א ביסעלע ערנסקייט
יצא לכם מן הסתם במהלך החיים להיתקל באותם יהודים יקרים הנמנעים מליטול ידיים לסעודה, כי אין להם כוח לברך אחר כך ברכת המזון. מדובר באותם אנשים שמתפללים ערבית מיד בזמן, בכדי להוריד מעצמם את העול הנורא הזה. הם גם אלו שעשרים דקות אחרי צאת הכוכבים של מוצאי שמחת תורה לא תמצאו זכר לסוכה בחצרם, והם אותם טיפוסים שכבר בר”ח כסליו מתחילים לקרצף חדרים לקראת חג החירות. בקיצור, אלו שתמיד צריכים להיות מאורגנים ופטורים מכל עול.
יש גם את ההפוכים. אותם תמצא בשלוש בלילה בשטיבלאך בעיניים טרוטות, מנסים להרכיב מניין ערבית, כי הם דחו את זה מתחילת הערב. הם אותם אלו שהסוכה שלהם ממשיכה להתנוסס עד לעומק זמן חורף, או עד שתתפרק מסופת גשמים, המוקדם מבין השנים. והם אלו שבליל בדיקת חמץ תמצא אותם מתרוצצים במרכולים בחיפושים אחר פנטסטיק וסקוט’ש-ברייט. בקיצור, אלו שתמיד דוחים את הדברים הקשים לסוף המר.
אלו כמו אלו, בעצם, מונעים מאותו מקור. שניהם לא אוהבים לעשות את הדבר המדובר, ועל כן הם מחפשים להיפטר ממנו ככל המוקדם, או לחילופין לדחות את הקץ עד הקצה האחרון.
ובכן, כל עוד הטבע הזה פורץ לפרקים ובענייניים שוליים, זה אולי מראה על חסר ברוממות העבודה היהודית, אבל בסופו של דבר בוודאי מדובר בעניין נסלח. הבעיה היא כשהופכים את זה לשיטה. כאשר לוקחים את חוסר החשק הזה והופכים אותו לדרך חיים.
כל התנועות ההרסניות שקמו בכרם היהדות מאז ומעולם, קמו בעצם על בסיס הנטייה הזו. על בסיס תחושת המשא שמצוות התורה גרמו להם. הם שאפו לצמצם את המחויבות שלהם ליהדות לזמנים מוגבלים, בכדי שבשאר הזמן יתפנו להתנהל באופן ‘נורמלי’.
הקראים והשומרונים והצדוקים והביתותים (ועוד) בעבר, והרפורמים והקונסרבטיביים והמשכילים והמזרחנקים (ועוד) בעידן החדש, בעצם לא רצו (או לא העזו) לזרוק לגמרי את המסורת והיהדות בשלב ראשון, הם רק רצו (ועודם רוצים) להפוך אותה ל’פרקטית’, לקלילה וחביבה ופחות מחייבת. להגביל אותה למסגרת פולקלוריסטית תחומה, לשעות ולזמנים מוגדרים שלא יפריעו לשאר העניינים המעסיקים את מוחם. כפי שהגדיר זאת אחד המשכילים הראשונים: היה יהודי בביתך ואדם בצאתך. עפ”ל.
הם ‘מרגיעים’ את מצפונם היהודי באמצעות השלכת עצמות קטנות לעובדת יהדותם. הם מסתפקים בקיום סממנים יהודיים מעטים, ובשאר הזמן הם פטורים, כי הרי הם ‘כבר תרמו’, ‘כבר התפללו’, ‘כבר הניחו כיפה הבוקר’.
מעבר לרשעות והכפירה שיש ביסודות הגישות הללו, מדובר בטעות שורשית מאוד בהבנת תפקידו של היהודי. שכן, היהדות איננה מקום עבודה בו יש להשלים סדרת מטלות, להעביר כרטיס וללכת הביתה. בן העם אותו בחר הבורא מכל העמים, הוא בעצם שליחו של הבורא בעולם הזה. ירצה או לא – הוא שגרירו מבואו ועד צאתו. הוא ישות אחרת לגמרי, שאינה דומה בשום דמיון לשום דבר שאינו יהודי. כפי שהגדיר זאת רבי יהודה הלוי, שיש בעולם חמש סוגי יצירים: דומם, צומח, חי, מדבר, יהודי.
