הערה: כ”ז מקופיא.
שו”ע או”ח סי’ כ”ה ב’:
מי שהוא זהיר בטלית קטן, ילבשנו ויניח תפילין בביתו, וילך לבוש בציצית ומוכתר בתפילין לבית הכנסת ושם יתעטף בטלית גדול: הגה – והעולם נהגו להתעטף אף בטלית גדול קודם, ולברך עליו, ואח”כ מניח התפילין והולך לבהכ”נ.
או”ח צ’ י”ד:
ישכים אדם לב”ה, כדי שימנה עם היו”ד הראשונים.
איזו מעלה קודמת כשא”א שניהם?
והנה, כמה ספרים העדיפו לצאת מביתו וכו’ מפני הזוהר שמלוים לו מלאכים וכו’ והאר”י שנתן לזה כונות. וז”ל הזוהר בקצרה: כד נפקא מתרעא דביתא בציצית ותפילין ד’ מלאכין קדישין מזדווגין עמיה ונפקין עמיה מתרעא דביתיה ואוזפין ליה לבי כנישתא ומכרזי קמיה הבו יקרא לדיוקנא דמלכא, עכ”ל.
וז”ל מ”ב צ’ סקמ”ז:
כדי שימנה וכו’, ודוקא שיתפלל שם עמהם והאר”י לא היה מן הראשונים כי הוצרך לפנות שהיה לו חולי וגם כדי שילך מעוטף בטלית ותפילין לבהכ”נ וזה אי אפשר קודם היום ובזוהר נשא איתא שיתאספו עשרה ביחד ויבואו לבהכ”נ.
וכה”ח סקי”ט אף כתב שיחזור לביתו בימי סליחות כדי לחזור וללובשם בביתו אם אפשר לו (?!). ולמה לא בדקו לגופו של ענין בגמ’ וסברא, ולא השגיחו אלא על השכר בלבד (ואפי’ אם השכר קובע, מי זוטר שכר הגמ’ שנותנים לו שכר כנגד כולם?). ועוד, ש”יו”ד ראשונים” כולל מעלת השכמה. ואף הודו חלק מהמחברים שאפשר להרויח מעלה זו פורתא בשערי בית הכנסת עצמו.
ועוד, אולי דברי הזוהר היינו דוקא בד”אקדים בפלגות לילא וקם ואשתדל באורייתא עד דנהיר צפרא”, או דיוק אחר? והרי למעשה לא ניכר שום הבדל בין אלו לאלו (וכמ”ש במקו”א לגבי אוכלין תחת המיטה וכיו”ב).
וז”ל בן יהוידע ברכות מ”ז ב’, שמדייק מלשון “לעולם”:
שם לעולם ישכים אדם לבית הכנסת. נראה לי בס”ד תיבת לעולם בא לרבות אפילו בשבת דאין דרך להשכים מפני כבוד השבת, אי נמי נראה לי אפילו אם על ידי כן בטל ממצוה אחרת, שהיא לבישת ציצית ותפילין בבית כדי שיכנס לבית הכנסת בציצית ותפילין, ויאמר פסוק [תהלים ה’ ח’] ואני ברוב חסדיך כנזכר בזוהר הקדוש, ואם ישכים לא יוכל לקיימה, כי הצבור באים לבית הכנסת קודם עלות השחר, ומה שהיה רבינו האר”י ז”ל מבטל זה מפני זה, שאני רבינו ז”ל שהיה לו כונות גדולות בלבישת ציצית ותפילין בכניסתו לבית הכנסת. אי נמי בבית הכנסת שלו באים כמה וכמה מחצות לילה ונשארים שם.
אבל שמעתי שגם הוא עצמו פסק להיפך בס’ בא”ח. (ובכלל, כל הסברא להבדיל בין האר”י לאחרים בהלכה – בכל מקום – לא נהירא לי.)
והוסיף כה”ח שעכ”פ יקיים המעלה “לצאת מביתו” במנחה או ערבית, ואיה נעלם מצות עצם לבישת תפילין כל היום? (ואגב, כה”ח סקי”ב רוצה להקדים ט”ג לתפילין ע”פ דיוק לשון הזוהר, וי”ל.)
ולגבי שבת הרי שוב דוחה כה”ח סק”כ כל הענין לגמרי ע”פ סברות בעלמא, וז”ל:
בשבתות וימים טיבים וחוה”מ א”צ לילך מעוטף בטלית לביה”כנ כיון שלא יש מצות תפילין, וגם לא הוי כסהיד סהדותא דשקרא, דהכל הוא בשביל תפילין, הבו יקרא לדיוקנא דמלכא בשביל התפילין שנקראו יקר כמ”ש רז”ל ויקר אלו תפילין, אכריז ואמר ישראל אשר בך אתפאר בשביל התפילין שנקראו פאר שנאמר פארך חבוש עליך ואני ברוב חסדך וכו’ ביראתך, אלו תפילין שנאמר בהם יראה כמש”ה וראו כל עמי הארץ וכו’ ויראו ממך, ואמרו במסכת ברכות דף ו’ ע”א אלו תפילין שבראש וא”כ כל אלו הטעמים לא שייכי בטלית ע”כ א”צ לילך מעוטף בטלית לביה”כ בשבתות ובימים טובים ובחוה”מ, וכ”כ הרח”פ בס’ כף החיים סי’ יו”ד אות כ”ה דבשבתות וימים טובים וחוה”מ לא נהגו לילך מעוטפים בטלית לביה”כ.
וצ”ע. ובפשטות עשרה ראשונים עדיף ואפי’ השכמה לבד לבתי כנסיות, וכן ראיתי בשם ארצות החיים שעיקר טעם האריז”ל לעכב משום נקיות בלבד (הטעם הראשון), וכ”כ מה”ש סוף סק”ג.
ושוב, לא עיינתי בכ”ז היטב.