עליה לרגל – לא מזור למסכנים

“‘הכל חייבין בראייה חוץ מחרש שוטה וקטן וטומטום ואנדרוגינוס ונשים ועבדים שאינם משוחררים החיגר והסומא והחולה והזקן ומי שאינו יכול לעלות ברגליו’ (חגיגה ב ע”א). על-ידי הלכה זו נבדלת העליה לרגל בישראל הבדלה חדה מכל מה שנהוג בחוגים אחרים, ושדומה לעלייה לרגל דמיון חיצוני. המקדש שבישראל איננו ‘אתר של חסד המחולל ניסים ונפלאות’, שאליו עולים בעיקר החולים והישישים, העיוורים והחיגרים, החלושים והנשים, ושאר מוכי היסורים וידועי הסבל שבעמק הבכא’ הלזה – על מנת לבקש ישועות ונחמות ותרופות פלא לחוליי הגוף והנפש. מקדשו של א-ל חי הוא מקדש תורתו, ולא יכירנו מקומו בין בתי החולים וחשוכי המרפא ובתי המחסה לנכאים ולחלכאים. טובי האומה, גיבורי הכוח, אנשים זכרים במלוא בגרותם וגבריותם, אנשים העומדים במרכז העם, העושים את מעשי העם בהווה, ושבהם תלויה כל תקוות העתיד – אותם מזמין א-ל חי אל מקדש תורתו. הם נקראים לצאת מתוך פעילותם ועסקנותם בענייני ההווה והעתיד, ולהתייצב ולהיראות אל פני האדון ה’ במקדש תורתו, כדי להכשיר את עצמם לקראת עבודתו, שהיא עבודת קיום מצוותיו. כי כוח המעשים שבחיי האומה נועד להתקדש לעבודתו, והאומה תראה את כוח עמידתה בהווה ואת תקוות עתידה – לא בכוח גבורתם של בניה, כי אם בעבודת קיום רצון ה’ בכל כוחם ומאודם, וממקדש תורתו ישאבו את רוח ההיחלצות, להפוך את כל החיים הרעננים והתוססים, מלאי הפרחים והפירות, לשיר – מזמור להדר כבוד ה'”.