למה גורם אפליה מתקנת – מקרה השחורים בארה”ב

13.4% מאזרחי ארצות הברית הם שחורים, אפרו-אמריקנים. פרק העבדות בהיסטוריה האמריקנית הסתיים רשמית לפני כ- 150 שנים. כתם מעיק על המורשת האמריקנית שנשאה את לפיד החופש וזכויות הפרט. אפליית שחורים נמשכה גם לאחר ביטול העבדות ועוגנה בחוקי ג’ים קרואו בסוף המאה ה-19. חוקים של הפרדה גזעית בין שחור ללבן בבתי ספר ציבוריים, בתחבורה ציבורית, במסעדות, איסור נישואים בין גזעיים ועוד. אפרטהייד. החוקים היו בתוקף עד לשנות השישים של המאה ה-20 ונאכפו בעיקר במדינות הדרום. מאמצע שנות השישים הסתיימה האפליה הממוסדת נגד שחורים.

למרות שחלפו כבר מספר דורות מאז שחרור האזיקים, וכ-50 שנים של שוויון זכויות מלא, הקהילה השחורה ביססה לעצמה תדמית שלילית סטראוטיפית כמעט בכל תחום, למעט אולי באגרוף ובכדורסל…

השחורים, כאחת מקבוצות “המיעוטים” באמריקה – מפגרים בהשכלה, בהכנסה, במגורים ובמעמד החברתי אחרי כל קבוצת גזע אחרת באמריקה – הרחק מתחת אסייתיים, יהודים, הודים, לבנים וגם היספאנים.

השחורים “מצטיינים” באכלוס בתי כלא, פשע, אלימות, רוצחים ונרצחים, משפחות חד-הוריות, תוחלת חיים נמוכה. הם מהווים את הנטל התקציבי הגדול ביותר, כקבוצה, על מערכות הסעד והתמיכה הממשלתית.

נתונים מאתר ה- FBI מעלים כי כ-43% מהנרצחים באמריקה הם שחורים. כ-90% מהם נרצחו בידי רוצחים שחורים. השחורים אחראים בערך ל-50% ממקרי הרצח (2014). מספר האסירים השחורים גבוה כמעט פי 3 מחלקם באוכלוסייה – כ- 600,000 אסירים שחורים לעומת כ-500,000 לבנים (2010).

על רקע המציאות העגומה, מפליא למדי שהעוינות הגלויה של כלל הציבור כלפי השחורים כה מאופקת. תורמת לכך התרבות האמריקנית של הפנמת רגשות, “רגשי אשם” קולקטיביים על תקופת העבדות, ורוח “הכלת האחר והשונה” הנפוצה. הממסד והציבור כאחד, מתאמצים מזה עשורים להכיל ולמזג את השחורים.

הגירה אל ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות

אמריקה היא ארץ של מהגרים. עד לתחילת שנות העשרים של המאה הקודמת ההגירה לארצות הברית הייתה כמעט חופשית, אניות מהגרים פקדו את נמלי אמריקה דרך קבע. מעת לעת היו גלי הגירה של קבוצות אתניות הומוגניות. נציין שלוש קבוצות בולטות:

אירים – כעשירית מתושבי ארצות הברית הם ממוצא אירי. גלי ההגירה הגדולים מאירלנד היו בשנים 1841-1890. מהם, כמיליון וחצי היגרו בעקבות הרעב הגדול באירלנד באמצע המאה ה-19.

איטלקים – אמריקנים ממוצא איטלקי מהווים כ- 5% מתושבי ארצות הברית. בשנים 1900-1914 היגרו לארצות הברית כ-3 מיליון מהגרים מאיטליה.

יהודים – מספר היהודים בארצות הברית מוערך בכ- 7.5 מיליון. כ-2% מהאוכלוסייה. גל ההגירה היהודי הגדול התרחש בשנים 1880-1920. בשנים אלה היגרו למעלה מ-2 מיליון יהודים לארה”ב, עיקרם ממזרח אירופה.

ראוי להתעכב על גלי ההגירה כדי לנסות להבין מדוע השחורים נותרו מאחור.

