מתנגדי הר הבית פשוט לא יודעים את המציאות

אומנם, המקשיב היטב לדבריו ישים לב שהרב יוסף נאמן לאמיתה של תורה ואמר שהעולים להר הבית לאחר טבילה למקומות המותרים וודאי לא עושים שום איסור, שהרי הלכה מפורשת ומוסכמת היא בש”ס ובפוסקים שמותר גם לנו היום כשאנו בחזקת טמאי מתים להיכנס להר הבית לאחר טבילה במקווה טהרה כהלכה, תוך שמירה שלא להיכנס לשטח העזרות והחיל, כפי שנוהגים היום העולים להר הבית כהלכה.

אם כך, על מה יצא הקצף? הרב יוסף הצביע על שתי נקודות.

האחת, כל גדולי ישראל האמיתיים אסרו את העלייה להר הבית, ואם כן לא יעלה על הדעת להקל ראש ולעשות מעשה נגד הוראת כל גדולי ישראל.

השנית, העולים להר הבית, על אף שעולים כהלכה, הרי שהם גורמים מכשול גדול לרבים, שבאים אחריהם יהודים שלא טבלו ועולים פנימה לתוך הר הבית, ולא זו בלבד אלא נכנסים לפני ולפנים למקום המקדש ממש, שבוודאי אסור לכל השיטות באיסור חמור של כרת, וכל זאת בגלל העולים להר הבית כהלכה, שמחטיאים את הרבים בעוון זה.

אבקש כעת להציע מדוע רבים מגדולי הפוסקים בדורנו מורים לעלות להר הבית כהלכה, ולא חוששים לחששות שאמר הרב יוסף.

ראשית לכל, צריך לדעת שרבים מגדולי ישראל בכל הדורות התירו את העלייה להר הבית ואף עלו בעצמם. נביא כאן מעט מדבריהם הקדושים.

כתב ר’ אברהם בר חייא הנשיא, מגדולי הראשונים: “ובתחילה כשהחריבוהו הרומיים לא היו מונעים את ישראל מלבוא אליו ולהתפלל בתוכו, וכמו כן היו מלכי ישמעאל נוהגים עמם מנהג טוב והרשו אל ישראל לבוא אל הבית ולבנות בו בית תפילה ומדרש, והיו כל גלויות ישראל הקרובים אל הבית עולים אליו בחגים ובמועדים ומתפללים בתוכו ומעמידים תפילתם כנגד תמידין ומוספין, ועל המנהג הזה נהגו כל ימי מלכות ישמעאל…”.

הראב”ח מתאר בדבריו בפירוש מסורת של עלייה לתפילה בהר הבית במועדי ישראל, עד כאלף שנה לאחר החורבן.

הרמב”ם, הנשר הגדול, עלה בעצמו להר הבית וכתב על כך באיגרתו: “ביום שלישי בשבת ארבעה ימים לירח מרחשוון שנת שש ועשרים ליצירה יצאנו מעכו לעלות לירושלים תחת סכנה, ונכנסתי לבית הגדול והקדוש והתפללתי בו”.