שמעון קנה לעצמו חולצה יקרה מחנות בגדים, בירך ‘שהחיינו’, ויצא לדרכו. אבל שמחתו בלבושו לא ארכה זמן רב. כשהוא עובר ליד חנות שכנה, כזו שמוכרת תיקים, הוא שמע קול קריעה מכוער. מבט חטוף בישר לו ששלט פרסומי מעוצב בעל קצוות מחודדים באי התנועה עשה מחולצתו גזרים. וכמה לא מתחשב, אפילו לא בקו התפר…
שמעון לא נשאר חייב. חנות התיקים לא היתה רחוקה. הוא נכנס בזריזות, כחום היום וכי יחם לבבו, ודרש תשלום מלא במפגיע מראובן, בעל המקום. משנענה בסירוב, נטל לעצמו תיק צד בהפגנתיות, מכריז, “את שלי אני נוטל!” “אדם עושה דין לעצמו!”, אמר שמעון.
יתר פרטי המהומה שהתפרצה לא חשובים; השאלה היא מה הדין? האם בעל השלט חייב לשלם? האם שמעון מוצדק במעשיו, או לא?
ראשית כל, נפסק בתורה (שמות כ”א ל”ג): כי יכרה איש בור ולא יכסנו, ונפל שמה שור או חמור… בעל הבור ישלם. לא חייבים רק על נזקי בור. גם מי שמניח תקלה ברשות הרבים, חייב, מדין תולדת בור.
ככל הנראה, לשלט הפרסומי ברשות הרבים יש דין “תקלה” (כמו “אבנו, סכינו ומשאו”), בהנחה שאין לראובן רשות להשליט שם שלט. אבל בגדו של שמעון אינו לא ‘שור’ ולא ‘חמור’. האם גם עליו חייבים לשלם?
יש מחלוקת ידועה על חיוב כלים בבור (בבא קמא נ”ד). רבי יהודה מחייב, וחכמים פוטרים (“כלים” פירושן כאן “בגדים”). חכמים דורשים “שור”, ולא אדם, “חמור” ולא כלים. לעומתם, רבי יהודה סובר שתיבת “או” באה שוב לרבות חיוב גם על הכלים. על פי רוב הכלל הוא: “יחיד ורבים, הלכה כרבים”. גם בפירוש רש”י על התורה הובאה דעת חכמים. במשנה (בבא קמא סוף פרק ה’) סתם כך: נפל לתוכו שור וכליו ונשתברו, חמור וכליו ונתקרעו, חייב על הבהמה ופטור על הכלים.
אגב, גבי חילוקי הלשון מקריעה לשבירה, כתב הרב ברטנורא, “בכלי שור שייך שבירה, העול והמחרישה. בכלי חמור שייך קריעה, חבילת בגדים ומרדעת שעל גביו”.
נראה שהלכה כרבנן, שבור פטור על הכלים, ולא כרבי יהודה. פשוט, לא? אבל כאן הענין מסובך יותר. הרי ראובן בשלט הפגום גרם נזק לשמעון, ואמנם פטור מדיני אדם, אבל חייב בדיני שמים. יש מחלוקת הפוסקים במקרה כזה שראובן “תפס”, אם בית הדין מוציאים מידו.
אז מה עושים? תגידו אתם.