מכתבו של אביגדור פרץ – ישראלים בני דת משה

פורסם בירחון קדושת ציון מחודש אדר תשפ”א, בתוך כתבת יהודה אפשטיין, “הזהות היהודית במבחן – גם בארץ הקודש” (עמודים 16-7):

לכבוד מערכת קדושת ציון,
השלום והברכה.

ברצוני להתייחס למאמר מאת העורך הרב יהודה אפשטיין בגיליון שבט, אודות הזהות היהודית במבחן אצל אחינו שבארצות הגולה [“יהונתן פולארד והזהות היהודית”].

אני חושב, שתוכן המאמר שייך במידה מרובה גם לאלה כמונו, הנמצאים כבר בארץ ישראל.

העורך הנכבד כותב – “אנחנו עם! היהודי באמריקה הוא אחיו של היהודי בישראל, של היהודי בצרפת ושל היהודי באוסטרליה. הוא אינו אחיו של שכנו שגר בדלת ממול, משום שאותו שכן אינו יהודי. ועד כמה שזה לא נח לחיות בתחושה כזו – להיות מיעוט זר בתוך המון אמריקאי סואן – ועד כמה שמנסים לברוח מהעימות, מההכרעה בין הנאמנות לעם ה’ לבין הנאמנות לאומה האמריקאית – האמת לא תשתנה בשל כך”.

הכותב מציע למי שרוצה לחסוך מעצמו את אותה אי־נעימות – “טוב יעשה אם יארוז את מטלטליו ויעלה לארץ־ישראל, שם נמצא היעוד של עם ה’. שם הוא יוכל להרגיש חלק מהאומה באמת”.

אולם כאן טמונה סכנה איומה – אותה סכנה עצמה שממנה מזהיר הכותב הנכבד – וצריך זהירות יתרה, לא להיכנס לאשליה כאילו כאן, בארץ ישראל, כבר נגמרת ההתמודדות הזאת.

אני מפנה לדברים כדרבונות שכתב הג”ר אהרן משה שכטר שליט”א, זקן ראשי הישיבות בארה”ב, ראש ישיבת רבינו חיים ברלין [מתוך הסכמתו למהדורת שוטנשטין של התלמוד הבבלי] – “מצב הגלות נשתנה מאד לאחרונה: במקום הריגות אכזריות מצד האומות, פעם מחמת שמד, ופעם מחמת שנאה וכוונה לאבד, הרי עיקר הצרה היום היא מהצרים מבפנים שבאים בזיופים וסילופים עלינו. אמנם חידושם היום הוא כי אינם מסתפקים עוד בסילופי תורה כאומנותם מקדם, אלא רצים הם בזדונם אחר סילופי עם ישראל – והמתבונן ידע כי לא דבר קטן הוא מה שהחליפו והסירו שם ישראל מעם ה’ והניחו אותו על הארץ, כאילו עיקר השם שלה היא – במקום שמעולם היה תפארת הארץ מה שהיא מתייחסת לעם, ארץ ישראל. [כנראה כוונתו שכשאומרים “ישראל” סתם, מתכוונים לארץ, וליתר דיוק – למדינה. – א.פ.] וסימן הוא זה להחושך הנפשי שהורידו לעולם, כדוגמת הא דמעתה יתכן להיות ישראלי מבלי לידע ולהרגיש עצמיות האומה, בלי דעת דרכיה ומועדיה, בלי דעת דברי ימיה, בלי לדעת אבותיה הקדושים – ושוב מה אכפת כלל להיות ישראלי…”.

זכורני שלפני כמה זמן, כשהיה איזה אסון בחו”ל שפגע ביהודים רח”ל, הודיע דובר משרד החוץ או פקיד אחר של מדינת ‘ישראל’, ש”אין ישראלים מבין הנפגעים”. הכרזה אומללה זו – שהתבררה גם כלא נכונה – היא פרי באושים של ‘זהות ישראלית’ חדשה זו.

טענת הרב אפשטיין היא על יהודים הנמצאים בארה”ב ומזדהים כאמריקאים. אך זה לא התחיל שמה, וזה גם לא נגמר כאן. בגרמניה היו המוני יהודים שהחשיבו עצמם ‘גרמנים בני דת משה’, וכאחים לשכניהם הגרמנים, עם מעמד שווה וזיקה שווה לאדמתם, ארצם ומדינתם, וכן היה גם בצרפת והונגריה ועוד מקומות, עד ש… גם כאן בארץ ישראל, יש יהודים שמזדהים נפשית כ’ישראלים בני דת משה’, אזרחים שווים עם זכויות שוות תחת שלטון החוק המאחד אותנו גם עם גויים רוסים מיובאים ואחרים, שגם הם, כמונו, ישראלים [אפילו משרתים בצבא בשבילנו, הם אומרים], רק בני דת אחרת.

כמדומני שיש מאמצים גדולים מצד השלטון לחנך ל’אזרחות’ פסולה זו, ולהכניס את אותו ארס גם בציבור החרדי. הרי זה מוכרח כדי ליצור עם אחיד ומלוכד, כדי שלא יהיה ח”ו מצב של ‘מדינה בתוך מדינה’. היאך יהיה כאן שלטון החוק בצורה הזאת? הם שואלים־קובעים. והאמת צריכה להיאמר, שבאמת אין כלל מקום ל’מדינה בתוך מדינה’, רק שהטועים והמטעים הפכו את היוצרות, ותפסו ‘אפוטרופסות’ על עם ה’ תוך סילוף כל מהותנו וייעודנו כאן בארץ ישראל. ל’מדינת החוק’ שלהם באמת אין מקום. יש כאן מקום רק לעול מלכות אחת – לעול מלכות שמים.

חזקו ואמצו בעבודתכם עבודת הקודש, להנחיל לעם ה’ את הבהירות בתפקידנו ויעודנו כאומה אחת המאוחדת, העובדת את אלהיה אל יחיד, בארץ המתפארת בהתיחסה אליה.

בכבוד,
א.פ.