קדושת שביעית בפירות נכרי

יבול נכרי (לענין שביעית)

[א] אם יש קנין לנכרי להפקיע לענין שביעית

יש מחלוקת בגמרא גיטין (דף מז ע”א) ובכורות (דף יא ע”ב) ועוד, אם יש קנין לנכרי להפקיע מתרומות ומעשרות. והשאלה אם הנידון שם הוא רק לענין תרומות ומעשרות, או גם לענין שביעית.

להלכה פוסק הרמב”ם שאין קנין לגוי להפקיע מתרו”מ מכח הגמרא בכורות (שם).

השאלה הגדולה האם פירות שביעית שצמחו בשדה נכרי יש להם קדושת שביעית או לא, וזה בתנאי שלענין תרומות ומעשרות קיי”ל שיש קנין להפקיע במקרים מסוימים.

ידוע שיש מחלוקת בזה מתקופת מרן הב”י, שדעת מרן שאין קדושת שביעית בפירות נכרים(אבקת רוכל סי’ כד), ודעת המבי”ט (ח”א סי’ שלו, וח”ג סי’ מה) ובנו המהרי”ט (ח”א סי’ מג) ועוד הרבה אחרונים אחריהם שיש קדושת שביעית בפירות נכרי.

הנפקא מינות במחלוקת זו

והנפ”מ הוא ג”כ בענין פירות נכרי בשביעית שגמר מלאכתם היה ביד ישראל, אם מחויבים בתרו”מ או לא, שלדעת הב”י שאין בהם קדושת שביעית, מחויב בתרו”מ. ולדעת המבי”ט והמהרי”ט שיש בהם קדושת שביעית פטורים מתרו”מ. אולם, אינו מוכח ששתי הנושאים קשורים לגמרי זה עם זה.

אחד מן הנפקא מינות הוא לענין פירות אחר זמן הביעור, כגון יין של שביעית יבול נכרי של שנה תשע”ה, אחרי פסח של שנה זו שנת תשע”ו שהיא שנת שמינית וזה זמן הביעור של ענבים, האם מותר לשתות או לא, שלדעת הב”י מותר, ולדעת המהרי”ט אסור אלא אם נתקיים בה ביעור כהלכה.

אולם המבי”ט הביא לענין חיוב ביעור דברי רבינו שמשון הזקן שכתב שאף שיש בהם קדושת שביעית, מ”מ לענין חיוב ביעור שגוי פטור בזה, גם ישראל שקנה ממנו פטור, משום שבא מכח גוי, [ע”פ הגמרא בכורות (דף יא ע”ב) שפירות שגדלו ברשות גוי ונגמרו מלאכתם ביד ישראל, חייבים במעשר אבל אינו חייב לתת לכהן ולוי, ולמד מזה שלענין שביעית אינן חייבים בביעור]. אולם בנו המהרי”ט לא הסכים איתו בענין זה, וכתב ששייך ביעור גם בפירות נכרים [וכך פסקו כל האחרונים שס”ל שיש קדושת שביעית בפירות נכרי, שחייב בביעור, עי’ לקמן בסיכום].

ראיות לנידון

הנה לא מצאנו בכל מקום בגמרא מחלוקת כזו אם יש קנין לנכרי בא”י לענין שביעית, ורק בסוריא יש קנין להפקיע גם לענין שביעית כמו שכתוב במשנה חלה (פרק ד משנה ז), אבל בא”י לא מצאנו זה בשום מקום. וז”ל המשנה: “ישראל שהיו אריסין לעובדי כוכבים בסוריא רבי אליעזר מחייב פירותיהם במעשרות ובשביעית ורבן גמליאל פוטר”. ע”כ. ואדרבה כאן מבואר שאין לגוי קנין בא”י להפקיע משביעית, שהרי פוטרים רק בסוריא ולא בא”י.

ויש רק תירוץ אחד בתוס’ בגיטין (דף סב ע”א ד”ה אין) שכתב הסבר בדברי הגמרא בסנהדרין (דף כו ע”א)בהא “דמכריז רבי ינאי: פוקו וזרעו בשביעית, משום ארנונא”, שזה משום דיש קנין לנכרי להפקיע. אבל לשאר התירוצים בתוס’ לא נכתב דבר כזה. וגם לפירוש זה הוא רק לענין דאורייתא, אבל מדרבנן חייב בשביעית.