רוב המהגרים לאמריקה, ובייחוד בגלי ההגירה, היו “דלת העם”. עניים ומדוכאים שחיפשו סיכוי לעתיד טוב. הם ברחו מדיכוי ופוגרומים כמו היהודים, נמלטו מעוני באיטליה או מרעב באירלנד. המהגרים, על פי ההגדרות המקובלות היום, נמנו עם “השכבות הנחשלות”, “אשכול סוציאו-אקונומי נמוך”. כמעט כולם לא ידעו אנגלית, חלקם אפילו לא ידע קרוא וכתוב בשפת האם.

הם חסכו פרוטה לפרוטה במולדתם ורכשו כרטיס באנייה לכיוון אחד. באמריקה לא חיכה להם “מרכז קליטה”, לא “סל קליטה”, לא “אולפן לאנגלית”. לא היו “דמי אבטלה”, לא “שכר מינימום”, ולא בריאות וחינוך חינם או “מענק הסתגלות”. הממשל האמריקני לא התערב בחייהם של המהגרים, לא היה משרד לקליטת עליה.

מיד עם הנחיתה בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות ידע המהגר שצריך לצאת לרחוב לחפש עבודה. בהעדר חוק שכר מינימום, לא קשה למצוא עבודה התחלתית בפרוטות בעבודות הקשות, המסוכנות והבזויות ביותר – זה יתרונם היחסי של מהגרים, בעיקר חסרי המקצוע. חריצות והתמדה עושים את שלהם. הדור הראשון חי לרוב בעוני דיבר בעיקר יידיש-אירית-איטלקית, הדור השני כבר דיבר וכתב אנגלית עם מעט מבטא זר, הדור השלישי כבר היה אמריקני לכל דבר.

אירים רבים, בעיקר פרוטסטנטים שהתיישבו באזורים חקלאים חיו במעמד של אריסים, קצת מעל למעמד של עבד. בתחילה עבדו תמורת קורת גג ומזון בלבד. הקתולים התיישבו בעיקר בערים והועסקו תחת שרביטם של “ראיסים” (אירים ותיקים) שסיפקו כוח אדם זול לתעשיות בהן נדרשה עבודה פיזית קשה תמורת תשלום נמוך. עבודות בניה קשות, חפירת תעלות, הנחת מסילות ברזל.

האירים זכו לייחס קשה ומפלה. דבקה בהם סטיגמה של שתיינים, רפי שכל, אלימים. מעסיקים העדיפו לשכור אירים על פני העסקת עבד שחור בעבודות מסוכנות כמו חומרי נפץ במחצבות, סבלות בנמלים. חייו של אירי היו שווים פחות מחייו של עבד שחור כי העבד נקנה על ידי המעביד תמורת כסף מלא. חיי האירי – בחינם. רבים סרבו להעסיק אירים או להשכיר להם דירות. המונח “נינה” היה נפוץ (No Irish Need Apply – NINA). שכונות של מהגרים אירים הותקפו באלימות בשנות ה-50 של המאה ה-19 בערים גדולות. עיקר הטענה נגד האירים הייתה “גזלת” מקומות עבודה.

חלפו מספר דורות והאירים השתלבו ונטמעו בחברה האמריקנית, נותרו רק בדיחות על אירים…

מיליוני האיטלקים שהיגרו לאמריקה בתחילת המאה ה-20, בעיקר לניו יורק, זכו לקבלת פנים שלילית כמו רוב קבוצות ההגירה. כמו קודמיהם, הם לא זכו לסיוע ממשלתי כלשהו ובכל זאת השתלבו תוך שני דורות בחברה האמריקנית.

2 מיליון מהגרים יהודים עניים ממזרח אירופה ורוסיה שהיגרו בתחילת המאה ה-20 מיהרו להקים ארגוני סיוע הדדי סביב בתי הכנסת וקהילות מאזורי מוצא משותף באירופה. יהודים עבדו בראשית דרכם בעבודות מלאכה זעירה כגון תעשיית הביגוד בסדנאות הזעה דחוסות (כינוי למתפרות הבגדים) ובעסקים זעירים. משפחות חסכו והשקיעו בהשכלת ילדיהם. הדור השני, המשכיל, כבר נהנה מהכנסה שהניב העיסוק במקצועות חופשיים תוך השתלבות בצמרת עולם התרבות, המדע והאקדמיה.

תוך כ-40 שנים היו היהודים למיעוט האתני העשיר והמשכיל בארצות הברית. כך גם כיום.