היהודי הוא יהודי במאה רגעי השנייה, בשישים שניות הדקה, בשישים דקות השעה, בכ”ד שעות היממה, בשבעת ימי השבוע, בארבעת שבועות החודש, בי”ב חודשי השנה, לאורך שבעים-שמונים שנות חייו ללא הפסק כלל. בשכבו ובקומו, בלכתו ובישיבתו, בדיבורו ובתפילתו, בלימודו ובעשייתו. אין רגע אחד בחייו של היהודי בו לא נותנת לו יהדותו הוראות איך לנהוג זה עתה. היהודי, בכל רגעיו, הוא יהודי במהותו.
וכיוון שהגענו לכך, אנסה לשאול כאן שאלה לא כל כך קשה, אך מוזרה כפי שהיא מורכבת.
אם אכן היהדות איננה רצף של מטלות שיש על היהודי למלא, אלא מציאות חיים אחת ארוכה: איך אפוא נסביר את מצוות הביכורים והמעשר המובאות בפרשתנו? הן לכאורה, במצוות הביכורים העניין הוא להביא את ראשית פרי האדמה, ובמעשרות כמו כן, להפריש חלק מן היבול ללוי, לגר ליתום ולאלמנה. ברגע שימלא בעל השדה את חובתו זו – הרי שיתר הפליטה יותר לו לאכילה. האם אין כאן סוג של ‘מס יהודי’ מן הסגנון אותו הבאנו לעיל? האם זו לא מילוי חובה והתפנות לשאר החיים?
את אותה שאלה אפשר לשאול, וגם שואלים, על עניין הימים הנוראים שעל פתחם אנו עומדים זה עתה. הדינים והחומרות המיוחדים שיש בימי התשובה, ועצם הרעיון של להשתפר ולהטיב את המעשים ולהתנהג כראוי בקבוצת ימים מוגדרת בשנה, הרי זה בדיוק העניין הזה: לפעול היום, להשתפר היום ‘במקום’ כל השנה שתבוא לאחר מכן.
והלא לכאורה זהו ההיפך ממידת היהודי, שאינו מסכם את מחויבויותיו ב’אריין ארויס’, ב’יוצא צו זיין’, ב’אבי געמאכט’, אלא תמיד בכל יום בכל עת ושעה – מוטלת עליו האחריות. אם כך, מדוע ברור לכל – שיש עבודה מיוחדת בימי הרחמים והסליחות עבור כל השנה כולה?
בקיצור, היאך זה שסל נצרים פוטר את כל השדה, ואיך ייתכן שעבודה של חודש אחד תהא תמורת שנה שלמה.
(בתקווה איתנה כי התפתלויות המילים הללו לפחות הצליחו להבהיר את כוונת השאלה, אליה נחזור לאחר ההפסקה הבאה).
עולמנו צועד לקראת מצב מאוד מעניין עד כדי מסתוריות. ככל שהטכנולוגיה מתפתחת, והיא מתפתחת כידוע בקצב מואץ, לבני האדם נותר פחות ופחות מה לעשות כאן.
הנה מקבץ דוגמאות קטן: בעוד כמה שנים רכב כבר לא יצטרך לנהג, המטבח לא יצטרך טבח, הבנקים לא יצטרכו פקידים, הסופרמרקטים לא יצטרכו קופאים, הקבלנים לא יצטרכו פועלים וכולי עוד אין סוף מקצועות שכבר לא יצטרכו אותם בעולם. אולי אפילו עיתון כבר לא יצטרך כותבים.
הדברים הללו הם לא רחוקים מן המציאות כפי שאולי נדמה. מרבית יצרני הרכב כבר מפיקים, בעודנו מדברים, רכבים אוטונומיים ללא נהג; רוב ככל הפעולות שאנו עושים בבנק – ניתן היום לעשות גם מבלי להגיע פיזית אל הסניף; יש כבר סופרמרקטים רבים שיש שם קופות ללא קופאים, ויש כבר מדפסות אימתניות שמדפיסות בתים ובניינים (לא בצחוק. לא עושים בדיחות באלול).
בשורה התחתונה: בעוד שנים לא רבות, על פניו, כבר לא יהיה לאנשים מה לעשות. את הכל יעשו רובוטים מפותחים ומכונות אוטומטיות במקומם.
ומה בכל זאת יעשו האנשים? ובכן, ניתן לבחון איך התמודד היקום המתפתח עם הבעיה עד כה, ולהסיק מכך מה עומד להיות.
