הבג”ץ מעוול יותר מכל הדמוקרטיות ואף מרוב הדיקטטורות בתבל

התנהלותה של מערכת בתי המשפט הישראלית בנושאים פליליים, המתעלמת ממצוות החוק, פורסמה בטור זה לפני שבועיים. התנהלות בלתי חוקית זו – שפוגעת בעשיית צדק ולא מונעת עינוי דין – כוללת אי־שמיעת דיונים יום־יום ברציפות עד לסיום המשפט, קבלת סיכומים בכתב במקום שמיעתם בעל פה, מתן פסקי דין לאחר חודשים ארוכים במקום בתוך 30 יום מסיום המשפט ועוד.

אולם המחדלים המהותיים ביותר אינם תוצאה של הכשלים הללו בהתנהלות הדיונית, אלא הם נעוצים בעיקר בפרשנות לחקיקה המסדירה את המשפט הפלילי בישראל. יתרה מכך, בית המשפט העליון מקצין עוד יותר בפרשנותו את החוקים שמלכתחילה פוגעניים ביותר בכל הנוגע לזכותו של נאשם למשפט הוגן. בעוד פסיקתם של שופטים בכל מדינה דמוקרטית מרככת את לשון החוק, תוך העצמת זכויות הנאשמים, מגמת הפסיקה הישראלית בנושאים פליליים הינה הפוכה בתכלית, ופרשנותו של בית המשפט העליון מכרסמת כל העת בזכויות המעטות והדלות ממילא שהמחוקק העניק לאזרח המועמד לדין זה.

# # #

סוגיית זכות השתיקה הינה דוגמה מובהקת. אין זו אלא אגדה נטולת יסוד שלפיה התיקון החמישי בחוקה האמריקאית מעניק זכות שתיקה לנאשם ו/או לחשוד בפלילים. כל שאומר התיקון החמישי הינו: “במשפט פלילי התובע לא יקרא לנאשם כעד מטעמו”. עינינו הרואות, אין כל יסוד לזכותו של הנאשם שלא להעיד כלל – ולא רק כעד מטעם התביעה – במשפט פלילי. אין כל רמז בלשון החוקה לחובה ליידע כל אדם טרם חקירתו, קל וחומר טרם מעצרו, בכל זכויותיו כנחקר ו/או עצור, לרבות זכותו לשתוק בחקירה. הוא הדין לגבי זכותו של כל חשוד שבוחר לוותר על זכות השתיקה: במקרה כזה, הוא רשאי להיחקר כאשר סנגורו נוכח בחקירה ולהיוועץ עמו באשר לדרך שבה ישיב על שאלות.

החוק בישראל קובע מפורשות שכל חשוד שנחקר רשאי שלא להשיב על שאלות “שהתשובות עליהן יהיה בהן כדי להעמידו בסכנת אשמה פלילית”. הנה כי כן, בישראל מעניק החוק זכות שתיקה מוחלטת לכל חשוד – בין שהוא עצור ובין שאינו עצור. אין ולו מדינה דמוקרטית אחת עלי אדמות, שבה המחוקק העניק לנאשם זכות זו ובאה הערכאה השיפוטית וכרסמה בה בפסיקתה. היוצא מן הכלל היחיד הוא “אביר זכויות האדם”, הלא הוא בית המשפט העליון בישראל. שוב ושוב באין ספור פסקי דין, נקבע כי במידה שנאשם בחר לממש את זכות השתיקה, יש בכך כדי לחזק את הראיות נגדו, וזאת בנימוק שיעורר תדהמה – בלשון המעטה – בעיני כל שופט במדינה דמוקרטית, ולפיו, חזקה על חף מפשע שיסתור את ההאשמות והראיות המוטחות באוזניו, ולא יבחר לשתוק.

אך בכך לא די. על יסוד פסיקה זו של בית המשפט העליון התגבש במשטרת ישראל, בגיבוי היועץ המשפטי, הנוהל שלפיו במקום להעמיד כל נחקר על זכותו המוחלטת לשתוק, אצלנו יש לומר לכל חשוד בטרם תחל חקירתו כי יש בשתיקתו כדי לחזק את הראיות נגדו. כלומר, ישראל הינה הדמוקרטיה היחידה בעולם שבה חובה להזהיר את הנאשם שלא כדאי לו לשמור על שתיקה בחקירתו, ובכך למעשה מרוקנת את זכות השתיקה מכל תוכן. ואם לא די בשניים אלה, כי אז פסקו “אבירי זכויות האדם” בבית המשפט העליון כי נאשם שמימש את “זכותו” לשתוק בחקירת המשטרה, יש להתייחס לעדותו בבית המשפט כ”עדות כבושה”, כלומר, ככזאת שלא נמסרה בהזדמנות הראשונה ולכן אין לתת בה אמון. הנה כי כן, “זכות השתיקה” בישראל רוקנה מכל תוכן באמצעות פסיקה ריאקציונית מובהקת של “שומרי חומות” זכויות האדם.

# # #

סוגיית מפתח נוספת במשפט הפלילי הינה ראיית הסיוע הנדרשת לעדותו של מי שהוא שותף של הנאשם עצמו לביצוע העבירה, נשוא כתב האישום. דרישה זו של ראיית סיוע מקובלת בכל המדינות האנגלוסקסיות והינה יצירתם הבלעדית של השופטים באותן מדינות. במרבית יתר המדינות הדמוקרטיות, זוהי דרישת החוק.

