למי שייכים “מוסדות הציבור”?
רשימה ארוכה של “גופים ציבוריים” – שייכים לכאורה ל”ציבור”: אוניברסיטאות, קופות חולים ובתי חולים, חברת החשמל, נמלי אוויר וים, תע”ש, ועוד.
מוסדות אלו הוקמו שלא למטרות רווח, לתועלת הציבור כולו. חלקם נוסדו לפני הקמת המדינה במימון תרומות פרטיות (כמו אוניברסיטאות), חלקם הוקמו כעסקים פרטיים והולאמו (חברת חשמל), אחרים הוקמו על ידי המדינה מכספי משלם המיסים (נמלים, תע”ש). לעומתם, עשרות אלפי עסקים פרטיים, קטנים וגדולים, הוקמו מתוך מטרה אחת בלבד: להשיא רווח ותועלת מרביים לבעליהם, לבעלי המניות.
המרקסיזם רואה את העסקים הפרטיים כמנגנון ניצול של עובדים. בעלי העסק מפיקים רווחים לעצמם על גב העובדים המנוצלים. הרווח שיוצר העסק מקורו ב”ניצול” ולכן עליו לחזור אל בעליו האמיתיים – העובדים. הדרך להגשמת הרעיון – הלאמת העסקים הפרטיים – הפיכתם ל”ציבוריים”.
הקומוניזם נחל כישלון מעשי שאינו מוטל בספק, גרם לעוני גורף והתקשה ביצירת שוויון – אפילו שוויון בעוני שייצר. הקומוניזם נחל הצלחה כבירה בתחום אחד – השתלטות על התודעה האנושית. חלקים רחבים בציבור רואים את איש העסקים כאויב ואת עצמם כקורבנות. לעומת זאת, “מוסד ציבורי” שייך לכולם ולכן הוא נתפס כעדיף.
כאשר ההמון נוקב בשם העצם הערטילאי “המדינה” הוא רואה בעיני רוחו גוף כל יכול, שניחן בחוכמת-על, בכישרון ביצוע של הדבר הנכון ובראיה מבדלת בין טוב לרע. כאשר נחשפת שערורייה, שחיתות בגוף ציבורי או בזבוז נוראי – המקרה השכיח מיוחס ל”גורמים אובייקטיביים” כגון: ניהול שגוי, כשל בפיקוח, מינוי לא נכון, שחיתות נקודתית.
תחושה נפוצה זו היא הרוח הגבית שמאפשרת את קיומם של “מוסדות הציבור”.
מעטים מבחינים באמת הכואבת: התכונות השליליות הן חלק בלתי נפרד מהגנטיקה של “מוסד ציבורי”. מוסד שקיומו מובטח על ידי מימון בכפיה – מיסים שמוטלים על הציבור; מוסד שעובדיו לא חייבים להניב תועלת שקולה לשכר, ולפעמים – שום תועלת, עובדים עם “קביעות” ופנסיה מובטחת שלא ממש חייבים לעבוד.
מי הם “מוסדות הציבור”?
מדובר במספר מעגלים. במעגל הראשון מצויים “עסקים” בבעלות מלאה וישירה של המדינה כגון:
יצרן החשמל של המדינה, חברת החשמל עם חוב מצטבר אסטרונומי של כ-80 מיליארד שקלים.
חברת שיווק ממשלתית כמו “אגרסקו” שהייתה במשך עשרות שנים מונופול לייצוא תוצרת חקלאית. חקלאים חויבו לייצא באמצעות אגרסקו. החברה קרסה כלכלית בשנת 2011. חובותיה המצטברים חצו את קו 700 מיליוני השקלים.
יצרן אמצעי הלחימה תע”ש עם גירעון מצטבר של כ-2 מיליארד שקלים שצומח מידי שנה ברבע מיליארד נוספים.
מונופול שירותי בריאות של בתי החולים הממשלתיים, מונופול שירותי חינוך באמצעות בתי הספר הממלכתיים, מונופול שירותי נמל.
במעגל השני של “עסקי המדינה” רובצים מוסדות ציבור “עצמאיים” – מספר גדול מאד של גופים קטנים וגדולים ללא “בעל בית”: החל מהתאחדות עולי רומניה, התזמורת הפילהרמונית, וכלה בקופות חולים, אוניברסיטאות, המרכז הרפואי “הדסה” ועוד אלפים כדוגמתם. כולם שייכים “לציבור”, כולם יונקים מתקציב המדינה.
אחד מ”מוסדות הציבור” שעלה לאחרונה לכותרות היא האוניברסיטה העברית בירושלים: המדינה מזרימה להשכלה גבוהה כ- 10 מיליארד שקלים בשנה (2015). כל בית אב בישראל, נאלץ “לתרום” להשכלה הגבוהה מעל ל-4,000 שקל בשנה! אבל לאוניברסיטה תמיד “חסר כסף” וגירעונה השנתי עומד על כ-100 מיליון שקל. הנימוק העיקרי להצדקת מימון ממשלתי לאוניברסיטאות הוא הצורך ב”מחקר בסיסי”. ה”צורך” חשוב לעם (כלשון האמונה הרווחת), אבל פחות חשוב לאוניברסיטה שהשתמשה ב-1.2 מיליארד שקל שרובם יועדו ל”מחקר” כדי לשלם הוצאות שוטפות. למי שעדיין לא מבין מה זה “הוצאות שוטפות”: כסף לחבר’ה – משכורות, פנסיות (כחצי מיליארד שקל בשנה), הטבות.
ממש בזמן כתיבת פוסט זה (01/04/16) פורסמה בידיעות אחרונות כתבה על “חריגות” במכון היצוא הממשלתי, עוד “מוסד ציבור”: משרות למקורבים, מינויים פוליטיים, חריגות שכר, 8 סמנכ”לים (על כ-90 עובדים… שחלקם “מנהלי מחלקות”).
עיוות מוסרי
“מוסדות הציבור” במשמעותם הרחבה הם גופים שנכפים על הציבור. הציבור מחויב להשתמש בשירותיהם, לפעמים באופן מוחלט כמו בנמל התעופה ולעיתים באופן חלקי, אם לדוגמה חפצתם בהשכלה גבוהה (יש גם מכללות, אבל לא בלימודי רפואה).
גם חופש הייזום והעיסוק מוגבל: ברוב המקרים אינכם רשאים לפתוח עסק מתחרה למונופול הממשלתי: הקמת בית חולים פרטי, בית ספר יסודי פרטי, או פקולטה ללימודי רפואה.
המטרייה הענקית בצילה מתנהלים העיוותים היא מכבש המיסוי: גובים מהאזרח מיסים גבוהים למימון “מוסדות הציבור”. אף אחד לא שואל אותנו אם אנחנו מוכנים לתרום ל”מוסד” מכספנו, או לקנות שרות מ”המוסד” מרצוננו החופשי. גובים כסף בכוח.