ליקוטי מוהר”ן סי’ ז’ “ואלה המשפטים” כותב שע”י מצות ציצית זוכה לתפילה ושמוע לצדיקי אמת ולהאמין שהקב”ה עושה ניסים נגד הטבע, ולארץ ישראל.
אגב, מביא כראיה שמא”י עולות התפילות דוקא הפסוק על הר הבית: “וזה שער השמים”…
וזה לשונו בקצת דילוגים:
דע,כי עקר הגלות אינו אלא בשביל חסרון אמונה, כמו שכתוב (שיר-השירים ד ח): “תבואי, תשורי מראש אמנה”; ואמונה הוא בחינת תפלה, כמו שכתוב (שמות יז יב): “ויהי ידיו אמונה”, ותרגומו: ‘פרישן בצלו’. וזה בחינת נסים למעלה מהטבע, כי התפלה למעלה מהטבע, כי הטבע מחיב כן, והתפלה משנה הטבע, וזה דבר נס, ולזה צריך אמונה, שיאמין שיש מחדש ובידו לחדש דבר כרצונו.
ועקר אמונה, בחינת תפלה, בחינת נסים, אינו אלא בארץ-ישראל, כמו שכתוב (תהלים לז ג): “שכן ארץ ורעה אמונה”. ושם עקר עליות התפלות, כמו שכתוב (בראשית כח יז): “וזה שער השמים”. ובשביל זה, כשפגם אברהם “במה אדע” (שם ח), ובזה פגם בירשת ארץ, שהיא בחינת אמונה, בחינת תפלה, היה גלות מצרים. ודוקא יעקב ובניו ירדו מצרים, כי הם בחינת שנים-עשר נסחאות התפלה, והוריד אותם בגלות. ומצרים הוא הפוך הנסים, כמו שכתוב (שמות יד כז): “ומצרים נסים לקראתו”, שאין שם מקום הנסים, ואין שם מקום התפלה, כמו שכתוב (שם ט): ” כצאתי את העיר אפרש את כפי”. וכל הגליות מכנים בשם מצרים, על שם שהם מצרים לישראל. וכשפוגמין באמונה, בתפלה, בארץ-ישראל, הוא יורד לגלות.
וזה שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (סנהדרין צז א): ‘אין משיח בן-דוד בא, אלא עד שתכלה פרוטה מן הכיס’; הינו, שיכלו האפיקורסים שאין להם אמונה בנסים, ומכסים כל הנסים בדרך הטבע. כי עקר הנסים בארץ-ישראל, כי (תענית י א) ‘ארץ-ישראל שותה תחלה’, ושתיתה מהתהומות, שהם לשון: “ותהם כל העיר” (רות א יט), שעל דבר נסי תמהין העולם. וזה (תהלים מב ח): “תהום אל תהום קורא”, כי יש נסין עלאין, שהוא בחינת תהום עלאה; ויש נסים תתאין, שהם בחינת תהומא תתאה. ומלאך שכלול מכל הנסים, משני התהומות, דמיא לעגלא (תענית כה ב), שהוא בחינת עגולים, בחינת אמונה, כמו שכתוב (תהלים פט ט): “ואמונתך סביבותיך”; ופריטא ששפותה, שהוא בחינת תפלה, כמו שכתוב (שם נא): “אדני שפתי תפתח”, והוא כללות הנסים.
[“עשר קדושות הן…”]
וזה פרוש: ‘עד שתכלה פרוטה מן הכיס’; כי יש בני-אדם המכסים כלליות הנסים, הכלולים במלאך דפריטא ששפותה, מכסים בדרך הטבע. וכשתכלה זאת ותתרבה אמונה בעולם, אז יבוא משיח, כי עקר הגאלה תלוי בזה, כמו שכתוב: “תבואי, תשורי מראש אמנה”.
[מעניין, מי הם אותם אנשים שמכסים את הניסים שהק”ה עשה ועושה בדורנו בדרך הטבע..? ומי רואים ענין לעלות ולהכין את השטח דוקא בגלל שמכירים בנס החזרת מקום המקדש?]
אבל אי אפשר לבוא לאמונה אלא על-ידי אמת, כמובא בזהר (בלק קצח:): “והיה צדק אזור מתניו ואמונה” וכו’ (ישעיהו יא ה) הינו צדק, הינו אמונה. ואמרו שם: ‘אמונה אתקריאת, כד אתחבר בה אמת’.
[הטיפוסים המקניטים האלה תמיד משננים שהם מחפשים כביכול רק את ה”אמת”…]
ואי-אפשר לבוא לאמת אלא על-ידי התקרבות לצדיקים וילך בדרך עצתם; ועל-ידי שמקבל מהם עצתם, נחקק בו אמת; כמו שכתוב (תהלים נא ח): “הן אמת חפצת” כשאתה חפץ אמת; “בטחות ובסתם חכמה תודיעני”.
כי העצות שמקבל מהם הוא בחינת נשואין וזווג, וכשמקבלין עצות מרשעים, הוא בחינת נשואין בקלפה. “הנחש השיאני” (בראשית ג יג) לשון נשואין, עצות הנחש שקבלה הוא בחינת נשואין, ועל-ידי נשואין הטיל בה זהמא.