הרי כבר היום יש מיליוני משרות שפעם היו אנשים חיים מאיישים אותן, והיום החליפו אותם מכונות רובוטיות. לאורך פסי ייצור בכל מפעל היו עומדים – לפני דור אחד בלבד – מיליוני פועלים אנושיים לחלוטין. היום עומדים שם רובוטים ממושמעים שעובדים מהר יותר, זול יותר, יעיל יותר וגם לא דורשים הפסקות. מה אפוא עושים היום כל העובדים המפוטרים (בהנחה שעדיין לא ייצאו לפנסיה או הלכו בדרך כל הארץ)?
התשובה היא שחלק ניכר מאוד מאנשי העולם עברו מעבודה קיומית לעבודה תרבותית. כלומר, מרבית האנשים היום לא עוסקים בעבודה יצרנית, אלא בבלה-בלה מקצועי. בתקשורת, בפנאי ובתרבות. אם פעם היה בן אדם צריך לעבוד קשה ולהזיע בשדה כל היום בשביל להביא טרף לביתו, היום הוא צריך רק לשבת בביתו, לכתוב הגיגים מיותרים, או לחילופין להמציא שיטות לטפל בבעיות הרוח ההולכות ומתרבות בעולם ככל שהמשועממים מתרבים.
כל עולם הפסיכולוגיה, תורות הנפש ותחלואי הרוח, שתופסים היום נפח כביר כל כך, לא היו פעם. למה? כי למי היה זמן להיות משוגע כשצריך לעדור את ערוגת הלפת לפני בוא היורה.
המצב שנוצר הוא בעייתי, מפני שלוקחים דברים טיפשיים לחלוטין והופכים אותם לישות, רק בגלל שיש לאנשים זמן מיותר.
ניקח כדוגמא את עניין האוכל. כל ילד יודע כי אוכל הינו אמצעי להתקיים. בדיוק כמו שהגוף צריך לישון, כך הוא צריך לאכול. יופי.
לפי האמת הפשוטה הזו, האכילה אמורה הייתה להיות סוג של נטל שמוכרחים לשאתו, נעבעך. הגיע הדור שלנו והפך את ההכרח הזה לישות בפני עצמה. אמנם לא בדורנו הומצאה ההנאה מאוכל, היא תמיד הייתה. אבל להפוך את האוכל למטרה ותכלית וייעוד ושליחות חיים, זהו אחד החידושים המרתקים שחידשה הקידמה.
ישנה מצוקה ידועה וייחודית לזמננו, מצוקה שנולדת אל מול שפע מוגזם של דברי מאכל. כשהמנה הראשונה לבדה כוללת עשרות סוגי לחמניות ולפתנים ומטבלים וסלטים שאי אפשר לוותר על אף אחת מהן. וכשמגיעים לחלקים המעניינים יותר, לדגים המרהיבים ולבשרים המהבילים ובוודאי לקינוחים, הרי שהבטן כבר צרה מהכיל, אף שהיא לא כל כך צרה.
יש מסעדות מתקדמות במדינות מפותחות בעולם, בהן פתרו את העניין בצורה מקורית. לאחר המנה הראשונה מביאים לסועדים החשובים, במחילה מכבודכם, כדורי הקאה וספלים גדולים, והסועדים פשוט מרוקנים את קיבתם, מוציאים ישן מפני חדש, ולאחר כמה דקות אפשר לחזור אל השולחן ולפתוח במערכה השנייה על בטן ריקה.
זהו כמובן טמטום נורא, אבל הטמטום הזה יהווה משל מצוין על העולם שמתעסק בדברים שאולי היו עשויים להועיל – לו רק היו במידה, לו רק לא היו מינונים של טירוף.
שאלתי פעם יהודי יקר שמטעמים כלשהם עשה ניתוח להצרת קיבה, טבעת בנוסח אחר, האם הוא לא מתייסר לפעמים מול ארוחה ססגונית, עמוסת מעדנים ומעלה אדים, ביודעו שהוא רואה את הארץ אבל לא יכול לבוא אליה. הוא לא מסוגל לאכול יותר מאשר שיעור זית במבה בדוחק. והוא ענה לי שברגע שהוא אוכל את הכזית הקטן שלו – התאבון שלו מתפוגג לחלוטין, בדיוק כמו אדם רגיל לאחר ארוחה שמנה מאוד.
