מאיר אטינגר: חזון גדול ורעיונות עמוקים – משפיעים יותר מהפוליטיקה

הטור הזה, הוא בעיקר טור אישי, מעין חשבון נפש עצמי בשאלה איך ולמה אפשר להוציא, או לכל הפחות למזער עד כמה שאפשר את השפעתה של הפוליטיקה על החיים שלנו.

השנה האחרונה על שתי מערכות הבחירות רוויות הכותרות והספינים, בניצוחה ועידודה של תקשורת משועממת ויצרית, העמיסה את חיינו בטונות של פוליטיקה מאוסה, גם אלו שלא נוטלים חלק ישיר בפוליטיקה, או משתדלים שלא להתעניין, מתקשים למצוא מקום לברוח.

על אחת כמה וכמה שאלו שכן מנסים לעסוק בענייני ציבור, נוטלים חלק במאבקים ציבוריים, בין אם אלו של שלמות הארץ, שלמות העם או שלמות התורה מתקשים להפריד, להימלט ולברוח. הגבולות בין אידאולוגיה לפוליטיקה היטשטשו מזמן, והשיח הרעיוני מהול ומזוהם בשיח האישי. הרצון העז לשנות ולהשפיע, ייצר סטנדרט חדש של מצליחנות סרגלי מדידה חדשים, וקשה כבר לזכור מה בדיעבד ומה לכתחילה, מה רצינו ולאן הגענו.

ההתכתשויות הפוליטיות, הוויכוחים על חודו של מקום, גם אם מאחוריהם מסתתרת כוונה ראויה, מעלים ריח של צחנה וריקבון. אנשים מוערכים, שקל היה לפרגן להם על המסירות בשביל עם ישראל משני צדדי המתרס, הופכים לנלעגים ומתבזים, השיח הנדרש על אידיאולגיה, חזון ואפילו על הדרך להגשים את החזון, נשאר בצד כשאת הבמה תופסים ספינים, קטטות, ומריבות אגו (לשם שמים – בציניות ובלי ציניות כאחד).

   | האם הבחירות והפוליטיקה אכן משפיעות על החיים שלנו?

בטור הזה ארשה לעצמי לכפור באחת האמונות הרווחות בציבור – האמונה בהשפעתן של הבחירות והפוליטיקה על החיים שלנו.

הציבור הימני – מוכה הטראומה מההתנתקות, רואה בכל מערכת בחירות מערכת גורלית על עתיד ההתיישבות. דא עקא שהוא שוכח שאת המכה הגדולה ביותר הוא ספג כאשר הביא לעצמו את אחד ההישגים הגדולים ביותר. (ממשלת ימין-ימין, ליכוד גדול, 13 מנדטים למפלגות מימין לליכוד),

גם התזכורת התכופה על מה שמכונה ‘בחירות 92’ משכיח מאתנו את העובדה שתהליך אוסלו לא התחיל ולא נגמר בעליית השמאל לשלטון. אין לומר שניצחונו של רבין היה חסר השפעה, אבל חשוב לזכור שהתהליך התחיל אצל שמיר, והמשיך אצל נתניהו, שהיה אחראי על הסכמי וואי, שהיו נוראיים לא פחות ואולי יותר מאוסלו עצמו. באותה מידה מדיניות הימין המוגבלת של העשור האחרון, אינה נזקפת כלל לפוליטיקה. נתניהו אינו יותר ימני משרון, הליכוד של היום אינו יותר אידאולוגי, וגם נציגי המפלגות שמימין לליכוד לא שונים מאלו שהיו בעשור שלפני.

המשיכה לעיסוק בפוליטיקה, דומה להתמכרות להימורים בקזינו, אי אפשר להכחיש את העובדה שניתן לגרוף רווחים נאים יותר בפוליטיקה בזמן יותר קצר, בין אם מדובר בפרסום, ומודעות ברמה כזו שבלעדי הפוליטיקה היתה עולה כסף רב על רכישת שטחי פרסום וכדומה, ובין אם מדובר על הישגים ושינויים מקומיים בחוקים שונים וכדומה, אלא שבאותה המידה שמרוויחים בקלות כך גם העוסקים בפוליטיקה מפסידים בקלות.

קשה לספור את אלו שפזורים בצידי הכביש שנשרו מרכבת הפוליטיקה הדוהרת, אנשים בעלי השפעה, שעלו על הרכבת והתרסקו ממנה. הדמיון שהם יצליחו להועיל יותר מאשר בעבודה הסיזיפית הציבורית, הוביל אותם אל עבר ההתרסקות. ממש כמו אנשים, ככה גם ערכים ורעיונות, כאלו שהתעצבו בבתי המדרש, במוכני המחקר ונאלצו להתקמט לכדי שתי דקות ראיון עם שלושה הפרעות באמצע, הפכו לכלי נשק בתוך סכסוכי אגו, ונשארו בלויים ומרוטים בשולי השיח, כי לא כדאי לדבר עליהם כעת, הם פוגעים במנדטים.

אומנות הפוליטיקה היא אומנות ה’דיעבד’, יתכן והיא נצרכת ומועילה בשולי החיים, אך כשהיא הופכת לסדר היום שלנו, אנחנו הופכים לחיות חיים שה’דיעבד’ הוא לכתחילה.

