העיר חכ”א, שלצד הלשונות המתלהמים מתערבות מנגינות אחרות.
ז”ל ספר “חזון עובדיה” על ארבע תעניות עמוד תנ”ד:
איסור חמור להכנס בזמן הזה לבית המקדש, כי כולנו כיום בחזקת טמאי מתים, והנכנס לבית המקדש וטומאתו עליו חייב כרת. וקי”ל קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא. והנכון שלא להכנס כלל לשטח הר הבית שאין בידינו הגבולות של חומר הקדושה מסביב לבית המקדש”.
עכ”ל.
כמובן שאין זה הטעם היחיד לדעתו, ולא מזכיר את המדידות, לא הישנות, לא החדשות יותר ולא אלו שהתחדשו, וגם לא מתעניין באפשרות הזו, אלא טעמא בעלמא יהיב. אבל הלשון “נכון” לעומת “איסור” סותרת מקומות אחרים בכתביו ודרשותיו. (ואמנם יש רבנים שעשוים לכתוב “אין כדאי” על איסורי תורה חמורים, דרך עדינות ועצה טובה בתקוה שישמעו להם יותר, ע”ד מ”ש בתוספות, “כל אמורא היה תופס לשונו, כמו מגדף בה ר’ אבהו וכו'”. אבל אין זה המקרה כאן!)
הלא הוא והרב אלישיב (ושאר הממונים להנחות את הרשויות) נתנו הוראות ל”אנשי הבטחון” ע”פ ההכרה הפשוטה שכיפת הסלע היינו אבן השתיה, א”כ כך דעתם האמתית. א”כ, או שזו סתירה, וזיל בתר עיקר מה שאמר ל”שוטרים” כנ”ל, או שזו פליטת פה פרוידיאנית…
וכבר הערנו דבשו”ת “ראשון לציון” (ח”א עמ’ נא) מאת בנו ג”כ ניכר מבין ריסי עיניו מהי דעתו האמתית לעצם הנידון.
כמו”כ, שמעתי ש”לאחר הפיגוע בהר הבית [שהוביל להצבת המגנומטרים], בו היו צריכים לפנות מת ממקום דריסת רגלי כהנים בלבד, בו עדיף שיטמא כהן למת, ולא יכניסו לשם כך ישראל ואף לא גוי, לא מצאו בזק”א כהן אחד לרפואה שמסוגל לעשות זאת מיידית. לכן בהנחיית הגר”א נבנצאל ובהוראת שאר רבנים [כמדומני שהגר”מ שטרנבוך בראשם, ולא בטוח] נפתחה בזק”א יחידת כהנים מיוחדת למקרים שכאלה. “הוה אומר: גדו”י בטוחים דיים בגבולות הר הבית, עד שהם נכונים לטמא כהן למת במזיד לשם כך…”
אגב, לא מצאתי שיכתבו הרבנים בפירוש שקול הקורא הותיק נגד העליה בבחינת גזירה והוראה חדשה ממש (כמו טו”ש בשבת או הנו”ב על מטריה או נגד רדיו או טל’ כשרים או סמינרים וכו’), שמע מינה קצת דהיינו להזכיר את הידוע בלבד, ואם לדין יש תשובה. וי”ל.
ואכמ”ל.