אם הייתה לי מכונת זמן הייתי חוזר ל”שולץ שופ” בגטו ורשה
בסדנת הרבנים המפורסמת, הייתי מספר להם שבאתי מהעתיד, ממדינת ישראל בה מדברים עברית ויש יותר לומדי תורה מאי פעם. וכשישאלו: “אם יש לך מכונת זמן, למה באת דווקא אלינו, לתופת הנוראה?”, אדע מה לענות
פעם שאלו אותי, אם הייתה לי מכונת זמן עם אפשרות להגיע לכל נקודה בעבר, במה הייתי בוחר. מעמד הר סיני? חנוכת בית המקדש? התשובה שלי הייתה צנועה בהרבה. אמרתי שהייתי חוזר 80 שנה אחורה ל”שולץ שופ”, בית החרושת לנעליים בגטו ורשה שבו יצרו ותיקנו נעליים לטובת חיילי הוורמאכט הגרמנים.
שם, בסדנת הרבנים המפורסמת, הייתי שומע את הרב מקוז’יגלוב, ראש ישיבת חכמי לובלין, בסוד שיח עם האדמו”ר מפיאסצנא, עוסקים בדברי תורה ומלאכי שמיים מעליהם. ודאי הייתי שומע גם את האדמו”ר הגדול מאלכסנדר משוחח בדברי חסידות עם ידידו האדמו”ר מסוקולוב, ואת הגאון הרב מנחם זמבה מסביר מהלכים עמוקים ומפורטים לאורכו של התלמוד.
כשהיו מבחינים בי, ודאי היו נבהלים. מיד היו שמים לב שאיני נראה כבן הזמן והמקום. “ווער ביזטו?”, הם שואלים בחשש, ואני עונה להם “מײַן יידיש איז נישט אַזוי גוט, איך בעסער צו רעדן אין לשון־קודש, עברית”.
“עברית?”, הם היו תמהים. כן כן, זו השפה שלי, זה מה שאני מכיר.
הייתי מספר להם שבאתי מהעתיד, לא העתיד הרחוק, סה”כ 80 שנה קדימה, ורציתי לראות את המחזה הנורא של גדולי הדור עוסקים בתורה בזמן שהם מתקנים את נעליהם של הצורר הגרמני.
אז, הייתה מגיעה השאלה הברורה מאליה, “מה יהיה עלינו?”, הם היו שואלים במבטא אשכנזי כבד, “כיצד זה יסתיים?”.
אני מחניק את הדמעות, בולע את הרוק ומספר להם שאף אחד לא ישרוד, כולם יירצחו באכזריות על ידי הצורר הרשע.
רגע של שקט משתרר, כל אחד מהרהר במחשבותיו. ואז פתאום, בפרץ חד יקפוץ אחד מהם וישאל “אבל אם כולנו נמות, אז מי אתה? הרי אתה נראה עם צורה של יהודי”. אכן, אומר להם, אני באתי מארץ הקודש, ארץ ישראל, הקמנו שם מדינה של יהודים, איש תחת גפנו ותחת תאנתו, אין רעה ואין פגע.
הצער יתחלף בהלם מוחלט. ארץ ישראל? מדינה? יהודים? הלא זה דבר בלתי נתפס.
ממש כך, כבר בעוד חמש שנים, היהודים יקימו מדינה עצמאית בארץ ישראל. בהתחלה יהיה קשה ויהיו מלחמות והרוגים, אבל יהיה לנו צבא משלנו, ואת כל המלחמות ננצח, ובזמן שלי אנחנו כבר נחיה בביטחון גדול ונהיה אחת מהמדינות המובילות בעולם בכל התחומים.
השמחה פרצה כל גבול, אחד האדמו”רים שלא זיהיתי פתח בניגון חסידי. בין רגע הצטרפו אליו כל השאר בקול חרישי, שלא משכיח את המוות שמחכה לכל באי המקום הזה. פתאום קם הרב מקוז’יגלוב, שהיה ידוע בחריפותו היתרה, היסה את כולם בגערה חדה, ושאל בהתרסה: “אבל התורה, מה תהא עליה? אנחנו נמות כולנו על קידוש השם, זה אני מוכן לקבל, אבל די הייליגע תוירה…” הוא מירר בבכי.
“אני שמח שהרב שאל”, עניתי בחיוך. ישיבת חכמי לובלין שהרב עומד בראשה תקום מחדש בארץ ישראל, וילמדו בה אלפי תלמידים, יצאו משם גדולי הרבנים והאדמו”רים. את הכתבים של האדמו”ר מפיאסצנא, שיושב פה בצד בתפילה חרישית, ילמדו עשרות ואולי מאות אלפי אנשים, יותר מכל יהודי ורשה גם יחד. ספריו של הרב זמבה יהיו לשם דבר בישיבות, ובכלל התורה והחסידות תפרח כפי שלא הייתה מעולם. במדינה שלנו, אציין בגאווה, יש יותר לומדי תורה מכפי שהיה בכל זמן אחר בהיסטוריה היהודית.
השמחה על פניהם תחייב אותי מעט לסייג את דבריי, “יש גם קצת בעיות, עדיין לא הכל מושלם”, אחרי כל מה שסיפרת, הם בטח יאמרו, אם זה לא בעיות כמו שיש פה בגטו – זה ודאי לא משמעותי.
בדיוק כשאבוא להיפרד מהם, יעצור אותי האדמו”ר מאלכסנדר, המלא בניסיון חיים ובהבנת נפש האדם לעומקה, וישאל “אבל אם יש לך מכונת זמן, מכל המקומות בעולם, למה באת דווקא אלינו? לתופת הנוראה?”.
ובמבוכה אענה לו “ידעתי שרק אתם באמת תבינו, שאני חי בתקופה הטובה ביותר בעולם”.
בבית החרושת של שולץ – כתב הרב גיא אלאלוף, רב קהילה דעת ותבונה בראש העין, איגוד רבני הקהילות בישראל