הצלחת היהודים באמריקה בולטת על רקע האפליה הקשה שהייתה מנת חלקם. אישי ציבור אמריקנים בולטים הפגינו אנטישמיות. באוניברסיטאות הצמרת הוטלו מכסות על קבלת יהודים (כי היו “יותר מידי” סטודנטים יהודים…). פרנקלין דלאנו רוזוולט כיהן כחבר המועצה של אוניברסיטת הרווארד (ומאוחר יותר כנשיא ארה”ב) קבע בעצמו מכסות להגבלת מספר הסטודנטים היהודים. ב- 1923 היה רוזוולט מודאג מכך ש”שליש מהסטודנטים שהתקבלו להרווארד היו יהודים” ופעל אישית להנהגת מכסה – לא יותר מ-15% יהודים באוניברסיטה! כך קרה גם באוניברסיטאות אחרות.

יהודים סורבו בקבלה למועדונים, בקבלה לעבודה למוסדות ציבור, לבתי חולים, משרדי עריכת דין ועוד.

המשותף לכל גלי ההגירה לאמריקה: מיליוני מהגרים עניים שנתקלו בקבלת פנים עוינת, לא זכו לשום סיוע מהמדינה, אך למרות זאת ביססו את מעמדם והשתלבו בעבודה קשה בחברה האמריקנית תוך מספר עשורים.

שני נערים שחורים פוסעים מולכם על המדרכה ברחוב צדדי…

אי אפשר להשוות בין סבל לסבל – בין העוול לשחורים לבין רמיסת אירים או אפליית יהודים. אבל קשה להימנע מהשאלה מדוע השחורים לא מצליחים להיחלץ מהתחתית.

אין באמריקה אפליה רשמית-ממסדית נגד שחורים כבר עשרות שנים. להיפך, יש אפליה לטובה, “אפליה מתקנת“. יש להניח שאנשים לבנים או הלבן-למחצה (היספאנים והודים לדוגמה) מפתחים, באופן פרטי, יחס מעורב אל הקהילה השחורה.

רשמית, כמעט כל אמריקני לבן שנשאל, יישבע שאינו מפלה וכי הוא נטול דעות קדומות נגד שחורים. אבל גם מי שנמנה עם “שמאל מתקדם” יתקשה לשקר לעצמו למרות העמדת הפנים החיצונית. כאשר צעיר לבן חוזר לביתו ברגל מהפגנה “נגד הגזענות”, וברחוב הצדדי מתקדמים מולו שני צעירים שחורים – פעימות ליבו מגיבות באופן שונה מאשר לו היו מתקדמים לעברו 2 נערים לבנים.

כך או כך, השחורים התדרדרו למקום בו הם שקועים בעשורים האחרונים – מקום גרוע. מציאות זו יוצרת תדמית סטריאוטיפית מוצדקת: קשה לאהוד שחורים שבוזזים חנות של נייק או זארה? מכאן ועד לחשש סטריאוטיפי משני נערים שחורים תמימים שפוסעים על המדרכה המרחק קצר.

נניח שהשחורים הם גל הגירה חדש לאמריקה… מהגרי שנות ה-60

לא נשכח את תקופת העבדות  שהסתיימה לפני כ-150 שנים, אבל ננסה לבחון את השחורים כ”גל הגירה” גדול של כ-20 מיליון איש שהגיע לחופי ארצות הברית באמצע שנות ה-60, השנים בהן בוטלו שרידי האפליה הממסדית והחל עידן של תמיכה והעדפה.

אם כך, מדובר בגל הגירה דמיוני עם יתרונות רבים שלא היו לגלי הגירה קודמים. ראשית, היה איסור מוחלט על אפליה נגדם. שנית – כולם, מקטן ועד למבוגר דוברי אנגלית אמריקנית ויודעי קרוא וכתוב באנגלית. נתוני פתיחה ששום מהגר בעבר לא זכה להם. שלישית – “המהגרים” השחורים הגיעו אל חופי ארצות הברית ותוך מספר שנים זכו לחוקי “אפליה מתקנת” שהונהגו על ידי ממשל הנשיא ג’ונסון (Affirmative Action). עדיפות בקבלה לקבלת משרה ציבורית, עדיפות באוניברסיטאות, איסור על מבחני מיון לעבודה ששחורים עלולים להיכשל בהם. (הקדשנו לכך כתבה נפרדת כאן באתר).