הביקורת הזאת פחות או יותר מוכרת. הפעם אני רוצה לתהות גם על הנחת היסוד של הרווחיות של העיסוק בפוליטיקה, ולהזכיר שבקזינו – גם כשאתה מרוויח, אתה תמיד יוצא בסופו של יום מופסד. הכוונה היא גם לאותם ערכים ורעיונות שאילוצי הפוליטיקה מאלצים לוותר עליהם בשם הפרקטיקה. אך גם אותם רווחים עצמם שכביכול מקנה הפוליטיקה – פרסום רחב, הופכים עד מהרה לרועץ, כשם שרעיונות חיוביים מקבלים במה נרחבת, כך גם כישלונות אישיים. בסופו של דבר “יעלו שמים – ירדו תהומות”, מדובר לרוב בבמה רגעית, שכאשר נופלים ממנה נשארים בחוסר כל.

התקשורת עושה הכל, כדי להחזיק אותנו במתח, שנרגיש כל הזמן שהעתיד תלוי בידיעה שתצא בפוש עוד חצי שעה. האמת הנעימה והכואבת היא שלכל הספינים והדרמות האלו כמעט אין השפעה על חיינו. כאילו, אם נחזיק בכל המידע הנכון, נוכל לבחור את מה שטוב עבורנו. האמת היא שאחרי כל שטף המידע אנחנו כלל לא מסוגלים לבחור בחירה רציונלית, ההשפעה הפוליטית של אדם, ואפילו של מפלגה, חבר כנסת או שר היא כמו של משחק ברולטה רוסית, מרוב נתונים איש לא יודע ולא מסוגל לדעת מה תהיה תוצאות מעשיו.

השליטה של האדם על תוצאות מעשיו בפוליטיקה מוגבלת מאד, אפשר להזכיר כאן דוגמאות רבות: (מנהיגות יהודית שהעלתה על נס את הליכוד וההתנתקות, מפלגת התחיה המפורסמת, הפילוג האחרון בבית היהודי ועוד ועוד) – אין זה מקרי, היכולת של אדם לנבא את תוצאות מעשיו במערכת רווית נתונים היא מזערית בלבד.

לעומת זאת – דווקא תהליכים קבועים, כאלו שנוצרו מחוץ לפוליטיקה – ייצרו השפעה רבה יותר, גם אם הפוליטיקאים קצרו את התהילה (זה לא מה שחשוב לנו).תהליכי אוסלו מצד אחד ושיח הריבונות מצד שני, לא זה ולא זה היו תוצר של הפוליטיקה, הפוליטיקה בסך הכל קצרה את הפעילות של ארגוני שטח והזירה הרעיונית.

הפוליטיקה, ובמובן זה כמעט ולא משנה מי הן הדמויות, מושפעת מדעת הקהל ולא להפך. הפוליטיקה לעומת זה עיקרה את האפשרות לנהל דיון עומק, שיוכל להוביל תהליך אמיתי של תשובה ציבורית, תהליך שבו עוברים אנשים מגוש אחד למשנהו, ונשאלות שאלות יסוד, שאלות הקיום שלנו.

ומכאן להערה נוספת בעניין הכסף. אחת הסיבות הממריצות יותר מכל אנשים לפוליטיקה, הוא הכסף הרב שנשפך שם – למה הכוונה כסף רב? מפלגה עם 11 מנדטים מקבלת כ50 מליון ש”ח, מפלגה עם 5 מנדטים תגיע בכנסת ל25 מליון ₪ למפלגה. רק כדי לקבל סדר גודל “הקרן החדשה לישראל” שכולם מדברים על השפעותיה על החברה הישראלית, מגייסת בשנה כ-30 מליון דולר. סכום לא גדול בהרבה מהכספים שהיו לליכוד לצרכים פוליטיים. אם נאמר זאת בעדינות, אם נשווה את השפעתה של הקרן החדשה לישראל, להשפעתו של הליכוד, שהפוליטיקה משחיתה כסף, דמיינו לעצמכם היקף פעילות בסדר גודל של ה’קרן’, ועכשיו, תבינו עד כמה לא עושים עם הכסף הזה כלום, כל כך הרבה כסף כדי לסמם אותנו ולהוציא אותנו מטושטשים.

אז מה כן?

ככל שנתאמץ (וזה בהחלט קשה) להוציא את הפוליטיקה מהחיים שלנו, לדחוק אותה אל שולי השיח, ככה נוכל להשקיע את מירב כוחותינו בשינויים האמתיים, אלו שמשפיעים בשטח, אלו שמשפיעים על החברה, ואלו שמכריעים את שוק הרעיונות.

ככל שנצליח לקיים תנועה רעיונית חזקה ויציבה, שתהיה מונעת מחזון גדול ורעיונות עמוקים, נצליח להשפיע ולשנות יותר, גם ללא נציג אחד בכנסת. צאו ולמדו מ”גוש אמונים”, צאו ולמדו מ”תנועת ריבונות” צאו ולמדו מ”שלום עכשיו”.

ככל שנצליח לעקר את שיח ה’דיעבד’ ולעסוק במהות, ככה גם בפועל נצטרך לקבל הרבה פחות החלטות של ‘דיעבד’. אם נבין שלעשייה שלנו ביום-יום, יש פי אלף השפעה מלפתק ששמים בקלפי, נצליח להחזיר את החיים שלנו לאיזון, ואולי אפילו לשפיות.

ובשולי הדברים גילוי נאות:  אני לא מצביע בבחירות – זו החלטה אישית שלי, שראוי לכתוב עליה טור בפני עצמו. למרות זאת –  הדברים שכתבתי למעלה אני מאמין – נכונים גם למי שבוחר ללכת ולשלשל פתק לתיבה.

מאתר הקול היהודי, כאן.