היסטורית, דרישת ראיית הסיוע לעניין האפשרות להרשעת נאשם ששותפו מעיד נגדו – גם אם השותף אינו עד מדינה – נקלטה במשפט הישראלי דרך המשפט המנדטורי. הדרישה לראיית סיוע מעולם לא נשאה חן בעיני בית המשפט העליון, ושוב ושוב כאשר זוכו נאשמים בשל היעדרה, המליץ העליון לכנסת לבטל כליל את הדרישה לראיית סיוע. לבסוף, המחוקק נענה בשנת תשמ”ב (1982), וביטל את הדרישה לראיית סיוע למעט במקרה שבו מדובר בשותף לעבירה שהינו גם עד מדינה.

מאבקו של העליון בדרישה לסיוע לא תם עם קבלתו של החוק הריאקציוני הנ”ל. בפסיקה רצופה מאז חקיקה זו, מכרסם בית המשפט בעוצמתה ובהיקפה של ראיית הסיוע הנדרשת גם לגבי אותו יוצא מן הכלל הבודד, היינו, עדות עד מדינה. כך למשל פסקו “אבירי זכויות האדם” כי כאשר מדובר בכמה עבירות באותו כתב אישום, הרי שראיית הסיוע לאישום אחד יכולה להספיק כדי להרשיע בכל האישומים. זוהי דוגמה אחת מני רבות, שכל מטרתה היא לסלול את הדרך להרשעת הנאשם, גם כאשר מדובר בעדות יחידה של עד מדינה.

יש להדגיש כי לא אחת מעיד עד המדינה נגד שותפיו לפשע, לא רק תמורת אי־הגשת כתב אישום נגדו, אלא גם תמורת אתנן כספי שיכול להגיע למאות אלפי שקלים והטבות רבות נוספות. זוהי אפוא עדות שקיים חשש ממשי שתהיה שקרית, לפיכך, הצורך בראיית סיוע משמעותית הינו חיוני על מנת למנוע הרשעת שווא.

עקרון יסוד במשפט הפלילי בכל חברה חופשית הינו היכולת להרשיע רק כאשר הראיות מוכיחות מעבר לספק סביר את אשמת הנאשם. נכון הדבר כי בכל משפט בישראל שמסתיים בהרשעה, משולם מס שפתיים לעיקרון זה, וזאת באמצעות אמירה חד־משמעית שלפיה הנאשם הורשע היות שהראיות מצביעות בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, שאשמתו הוכחה מעל לכל ספק סביר.

אם נגדיר באחוזים את כמות הראיות הנדרשות כדי להתגבר על הספק הסביר, הרי מדובר ב־96%־98%. בפועל התמונה הראייתית הנדרשת לשם הרשעה הינה שונה בתכלית. מהותו של הספק הסביר הוגדרה באופן הממצה ביותר בפסק דין בבית המשפט העליון כך: “ההודעות שהובאו לנו מרוסיה… לא ניתן לשלול מבחינה רציונלית את משמעותן, ככל שהן מתייחסות לוואכמאן בשם איוון מרצ’נקו. לא הובא הסבר לתיזה המועלית בהודעות הללו, המאפשר יישובן עם דברי עדי הזיהוי, מחד גיסא, או שלילת ערכן, מאידך גיסא… מדובר כאן על מערכות עובדתיות סותרות”. היות שהעליון קבע שלא הובאה ראיה לסתור את אמיתות ההודעות “שהובאו לנו מרוסיה”, כי אז: “נותר תיקו, היינו ספק סביר”.

במילים אחרות, כאשר כפות המאזניים מאוזנות (תיקו), כלומר רק כאשר ראיות ההגנה משתוות בעוצמתן ובמשקלן לראיות התביעה – כי אז, ורק אז, נוצר הספק הסביר לזכותו של הנאשם והוא יוצא זכאי בדינו. אמור מעתה, נטל הראיה המוטל על הנאשם כדי לעורר ספק סביר באשמתו, כאשר ראיות התביעה אמינות בעיני בית המשפט, הינו למעשה 50% ולא 2%־4%.

בשל מחדליו של המשפט הפלילי הישראלי, תפוקתו עומדת על 99.7% הרשעות, כלומר, מכל אלף תיקים פליליים 997 מסתיימים בהרשעה. כאשר פרופ’ אהרן ברק, הנשיא בדימוס של בית המשפט העליון ו”שומר החומות” של זכויות האדם, פרש מכס השיפוט בשנת תשס”ו (2006), שיעור ההרשעות עמד על 99.9%. שני המספרים הנ”ל אין שכמותם בשום דמוקרטיה. ספק אם אפילו במרבית הדיקטטורות האפלות קיים אחוז כה גבוה של הרשעות.

פרופ’ בועז סנג’רו, החוקר זה שנים את סוגיית הרשעות השווא בישראל, טוען כי הן עלולות להגיע עד 10%. היינו, מכל אלף אסירים פליליים בישראל, 100 מקומם אינו בבית הסוהר. תרחיש אימים זה נמצא ביסוד התופעה הבלתי נסבלת הבאה. שוב ושוב, כמעט מדי יום, מודים נאשמים בעבירות קלות יחסית שאותן לא ביצעו במסגרת עסקאות טיעון, אך ורק מתוך חשש שאחרת הם יורשעו בעבירות חמורות עוד יותר, שאותן גם כן לא ביצעו.

אלו הם פניו האמיתיות, ללא כחל וסרק, של המשפט הפלילי בישראל, פרי יצירתו של בית המשפט העליון – שכבר דור שלם הינו למעשה הדיקטטורה של בג”ץ – המציג את עצמו שוב ושוב וללא כל יסוד, כמבצרן של זכויות האדם בישראל ובראש ובראשונה כמגינה של החשובה שבזכויות, הזכות לחירות. אין מנוס מלהגדיר את המשפט הפלילי בישראל ככזה שהינו יותר משפח מאשר משפט.

מאתר מעריב, כאן.