ההעדפה המתקנת הפכה ל”אופנה” גם בסקטור הפרטי. תאגידים וארגונים רבים שמו להם כמטרה לקדם שחורים כדי לשוות לארגון תדמית “מתקדמת” שתואמת את ציפיות החברה האמריקנית והתקשורת. דירקטור שחור במועצת המנהלים תורם ליחסי הציבור ולתדמית התאגיד. תקינות פוליטית במיטבה. שום גל מהגרים בעבר לא זכה ליחס כזה.

מלכודת הדבש – מדינת הרווחה האמריקנית

הנשיא לינדן ג’ונסון מימש בשנים 1964-65 את חזון “הגדלות החברתית” (אולי קיים תרגום אחר ל- The Great Society). מערך חוקים “חברתיים” (סוציאליסטים) שהפך את ארצות הברית למדינת רווחה. הייתה זו “הפעימה השנייה” להעצמת מעורבות המדינה בחיי הפרט, בהמשך לצעדיו של הנשיא פרנקלין רוזוולט בשנות ה-30 (ה”ניו-דיל”).

הנה רק חלק מהרפורמות החברתיות: מדיק-קר (Medicare) – ביטוח בריאות על חשבון המדינה למבוגרים מגיל 65 התכנית מכסה כמעט את כל ההוצאות הרפואיות. מדיק-אייד (Medicaid) – ביטוח בריאות למעוטי הכנסה על חשבון המדינה. ג’ונסון הכריז “מלחמת חורמה בעוני” (כידוע, היום העוני באמריקה כבר הודבר ואיננו…) במסגרתה נחקקו חוקים רבים ל”הדברת העוני”, ונולדו “זכויות” רבות. הוקמה רשות פדרלית לתמיכה במבוגרים מעל גיל 60, עיקר פעילותה מתבטא בהזרמת תקציבים למדינות למימון תכניות מקומיות. חוקק חוק ההזדמנויות הכלכליות במסגרתו מוזרמים תקציבים פדרליים למדינות לצורך “מלחמה בעוני”, הרחבת השכלה ורשת ביטחון לעניים ומובטלים.

ג’ונסון הנהיג את חלוקת “תלושי המזון” (Food Stamps) – תלושים לרכישת מזון על חשבון המדינה, להם זכאים היום כ-40 מיליון אמריקנים. מימון חינוך יסודי ועל-יסודי על חשבון המדינה. וכמובן חוק ביטוח לאומי נדיב שראשיתו בשנות ה-30. רשימה ארוכה של חוקים חברתיים נחקקו בשנים 1964-69; כן הוקמו עשרות רשויות פדרליות “חברתיות” באותה תקופה.

השחורים לא רק הוכרו רשמית כשווי זכויות, רוב רובו של הציבור האמריקני הלבן הפנים והאמין בכך. רוב הציבור ראה באפליה המתקנת הכרח. הציבור אפילו היה מוכן להקריב את ערך השוויון בו אמריקה התהדרה ולהפלות לרעה בני גזעים אחרים על רקע צבע עור כדי לקדם שחורים. הממשלה התערבה בהרכב הגזעי של האוניברסיטה ודרשה לקבל סטודנטים שחורים גם אם לא עמדו בתנאי הקבלה – אתה שחור? התקבלת! אתה סיני או יהודי? עוף לסוף התור! את האפליה מכנים, כמיטב מסורת השמאל, במילה אחרת שמסתירה אמת – diversity (גיוון חברתי).

נמשיך בסימולציה של כאילו-מהגרים: כ-50 שנים חלפו מאז “הגירתם” של כ- 20 מיליון שחורים לארצות הברית. הם נקלטו בתנאים פנטסטיים ששום קבוצת מהגרים קודמת לא זכתה. 50 שנים בהן המדינה עטפה את השחורים בסיוע בכל תכנית שניתן להעלות על הדעת; 50 שנים של תקציבי עתק שהוזרמו; מאות מוסדות תמיכה ממשלתיים הוקמו וליוו את השחורים, מאות אלפי עובדי מדינה שקדו על רווחת השחורים ושילובם בחברה; אפילו את החוקה כופפו למענם – הותרה אפליה נגד אחרים למען המטרה הנעלה – שילוב השחורים.

