הילולות ל”ג בעומר
א.
הילולות ל”ג בעומר. הילולות – לשון רבים. ההילולא על קברו של רשב”י במירון היא אמנם עתיקת-יומין, מפורסמת ביותר ומושכת רבבות מכל שכבות הישוב, אך הי איננה העליה-לקבר היחידה המתקיימת בל”ג בעומר.
הילולת רשב”י, המתבטאת בתפילה ובהדלקה, במאכל ובמשתה, בריקודים ובזימרה וב”חלאקה”, היא המנהג לגלח ליד הקבר את ראשי הילדים בפעם הראשונה, ראשיתה לפני ארבע מאות שנה, במחצית השניה של המאה הט”ז[א].
בתה, הצעירה הרבה ממנה, היא החגיגה הנערכת מדי שנה באותו יום על קבר רבי שמעון הצדיק בירושלים. בל”ג בעומר נוהגים אנשי העיר להשתטח על קבר זה, מתפללים שם, מדליקים נרות ועורכים סעודה בשירה ובזימרה. גם מנהג ה”חלאקה” מתקיים שם[ב]. בשנת תש”ח-תשכ”ז, כאשר המערה היתה בידי הירדנים, שבתו, כמובן, החגיגות. הן נתחדשו לאחר מלחמת ששת הימים.
ב.
על פני כל רחבי ה”מגרב” פזורים קברים קדושים. מקום מנוחתם האחרונה הם של רבנים גדולים בתורה ובחסידות או של שדרי”ם מציון האהובה, אשר כיתתו רגליהם לבקר בקהילות נידחות ולא זכו לשוב לארץ הקודש. על קברים אלה משתטחים יהודים, ולא רק יהודים לבד, אלא גם עם הארץ (ולעתים פרצו סכסוכים בין בני הדתות השונות אם הקדוש, פועל הישועות, הקבור כאן הוא יהודי או מוסלמי ולמי שייך הקבר), נושאים תפילה, ומבקשים עזר בצרה ומזור לחולי.
באים אל הקברות בכל ימות השנה, אך בל”ג בעומר, נערכות שם, בעקבות ההילולא במירון, הילולות בהמון רב.
פרופ’ ח. ז. הירשברג, אשר בשנת תשט”ו עשה כמה חדשים בקרב יהודי תוניסיה, אלג’יריה ומארוקו, הקדיש בספרו “מארץ מבוא השמש” (ירושלים תשי”ז) פרק להילולות ל”ג בעומר של יהודי ה”מגרב”.
מאתר טוביה פרשל, כאן.