זה רק נשמע כמו משהו נורא, אבל בעיני האמת מדובר בברכה עצומה. חז”ל כבר דרשו לשבח “צדיק אוכל לשובע נפשו – אוכל קמעא ומתברך במעיו”. כמה מאושר הוא שאינו ‘צריך’ לאכול הרבה.
עכשיו לך תנסה להסביר את ההיגיון הזה לבעל המסעדה הדשן או לסועד המלקק את שפתיו בתאווה שעה שהוא מעיין בתפריט הצבעוני.
מה שנקרא “וילכו אחר ההבל ויהבלו”. עושים עסק גדול מעניין טכני גרידא. וזה נכון לגבי כל ענייני הרוח שהתחדשו בדור השעמום שלנו. אין מאחוריהם ממש, רק אוויר חם וזהו.
כך הופך משחק בכדור לעסק בינלאומי רציני לאנשים בוגרים, וכך אנשים מוכנים להתבזות בשביל כבוד מדומה, וכן הלא והלאה.
הדברים הארוכים הללו מוצאים את עצמם נכתבים בעיצומן של ימי הרחמים והסליחות, מפני שיש בהן הסבר נפלא לעניין שאלתינו למעלה מזה. (מה ההיגיון היהודי של ביכורים ובמעשר).
ובכן הנכון הוא, כמו שקורה בדרך כלל, להיפך מן המושכל ראשון. לא שיש שדה ענק ובכדי שיהיה מותר לאכול מוכרחים להפריש ממנו, סוג של מכס. הגישה היא הפוכה לחלוטין: בכדי שלא נשכח את העובדה הראשונה הפשוטה, שהבורא הוא זה שנתן את השדה מלכתחילה והצמיח בו את יבולו, לשם כך תיקן לנו לתת מעשר. לומר: תן בכל פעם את המעט הזה, לא בגלל שאני צריך אותו, אלא בשביל שתזכור שאני הוא זה שהוציא אותך ממצרים והעניק לך במתנת חינם את השדה הזו. שלא תיטמע בתחושה שיש לך משהו שהוא שלך. שלא תישטף בשגרת החיים ומראה העיניים המשקר. עליך לעשות מעשה קטן בכל פעם ודרכו תזכור את העיקר הפשוט.
כיהודים אנו מורגלים לקדש את הזיכרון. בכל עת וזמן אנו מעלים את זיכרון מעשה בראשית, זכר יציאת מצרים, ואת הזיכרון שזוכר לנו הבורא חסד נעורינו, אהבת כלולותינו…
מפני שבניגוד לעולם שלנו, שלוקח את צרכיו הבסיסיים והופך אותם לתכלית, מקדש את האוכל ואת העבודה ואת התאוות שהם כולם בעצם רק אמצעיים, לכדי מטרה בפני עצמה, אנו לוקחים את האמצעי ודרכו אנו מבטאים את הכמיהה שלנו ליעד. אנו לוקחים את הפרי הראשון, את החלק המשובח בשדה, ומביאים אותו לפני השם בשביל להכריז שאיננו כפויי טובה. בשביל לבטא את הזיכרון שעומד מול עינינו – שהכל, כל השדה, וכל החיים, וכל העבר, הם בעצם מיד הבורא, ומשלו אנו נותנים לו. לא שכחנו.
והן הן הדברים לגבי הימים בהם אנו מצויים, בהם אנו ‘תופסים חיזוק’ קצת ערנסקייט, בשביל כל השנה. אכן לא מדובר במס שנתי אותו עלינו לשלם לבורא העולם בכדי שיחתום אותנו לשנה נוספת בעסק, אלא בביטוי עז לשאיפת חיינו העמוקה והאמתית. לקראת ‘יום הזיכרון’, אנו מציבים גלעד וסימן, להזכיר לעצמנו את שאיפה הבסיסית שלנו, את הרצון העמוק שבתוכנו. כאומרים לפני אבינו האוחז ביד מדת משפט: לאורך השנה כולה אנחנו משתוקקים להיות שלמים ורציניים וטובים ואוהבים וזוכרים לפחות כימים הללו. הבט אל הימים הללו ודון אותנו לפיהם כי הם האמת, הם אלו המבטאים את פנימיותינו, כאשר אנו רק מתגברים על השאור שבעיסה.
ב”ה / הגיגים / כי תבוא / אלול עז
First published in HaEda Newspaper. Reprinted with permission.
Contact the author at y29490@gmail.com