ר’ יעקב מארוקו ז”ל מספר בספרו (שאגת מעונה) את אשר עבר עליו ועל שני חבריו בהיותם בצ’נסטוכוב המשוחררת, ממש לאחר שנוצחו הגרמנים ימ”ש, וזה לשונו:
באחד מאותם הימים טיילנו שוב ברחובותיה של העיר, הפעם התענגנו עונג יחודי אליו שאפנו במרוצת החדשים האחרונים בסתר לבנו: על מרצפות רחובותיה של העיר מושלכות היו גופותיהם הפגורות של הגרמנים ההרוגים. דמם ובני מעיהם שפוכים לצידם, והגויות עצמן שסועות לאברים אברים.
התקרבנו יותר ויותר, עד שהבחנו שאנו כבר דורכים עליהם ברגלינו… ירקנו בשאט נפש לעבר הפגרים ופתע חשנו איך פורץ לו, בלא משים, ריקוד משונה… ידענו שנעלינו מתלכלכות בדמם החייתי, המשוקץ… אך מה לנו ולנעלים?! הלב תבע את שלו, ואנו רקדנו ובכינו… בכינו ורקדנו… ונפשנו מתעלפת בקרבנו, והיפחה עולה ובוקעה…
זכרנו את נבואת הכתוב: “ישמח צדיק כי חזה נקם, פעמים ירחץ בדם הרשע” (תהלים נח. יא) וידענו כי עתה מתגשמת היא. ואף אם רק בזעיר אנפין “רוחצים” אנו בדמם, הנה הולך וקרב יום חדש. תקופה שונה מאירה לנו פניה, ואנו שואלים לקיומן של נבואות נוספות! הוי, לו יקוים בנו “יוצאים מחושך וצלמות” (תהלים קז. יד) ולוואי נזכה לראות איך “העם ההולכים בחושך ראו אור גדול” (ישעיה ט’ א’) לוואי!!…
והלך רקודנו ועצם, וגבר, וגבה, וגם רבים מבני המקום שאינם יהודים הצטרפו אלינו. אחזו בכפות ידינו ומעגלים מעגלים של רוקדים רמסו את הפגרים. ובעוד הריקוד מתלהט, זלגו מן העינים דמעות רותחות מהולות בתמצית דם הלב שנסחט. ונשרו הדמעות על נבלות הפגרים שלמרגלותינו.
באותה שעה מדמה הייתי לנגד עיני רוחי כאילו כל מליוני הקדושים קמו ונפנו ממקומם הנשגב שבהיכלות העליונים שם בגן העדן, קמו ובאו להצטרף אלינו, למחולנו, ויחד חגגנו את חג השחרור מחוזק יד הזדון שהיתה מונפת ומאיימת. יחד רמסנו את נבלותיהם וכל שבנו זועק ומשווע: נקמה! נקמה!!
בעינים יוקדות ועצומות למחצה ממליחות הדמעות שהציפו אותן, הרמנו רגלינו ויצאנו במחול… מחול עועים, שהיה בו, לצערנו, גם הרבה הרבה מטרוף הדעת. עם זאת חשנו באותם רגעים, כי גם הפסוק “הפכת מספדי למחול לי” (תהלים ל’ י”ב) התקיים בנו במלואו.
ובעוד המחול המשונה שלא היה אלא תולדת השמחה לאיד, שב וסב על עצמו, הרגשנו מהן המילים המזדמרות מפינו במלוא גרון: “כן יאבדו כל אויביך ה’!” כן יאבדו!… כן יאבדו!!… שבנו ושרנו מאות פעמים כפזמון חוזר – וצקון לבנו משתפך ברבים: אנא ה’, כן יאבדו!”…
ידענו בתת המודע כי מחול חרבות מעין זה, שטרוף הדעת חובר אליו, אינו מאותם שהיינו רגילים אליהם. ידענו כי בן ישראל – על הדם לא רקד מעודו. אך כלום היו תקופות נוספות בהן זרמו פלגי דם עצומים שכאלו?! הרגשנו בעומק לבנו כי אם נמנע מעמנו לפגוע במרצחינו עוד בהיותם בחיים, בחיים הכלביים… אזי לכל הפחות עתה נוכל לשפוך חמתנו וזעמנו האצורים בנו, אך מחלחלים ושואפים לבוא לידי ביטוי.
תם רקוד המות הנורא. אך גם אז הוספנו לפרוק כעסנו הצבור: השלכנו אבנים גדולות על גלי הפגרים, אף כיסינו אותם באשפה, ורק קולות לעג של הגויים שסביבנו, מנעו מאתנו להמשיך.
הללו הפטירו לעברנו בארסיות: “מדוע לא סקלתם חיות פרא אלו באבנים בעוד בחיים חיותם?!”… ואנו – שחשנו באנטישמיות המבצבצת ממילותיהם, חדלנו באחת ממעשי הנקמה ששפעו מתוכנו.