והריני מעתיק דברי התוס’ (מסכת גיטין דף סב עמוד א): “אין עודרין עם העכו”ם בשביעית – והא דקאמר בפרק זה בורר (סנהדרין דף כו.) גבי כהן וחורש יכול לומר לו אגיסטון אני בתוכה לא כמו שפי’ בקונטרס שכיר לנכרי דהא משמע הכא דאסור ולא מסתבר לחלק בין חנם לבשכר. אלא מפר”ת אגיסטון בקרקע שמקבלים מן המלך לפרוע כך וכך תבואה בשנה, כדאמר התם לעיל מינה רבי ינאי מכריז פוקו וזרעו ארנונא בשביעית, ושמא סכנת נפשות איכא אם לא יפרעו מס למלך, אי נמי קסבר יש קנין לנכרי בארץ להפקיע משביעית, אי נמי שביעית בזמן הזה דרבנן אף על גב דמדרבנן אסור לנכרי אחר גבי מלך התירו”. עכ”ל.

ובירושלמי (מסכת שביעית פרק ד הלכה ב) מפורש שהטעם של רבי ינאי הוא משום פיקוח נפש, וא”כ אין לנו שום מקור לדברי התוס’ בתירוץ השני שיש קנין לנכרי להפקיע כלפי דאורייתא.

וז”ל הירושלמי (שם): “בראשונה כשהיו המלכות אונסת הורי רבי ינאי שיהו חורשין חרישה ראשונה חד רשיעא הוה אני עבר חמיתון דמיין קובעתא אמר לון האיסטו שרא לכון מירדי שרא לכון דמיין קובעתה אמר רבי יעקב בר זבדי קומי רבי אבהו לא כן אמר רבי זעירא ורבי יוחנן בשם רבי ינאי רבי ירמיה רבי יוחנן בשם ר”ש בן יוצדק נמנו בעליית בית נתזה בלוד על כל התורה מניין אם יאמר עכו”ם לישראל לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכת דמים יעבור ולא יהרג הדא דתימר בינו לבין עצמו אבל ברבים אפילו מצוה קלה לא ישמע לו כגון לולינוס ופפוס אחיו שנתנו להם מים בכלי זכוכית צבועה ולא קיבלו מהן אמר לא מתכוין משמדתכון ולא איתכווין אלא מיגבי ארנונין”. ע”כ.

ופירשו (תלמוד ירושלמי הוצאת בית המדרש להלכה בהתיישבות, שם) וז”ל: “ה”ג כד משמד הוה מיעבר חמיתון דמיין קבעת א”ל האיסור שרא לכון וכו’. וה”פ כשעבר גזירת השמד ראה אותן שנדמה להן כאילו נעשה קבע לדבר והיתר לחרוש בשביעית אמר להן וכי האיסור שריתי לכם, בתחלה בשעה שהתרתי לכם לחרוש לא שהתרתי לכם איסור חרישה מכל וכל אלא יסורים התרתי לכם שלא תהיו מחוייבים לסבול יסורים ומרדות בשביל איסור חרישה אבל האיסור כדקאי קאי וכי עבר הגזירה האיסור חוזר למקומו ולמה דומה בעיניכם כקבע והיתר”. עכ”ל.

ופירש הפני משה (מסכת שביעית שם): “לא כן א”ר זעירא וכו’. על הא דהתיר ר’ ינאי לחרוש בשביעית פריך והא נמנו וגמרו בעלית בית נתזה בלוד דעל כל התורה כולה חוץ מאותן ג’ עבירות שאמרו יעבור ולא יהרג, הדא דתימר בינו לבין עצמו בצינעא הוא דחילקו דבאלו שלשה יהרג ואל יעבור ובשאר התורה כולה יעבור ואל יהרג, אבל ברבים אפילו על מצוה קלה אל ישמע לו כגון פפוס ולוליינוס דמסכת תענית שאפילו על דבר קל שנתנו להם מים לשתות בכלי זכוכית צבועה שם ע”ז בתוכה ולא קבלו מהן וקדשו השם על זה והיכי עביד ר’ ינאי הכי להתיר דבר שהוא ברבים.

“אמרי שאני הכא דלא מתכוונין משמדתהון. שהרי לא משום גזרת שמד גזרו עליהן שיחרושו בשביעית ולעבור על התורה, אלא בשביל הנאתן נתכוונין כדי להגבות ארנונין והמס מהן, ובכהאי גוונא מותר בשאר כל התורה”. עכ”ל הפני משה.

וא”כ מבואר כאן שההיתר של רבי ינאי היה משום פיקוח נפש, וא”כ הוכרע כאן דלא כתירוץ השני של התוס’ בגיטין שההיתר משום שיש קנין לנכרי להפקיע מידי שמיטה.

