאים וצוררים ומבקשי רעה, מבית ומחוץ. הם מצליחים לפגוע בנו, לתקוע כף ירכנו, לענות אותנו, לטבוח בנו. אנו כבר בשיא הלילה שלפני הפציע השחר. אנו צולעים ומוכים, מושפלים ונרמסים. בלתי מרשימים בעליל.

אבל הנה, תכף יבוא יום השם, החשכה תחלוף והאמת תתגלה במלא תפארתה, ונמצא עצמינו מוארים באור האמת הנצחית. אל תירא עבדי יעקב, כי תכף יקוים בנו ויבוא יעקב שלם, בגופו בממונו ובתורתו, הלוואי!

ב”ה / הגיגים / וישלח / כסליו עט

First published in HaEda Newspaper. Reprinted with permission.

צור קשר עם המחבר: y29490@gmail.com