טף למה באין להר הבית

עליית ילדים קטנים והפרדה מגדרית בהר הבית

ב”ה

ו’ מרחשון תשע”ח

הרב יצחק שטרן / sh2345364@gmail.com

פתיחה

בחסד ה’ על עמו, זוכים אנו בשנים האחרונות להתעוררות גדולה בקרב בית ישראל לעלות בקודש, להסתופף בהר מרום הרים, לחזות בנועם ה’ ולדרוש לשכנו. צופים אנו מדי יום ביומו, ובעיקר בתקופות החגים ובראשי חודשים, בהמוני בית ישראל העולים להר הבית, מקום השכינה, ומתחילים אנחנו לראות בהתגשמות חזון הנביאים (ירמיהו לא, י-יא): “כִּי פָדָה ה’ אֶת יַעֲקֹב וּגְאָלוֹ מִיַּד חָזָק מִמֶּנּוּ, וּבָאוּ וְרִנְּנוּ בִמְרוֹם צִיּוֹן וְנָהֲרוּ אֶל טוּב ה'”.

דיון רחב מתנהל בבתי המדרשות אודות עליית נשים, נשואות ופנויות, להר הבית. יש הנוטים לאסור, ויש המצדדים להיתר, ואין בכוונתנו להיכנס כעת לדיון זה. אולם בפועל, כל זמן שלא הוכרעה ההלכה, עינינו רואות שעליית הנשים הטהורות הולכת וצוברת תאוצה, וחובה עלינו לתת את הדעת על הסדרי העלייה להר הבית בזמן שעולים שם גברים ונשים כאחד.

מראה נוסף הנגלה לעינינו בשנים האחרונות הוא עליית משפחות להר בית ה’. הורים המשתוקקים לדרוש את ה’ נוטלים עמם את ילדיהם, קטנים וגדולים, ועולים עמם להר. תינוקות עטופים במנשא, פעוטות יושבים בעגלה, וילדים שטרם הגיעו לחינוך נותנים ידם בתוך ידי אביהם, ומסובבים בהר. ביקורים משפחתיים אלו מעוררים את השאלה הידועה: “וטף למה הן באים?”. האם זו תופעה ראויה המועילה לחינוך הקטנים, או שמא יש פגם בהנהגה זו וסרך של פגיעה במצוות מורא מקדש?

במאמרנו נבקש לסדר בקצרה את מטרות העלייה להר הבית, ונבחן אם העלאת הילדים הקטנים משרתת מטרות אלו או שהיא נוגדת להן; נברר את סדרי ההפרדה המגדרית שהיו נוהגים בבית המקדש, ונציע בעזרת ה’ הצעת מעשית לשמירת סדרי הצניעות והקדושה בעלייה להר הבית בזמננו.

מטרות העלייה להר הבית בזמן הזה

דומה שיש לחלק את מטרות העלייה להר הבית בזמן הזה לשתיים שהן ארבע:

• הצהרת ריבונות.
• הגברת המודעות לבניין המקדש.
• תפילה.
• דרישת קרבת ה’.

הצהרת ריבונות והגברת המודעות לבניין המקדש

בתודעת רבים, בישראל ובאומות העולם, השתרשה הטעות המבישה שהר הבית שייך למוסלמים והכותל המערבי שייך ליהודים. רבים בישראל בטוחים ומאמינים כי הכותל המערבי הוא המקום הקדוש ביותר עבור היהודים. הר הבית? זה לא שלנו, זה שלהם. עפר לפיהם.

אט אט, בזכות עבודה מאומצת של אנשים צדיקים שכבודם של הר הבית ובית המקדש נגע בלבבם, החלה לחדור בנו התודעה האמיתית: הר הבית שייך ליהודים. הוא, ולא הכותל שלמרגלותיו, הוא – ובית המקדש שייבנה עליו – הם המקום המקודש בעולם.

תובנה זו מחלחלת באומה בזכות מאמצי מכון המקדש ודומיו להוציא ספרים, סידורים, תמונות, משחקים וכיוצא באלו, המקרבים אלינו את ממשיותו של בית המקדש, ומציפים בקרבנו את הציפייה לראותו בנוי ועומד על מכונו במהרה בימינו.

אמצעי נוסף וחשוב מעין כמותו שפעל, וממשיך לפעול, לשינוי התודעתי – בעם ישראל ובקרב אומות העולם – הוא חזרתם המחודשת של בני ישראל להר המוריה. אם עד לפני שנים לא רבות, רגילים היינו לצפות על ההר רק באנשי האומה הישמעאלית, כעת אין זו כבר תופעה משונה לראות יהודים טהורים עולים ומבקרים בהר בית ה’.

המהלך הזה בתחילת דרכו, והוא הולך ומתעצם ככל שעם ישראל חולץ נעליים ו’מצביע ברגליים’, ומגיע בהמוניו ל”הַר ה’ יֵרָאֶה”. כל אחד מן העולים בטהרה מוסיף להגברת המודעות הכללית בעם, ולהצהרת הריבונות של עם ישראל על הר הבית. כיום, גם אנחנו וגם אויבינו מבינים שהר הבית אינו שייך למוסלמים, וודאי לא להם בלבד. היהודים חוזרים וטוענים בעלות. לא טענה שאין עמה חזקה, אלא טענה ברורה וחדה: הגענו, חזרנו הביתה, למקום נחלת אבותינו.

העלייה להר, אם כן, היא ההצהרה החזקה ביותר בדבר הריבונות שלנו על ההר – “כָּל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר תִּדְרֹךְ כַּף רַגְלְכֶם בּוֹ לָכֶם יִהְיֶה” (דברים יא, כד), והיא מגבירה ומחזקת את המודעות של כלל ישראל לציפיית בניין המקדש השלישי – “כִּי רָצ

ךָ אֶת אֲבָנֶיהָ וְאֶת עֲפָרָהּ יְחֹנֵנוּ” (תהלים קב, טו).

המשך קריאה…

מאתר איגוד רבני הר הבית והמקדש, כאן.