קשה להימנע מהשאלה איך כל המהגרים שאינם שחורים השתלבו, ללא כל עזרה ממשלתית, ואילו מצבם של השחורים רק הורע – למרות מעטפת הדבש וכפפות המשי? עוד יותר מפתיע כיצד מהגרים שחורים מניגריה, ברבדוס או ג’מייקה התקדמו במעלה הסולם החברתי והכלכלי בניגוד לשחורים אמריקאים שנותרו מאחור. מסתבר שהאפליה הכביכול “ממסדית” לא תקפה לגבי כל השחורים.

כיצד ייתכן שלאחר כל טריליוני הדולרים (28 טריליון דולר – פי 6 ויותר מתקציב המדינה השנתי הפדרלי!) שהושקעו, טענו המועמדים הדמוקרטיים לנשיאות בפריימריס האחרונים שצריך להכפיל ולשלש את התמיכות: אליזבט וורן הציעה לגייס תקציבים באמצעות “מס עושר” וקנסות על פייסבוק וגוגל, אלכסנדריה קורטז לחלק מחדש את העושר באמצעות מס הכנסה של 70%, חוליאן קסטרו הציע להרחיב את האפליה המתקנת ואוניברסיטה חינם, קורי בוקר ואחרים דורשים להזרים כסף באמצעות “פיצויים” לצאצאי העבדים.

הם טוענים למעשה שמדינת הרווחה האמריקנית קרסה, נכשלה – לכן צריך להגדיל את המינון, ונראה מה יקרה לשחורים בעוד 50 שנים. אף אחד מהם לא שאל כיצד המהגרים הקודמים, חסרי הכול, נחלצו מהתחתית ללא עזרת המדינה אבל רק השחורים נותרו דפוקים למרות צלוחית הדבש?

ארבע אפשרויות עיקריות

הסיבה הראשונה: אולי הגזע השחור דפוק גנטית? אולי תקופת העבדות גרמה לטראומה פסיכולוגית שעוברת בתורשה? קשה לבדוק וקשה להוכיח. בעצם, אסור אפילו להציע ולבדוק היפותזה כזאת, סוף העולם. גזענות.

אפשרות שניה טוענת: מדינת הרווחה האמריקנית לא נכשלה, אלא לא יושמה נכון. טיעון דומה להגנה על הקומוניזם – “הרעיון מצוין אך היישום לא היה נכון”. בעיה קטנה: טרם נמצא הגאון שיודע איך “ליישם נכון”?

האפשרות השלישית הועלתה למעשה על ידי הדמוקרטים שהתחרו על המינוי למועמדות לנשיאות: המדינה השקיעה פחות מידי, צריך להגדיל השקעות ולהרחיב פי כמה את מדינת הרווחה.

האפשרות הרביעית בהמשך…

השחורים “נחתו” באמריקה אחרת, לא אמריקה של המהגרים הקודמים

לרוע מזלם של השחורים הם “נחתו” באמריקה בעיצומה של מדינת הרווחה “המודרנית”. התמזל מזלם של גלי הגירה אחרים שהגיעו לאמריקה, חסרי כל, טרם הקמתה של מדינת הרווחה האמריקנית.

המציאות הכריחה מהגרים קודמים לסמוך על עצמם, על כשרונם ועל סיוע הדדי וולונטרי בלבד. היה הכרח לעבוד קשה כדי להתקיים ולהתקדם – לסמוך על פרי עמלם למחיה בהווה ולחיסכון לעתיד. את המורשת הזאת של אחריות אישית הם הנחילו גם לדור השני שכבר גדל אל שפע יחסי.

המהגרים שקדמו לשחורים הגיעו אל חופי המדינה החופשית בעולם, רחוקה מעריצות מלך ודוכס; רחוקה ממחויבות לכנסיה ולבישופ. ארץ עם מינימום חוקים, מעט תקנות וביורוקרטיה, כמעט ללא גילדות מקצועיות בחסות המלך או איגודים מקצועיים בחסות החוק. אפשר היה לרכוש קרקעות זולות ולעסוק בחקלאות, קל היה להקים דוכן רוכלות ברחוב, מותר לפתוח מתפרה בבניין מגורים ומפעל במרתף. קל לקנות חלקת קרקע ולבנות.

לדוגמה: בין השנים 1916 לשנת 1960 תקנות הבנייה של ניו יורק (תב”ע) נערכו מחדש כ- 2,500 פעמים וצמחו מחוברת דקה לספר של 420 עמודים.