…
וזה פרוש (ירמיהו ב כא): “ואנכי נטעתיך ש(ו)רק” בחינת הגאלה, כמו שכתוב (זכריה י ח): “אשרקה להם ואקבצם”, ועל-ידי מה? על-ידי: “כלו זרע אמת” (שם בירמיה סיום הפסוק “ואנכי נטעתיך” הנ”ל) על-ידי עצת הצדיקים תבוא לאמת. ועל-ידי-זה נקראת אמונה, כד אתחבר בה אמת, ועל-ידי-זה תבוא הגאלה כנ”ל, כי הוא מקבל טפי השכל של הצדיק על-ידי עצה שמקבל ממנו. וזה: “הן אמת חפצת בטחות” בכליות; “חכמה תודיעני” שאזכה לקבל טפי המח, טפי השכל, על-ידי עצה שאקבל מהם; ואז אזכה לאמת, כי הטפי השכל נקרא “כלו זרע אמת”.
[כן, הם רגילים לטעון שזה מה שמביא את הגאולה…]
ודע, שעל-ידי מצות ציצית האדם נצול מעצת הנחש, מנשואין של רשע, מבחינת נאוף, כי ציצית שמירה לנאוף… ושמירת ציצית, שהוא בחינת עינים, הוא שמירה מעצת הנחש, ויכול לקבל העצות מצדיק, שהוא כלה זרע אמת.
וזה פרוש: אמר רבה בר בר-חנה: אמר לי ההוא טיעא, תא אחוי לך טורא דסיני. אזלי וחזאי דהדרן לה עקרבי וקימין כי חמרי חורתא. ושמעתי בת-קול שאומרת: אוי לי שנשבעתי; ועכשו שנשבעתי, מי מפר לי. (רשב”ם:”שנשבעתי” מן הגלות, כדכתיב קראי טובי בנביאים.)
תא ואחוי לך טורא דסיני, שהוא בחינת עצות, כי שם קבלו תרי”ג עטין. חזאי דהדרן לה עקרבא, הינו שיש עצת נחש, עצת רשעים, שעל-ידיהם אין יכולים לקבל עצת צדיקים, זרע אמת.
וקימוכי חמרי חורתא זה בחינת ציצית, שהוא שמירה מעצת הנחש, מנאוף; כמו שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (מנחות מג ב): ‘איזה ענשו גדול, של לבן או של תכלת? ואמרו: משל לאחד, שצוה להביא לו חותם של זהב, הינו תכלת, וחותם של טיט, הינו לבן’. וזה: “חמרי” לשון חמר וטיט; “חורא” הינו לבן, כי עכשו זה עקר הציצית.
[א”כ, כל שכן שלמות קיום המצוה, ועקר מצותה בזמן דאיכא תכלת!]
ושמעתי בת-קול שאומרת, אוי לי שנשבעתי. פרש רבנו שמואל: על הגלות, הינו, על-ידי ציצית יכולין לבוא לעצת צדיקים, לבחינת אמת; ועל-ידי אמת באים לאמונה כנ”ל; ועל-ידי אמונה בא הגאלה כנ”ל. וזה ששמע חרטת השם יתברך על הגלות, כי הציצית שהם ‘חמרי חורא’ גרם כל זה.
וזה פרוש:”ואלה” כל מקום שנאמר ‘ואלה’ מוסיף; זה בחינת יוסף, בחינת שמירת הברית, בחינת ציצית. המשפטים זה בחינת ‘כלו זרע אמת’, כמו שכתוב (תהלים יט י): “משפטי ה’ אמת”, שזוכה לעצת צדיקים, לבחינת אמת.
[הולכים עם ה”אמת” שלהם, ודעת תורה “אלטרנטיבי”.]
אשר תשים לפניהם זה בחינות ‘כד אתחבר בה אמת’, וזה בחינת ‘השוו אשה לאיש’, כי זה איש ואשה הם בחינת התחברות אמת ואמונה, ובזה תלוי הגאלה כנ”ל.
וזה: ‘יכול שיהיו התלמידים לומדים ואין מבינים תלמוד לומר וכו’, ערכם לפניהם כשלחן ערוך’, זה בחינת הגאלה, שלעתיד יתגלו כל החכמות כשלחן ערוך, כמו שכתוב (ישעיהו יא ט): “(ו)מלאה הארץ דעה”.
עכ”ל.
וכידוע מהספרי שהביא בסה”מ להרמב”ם מצוה ה’ שעיקר מצות תפילה בהר הבית דוקא (“מקדש” כולל הר הבית).
וכן רואים בשינויי נוסח התפילה ומצות חצוצרות והשתחויה בפישוט וכו’.
וז”ל:
מצוה ה’ היא שצונו לעבדו וכבר נכפל צווי זה פעמים באמרו ועבדתם את ה’ אלהיכם ואמר ואותו תעבדו ואמר ואותו תעבוד ואמר ולעבדו ואף על פי שזה הצווי הוא גם כן מהצוויים הכוללים כמו שביארנו בשורש ד’ הנה יש בו יחוד שהוא צוה בתפלה ולשון ספרי ולעבדו זו תפלה ואמרו גם כן ולעבדו זה תלמוד ובמשנתו של רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אמרו מנין לעיקר תפלה בתוך המצות מהכא את ה’ אלהיך תירא ואותו תעבוד ואמרו עבדוהו בתורתו ועבדוהו במקדשו כלומר ללכת שם להתפלל בו ונגדו כמו שבאר שלמה ע”ה.