אני מעלה כאן חוברת פולמוס נגד עלוני “קדושת ציון”, ומעיר כמה הערות בתגובה. העורכים הרמים בחרו בתבונתם שלא להגיב לדברים, בהפטירם שאין אלו אלא נאצות. דעתי היא שמפוזר בו גם מעט תוכן, כך שיש מקום להתיחס, ואני עושה זאת על דעתי האישית, כמובן.
Reprinted with permission.
להלן כמה הערות:
א. מיהו ש.נ.? (ראה תשובה כאן.)
יש יסוד חשוב מאוד בכל העניין הנקרא “מזרחי” שחייב ביאור. כלפי חוץ (ואפילו פנים) לא ניכר הדבר, אך יש שני מיני יהודים ציוניים, ותהום פעורה ביניהם. יש יהודים שסברו וקיבלו את שיטת החרדים הקלאסית בעת האחרונה לפיה הציונות עצם זר, ואף עויין ליהדות. משכך, ומפני הקושי הנפשי במחיקת אופיים הלאומי ואהבת הארץ, יש שבחרו לא ביהדות צולעת, נטולת ציונות אלא דוקא באבר שנקצר ממנה; ב”ציונות” ללא יהדות. מהם שעוד לוקחים את היהדות כשפחת דתם החדשה, “דת הציונות“, ומנצלים אותה כעלה תאנה לכל פשע וחטאת, בדרך הפאשיזם האידיאולוגי, דוגמת המפד”ל, עליו כתב הסטייפלער גאון (ושאר הרבנים שצוטטו בהמשך), ומהם שלא התחכמו כל כך, ונקראים “חילונים”.
אבל יש עוד מין יהודי, כזה המכיר שהציונות היא בשר מבשרה של היהדות, וביודעו שהאנטי-ציונות שוגה, בוחר הוא לחבק את “כל” מצוות השם, ובתוכם כיבוש וישוב וישיבה, וכולי. ובחלק זה האחרון נמצא את כותבי קדושת ציון.
ב. ילדים שלא יודעים “שמע ישראל” הוא פרי ההשכלה, ומנגנון חינוך כפוי מטעם המדינה, ואין שום קשר לציונות.
ג. אני נפרד מחברי “קדושת ציון” בשאיפתם ל“מדינה על פי התורה”. עצם הרעיון של מדינה היא מרידה במלכות שמים כמו שאמר שמואל הנביא. ומדינה דמוקרטית מאן דכר שמיה… הארכתי עוד באנגלית נגד רעיון “מדינת הלכה” כאן ואף כאן.
ד. דברי הרב שטרנבוך ב”תשובות והנהגות” על ספר קול התור לא ממש משכנעים, ע”ש.
ה. מכתב החזון איש ז”ל, “וכמעט שאיני יודע…” חסרה כל רקע, אך על כל פנים ידוע שהרב איסר זלמן מלצר זצ”ל לא היה בדעה זו, ובאגרת אחרת ניסה החזו”א לשכנע אותו להפוך ל“חרדי” ללא הצלחה. וכן ניתן למנות עוד חכמים יראים וגדולים, וק”ל.
וגם אם אכן “צריך בדיקה” אחרינו, אין זה פסק דין, ואפילו לא “בהמה שהורה בה חכם”.
עד כאן.