ריקודי השמחה בחסידות סקווירא על שחרור שאול שפיצר שהצית בית של “מורד”, עוררו זעזוע אצל המחנך והסופר הרב חיים ולדר • “אם אנחנו לא נגנה – זה עלול להגיע לכולנו”, הוא מזהיר (חרדי)
ישראל כהן | ט”ז בחשוון תשעו 18:12 29.10.15
החלטתו של שופט בית המשפט המחוזי ברוקלנד שבניו יורק לשחרר את הבחור שאול שפיצר, בן לחסידות סקווירא, ממאסרו לאחר שריצה עונש מאסר של 4 שנים בגין עבירת תקיפה מדרגה ראשונה זאת באשמה שהצית ופצע קשה את החסיד אהרון רוטנברג תושב העיירה מאחר ונחשב היה ל”מורד” באדמור גרמה לצהלות שמחה ולריקודים סוערים במרכז החסידות בארה”ב.
האברכים והבחורים, חבריו של שפיצר, רקדו במשך שעות ארוכות במעגלים שירים כגון דידן נצח, וחסדי ה’ כי לא תמנו ואף שתו “לחיים” לרגל השמחה.
האווירה השמחה בעקבות השחרור גרמה לתגובות מעט זועמות ברשתות החברתיות. “כיצד ניתן לחגוג ולרקוד בעקבות שחרורו של אסיר שביקש לפצוע אדם יהודי ואולי חלילה אף יותר מכך”, תהו רבים. היו שהסבירו זאת בדאגה ואכפתיות לשלומו של הבחור בן החסידות מה שמלמד דווקא על הלכידות הפנימית ועל האחדות. אחרים הבהירו כי הבחור הגן על כבודו של הרבי ועל כבודה של החסידות ולכן מגיע לו הכבוד הראוי.
את הסופר והמחנך הרב חיים ולדר הדבר הרתיח והרגיז במיוחד. בשיחה עם “כיכר השבת” הוא נשמע זועם במיוחד וקובל על הדוגמא האנטי חינוכית שבכל ההילולא סביב שפיצר.
“הם רקדו בטירוף לכבודו. הוא הגיבור שלהם. הוא הפך לאישיות נערצת”, אומר ולדר ומוסיף, “ילדים ונערים ירצו להיות כמותו. מבין אלפי אנשים הוא האחד. הוא האמיץ. הוא הנערץ. הוא הצית בית על יושביו והצליח להעלות באש את אבי המשפחה. בנס לא אירע אסון בקנה מידה עולמי. הוא היה צריך להיות מוקע, מבוייש סמל הרוע”.
לדברי הסופר ולדר, “לאחר ריצוי עונשו הם יכלו לנסות לשקם אותו בשקט בצנעה כיאה למישהו שהטיל עליהם כתם ובייש אותם כל כך. אבל לא. מסתבר שהם ראו בו מלכתחילה גיבור. נפל דבר בישראל!”
ולדר מציין כי בפעם הראשונה בהיסטוריה, מביעה קבוצה יהודית, חרדית, תמיכה באדם שניסה לשרוף משפחה שלמה. “הם עשו ‘קידוש’. הם עשו לו כבוד. הם רקדו ושרו. ומה שרו? ‘וקרני רשעים אגדע’. כלומר: אתה שרפת? כולנו שרפנו. כולנו תומכים במעשה שלך. ואיש לא גינה אותו, ואיש לא גינה את הרוקדים לכבודו, ומעתה ידע כל ילד ונער בחסידות הדרך לתהילה לכבוד ולגאווה פשוטה: שרוף, הרוג, הכה, פגע. אתה תזכה לתהילת נצח. ירקדו לכבודך ואלפים יסגדו לך”.
“הציבור החרדי הוא הציבור הכי עדין והפחות אלים בעולם כולו. (גם אם החילוניים מציגים אותו אלים כפי שהגויים מציגים את היהודים)”, אומר הרב ולדר, “האלימות היחידה וגם היא בשוליים היא שריפת פחים, זריקת גביע לבן, ומקרים בודדים של מכות שהובילו לפציעה. אלה הם מקרים יוצאים מן הכלל המעידים על הכלל. נבחן את אותם מקרים ונגלה שהם מעולם לא זכו לתמיכה ציבורית. ייתכן שבסתר הלב היו שתמכו ואף התענגו על הפעלת האלימות כלפי היריב אך הם התביישו בזה ובוודאי שלא הפגינו שמחתם ברבים”.
“להפגין שמחה על מעשה אלימות זה להתיר את האלימות. זה לעודד אותה. לא ציפיתי מאנשי הקבוצה לגנות את השורף. לצערי קבוצות מתקשות לגנות גורמים אלימים מתוכן מכמה סיבות. האחת מחשש (די מוצדק) שהגורמים האלימים יפגעו במגנים. וחששות נוספים (בלתי מוצדקים) לפגוע בלכידות הקבוצה ושהציבור מסביב יראה בגינוי הודאה בכישלון של דרך”, מסביר הרב ולדר, “בזה, בואו נודה, כולנו נופלים לפעמים. אנו יודעים לגנות את האלימות שבאה מקרב ציבור אחר ולא כזו הבאה מתוכנו”.
“אבל לרקוד? להפגין שמחה ברבים? להפוך רוצח פוטנציאלי לגיבור? זה עוד לא קרה”, הוא ומסיף בזעזוע, “הריקוד הזה עלול לעלות לחסידות בנערים רבים שירצו לקבל את הכבוד שקיבל הבחור השורף. ואם אנחנו לא נגנה זאת זה עלול להגיע לכולנו”.
הכתבה הוסרה, ושוחזרה מכאן.