בהעדר “חוקי עבודה” קל היה למהגר חסר מקצוע למצוא מקום עבודה בשכר התחלתי נמוך מאד, להוכיח את יכולותיו ולהתקדם עם הזמן. לא היה חוק שכר מינימום.

השחורים נחתו באמריקה אחרת: לא עוד מדינת החופש שפגשו דורות קודמים של מהגרים. השחורים, שאמורים היו להשתלב ללא אפליה, נתקלו במדינה עמוסת רגולציה וחוקים מכבידים. חוק שכר מינימום מנע העסקת צעירים שחורים חסרי כישורים בשכר התחלתי נמוך, הם נשארו ברחוב.

מדינת הסעד סיממה את רוב השחורים בסיוע ובתמיכה כלכלית מכל סוג שהוא, הרגילה אותם לסם של קצבאות ותמיכות. כמו כל סם שמתמכרים אליו, צריך להעלות מעת לעת את המינון כדי לשמור על אותה רמת ריגוש.

לתא המשפחתי המסורתי, אבא-אימא-ילדים, היה יתרון כלכלי וחברתי באמריקה הישנה. אבא מתמחה בעבודה מחוץ לבית, אימא צמודה לילדים ודואגת לחינוך, או כל המשפחה עובדת בעסק המשפחתי הזעיר. ילדים הבינו משחר נעוריהם שרווחה מושגת בעבודה קשה. אין מתנות.

מה ראה הילד השחור? משפחה עם הורה אחד, אימא הולכת לדואר לקבל צ’ק מהמדינה ואם היא קצת עובדת – הילדים נשארים לבד, “מתחנכים” ברחוב השחור ומתפתים לפרנסות “קלות”. אימא הולכת לסופרמרקט עם תלושי מזון ללא כסף בארנק. אסור לילד לספר שאימא עובדת ב”שחור” כי אז הם יאבדו את קצבת האבטלה ותמיכות אחרות. בהמשך הילד שומע קללות נגד המדינה על הקצבה “הנמוכה מידי”. האימא לא מתחתנת כי אז קצבאות התמיכה יקוצצו. האימא “נשואה” למדינה.

הילד אינו מעריך עבודה כי הרווחה מגיעה מהממשלה, אינו מעריך את זכות הקניין כי מה שיש להם בבית הם “קיבלו”. הוא מבין שגם אחרים “מקבלים” וכנראה על חשבונו – כך מסבירים לו המנהיגים הסוציאליסטים. הוא לומד שאי השוויון אינו נובע מהבדלים בכישרון ועבודה אלא בגלל ש”האחרים מקבלים יותר” וב”חלוקה” לעולם יהיה אי-צדק.

מכאן ועד לביזה של חנות נייק בשדרה במנהטן המרחק קצר. החנות שייכת ל”אף אחד”. אין זכות לקניין – המדינה היא שמחלקת את העושר.

מעל ל- 77% מהילדים השחורים יש הורה אחד בלבד. מחקר ב-2006 העלה כי הסיכוי של גבר לבן בגילאי 30 – 34 להגיע לכלא עמד על 2.9%. הסיכוי של צעיר שחור גבוה פי שבעה – 20.5%. מסתבר שרוב הצעירים השחורים, שאינם בוגרי תיכון, עברו דרך הכלא לפחות פעם אחת במהלך חייהם עד גיל 34.

השמאל עשיר בניסיונות שווא של הנדסה חברתית, תיקון החברה האנושית בכוח. הניסיון עם השחורים – לקדם אנשים בזכות צבע עורם – נכשל.

מדינת הרווחה האמריקנית גרמה אסון לשחורים, לא פתרה שום בעיה. יתר על כך, קיומה של מדינת רווחה אינו מוסרי כי הוא כרוך בכפייה ובהפרת זכויות הפרט. מדינת הרווחה חייבת להחרים משאבים, לגזול את פרי עמלו של המוכשר והמצליח כדי לתת לאחרים. שוב ושוב מסתבר שמדינת הרווחה גם אינה מסוגלת לתת פתרון טכני.

רוח רעה נושבת מאמריקה. קשה להאמין שיהיו באמריקה שותפים רבים להשקפותינו.

מוטי היינריך

מאתר קו ישר, כאן.