ועוד, גם לתירוץ התוס’ שההיתר משום שיש קנין לנכרי להפקיע, ההיתר הוא רק משום ארנונא ולא בלי זה. שהרי תוס’ הקשו איך מותר לעבוד בשדה של גוי הרי כתוב בגמרא שאין עודרין עם הנכרי בשביעית, ועל זה תירצו תוס’ שמשום שיש קנין לנכרי להפקיע, ולכאורה קשה, והרי עדיין תקשה מן הגמרא שאין עודרין עם הנכרי בשביעית, אלא כוונת התוס’ שיש קנין לנכרי להפקיע מהני רק להסיר דין דאורייתא ועדיין נשאר דין דרבנן ועל זה מהני סברת ארנונא, ותוס’ סמך על מה שכתב בסוף לתירוץ שלישי שאתיא כמ”ד שביעית בזה”ז דרבנן ואז משום ארנונא התירו. [וכן מבואר בחזו”א (שביעית סי’ כ ד”ה וכן דעת תוס’)].

ולפי דברי הירושלמי אין לנו מכאן שום צורך לומר ששביעית בזה”ז דרבנן, וכן אין שום צורך לומר שיש קנין לנכרי להפקיע דין שביעית אלא ההיתר משום פיקוח נפש.

והטעם שיש בסוריא קנין לנכרי להפקיע לענין שביעית, והרי גם למ”ד שלענין תרו”מ אין קנין בא”י להפקיע, מ”מ בסוריא יש קנין כמבואר בגיטין (דף מז ע”א), שאני סוריא שכיבוש יחיד לא שמיה כיבוש רק חז”ל תיקנו, כדי שלא יבואו יהודים להשתקע בסוריא, [עי’ ברטנורא (שביעית פ”ו מ”ב) בשם הירושלמי], והם יכולים לומר שתיקנו רק בשדה של גוי, אבל בא”י שמדאורייתא קדוש יתכן שלמ”ד יש קנין, שלמדים מדגנך, זה רק לענין תרו”מ נאמר מכח הפסוק דגנך ולא דגן של גוי, אבל לא לענין שביעית.

ועי’ בחזו”א (שביעית סי’ א ס”ק ג) שדן בזה, וכתב שאין שום מקור שלמ”ד יש קנין להפקיע מתרו”מ, שזה נאמר גם לענין שביעית [רק שהביא התוס’ הנ”ל, וכתב שאין לזה מקור, ובאמת מכיון שגם תוס’ כתבו שם ביאור אחר, שהיתר הוא משום פיקוח נפש, ובירושלמי מפורש שזה משום פיקוח נפש צריך לקחת הלכה כמו פירוש זה שמתאים עם הירושלמי ולא זה שחולק על הירושלמי].

ובאמת למ”ד שבענין תרומות ומעשרות יש קנין להפקיע, זה למדים מן הפסוק דגנך ולא דגן נכרי כמבואר בגיטין (דף מז ע”א), ופסוק זה לא נאמר לענין שמיטה.

[ב] לענין שמיטה בודאי קיי”ל שאין קנין לנכרי להפקיע

הנה כל מה שכתבנו שהפשטות הוא שכל השיטה בגמרא שיש קנין לגוי להפקיע מתרומות ומעשרות לא נאמר לענין שמיטה, אינו נוגע להלכה, שאף אם יש שיטות בראשונים שזה נאמר גם לענין שמיטה, אבל אנן קיי”ל שאין קנין לגוי להפקיע מתרומות ומעשרות, כמו שפסק הרמב”ם(פ”א מהל’ תרומות הל’ י) וממילא גם לענין שמיטה כך כמו שפסק שם, (וכן בפ”ד מהל’ שמיטה ויובל הל’ כט) שספיחי גוי מותרים משום שאינו מצווה על השמיטה ומבואר שישראל אסור לעבוד בשדה של גוי.

וכן מבואר בגמרא שישראל אסור לעבוד בשדה של גוי בשמיטה, וז”ל הגמ’ (בבלי מסכת גיטין דף סב עמוד א): “מחזיקין ידי עכו”ם בשביעית. מחזיקין? והאמר רב דימי בר שישנא משמיה דרב: אין עודרין עם העכו”ם בשביעית, ואין כופלין שלום לעובד כוכבים! לא צריכא, למימרא להו אחזוקו בעלמא, כי הא דרב יהודה אמר להו אחזוקו, רב ששת אמר להו אשרתא”.

וכן הוא בירושלמי (מסכת שביעית פרק ד הלכה ג): “מתני’ חוכרין נירין מן העכו”ם בשביעית אבל לא מישראל ומחזיקים ידי עכו”ם בשביעית אבל לא ע”י ישראל ושואלין בשלומן מפני דרכי שלום: גמ’ רבי חייא רבי אימי חד אמר חרש בה טבאות ואנא נסב לה מנך בתר שמיטתא וחרנא אמר אישר”.

ומבואר שרק לומר לו תתחזק מותר, ויש דעה שמותר גם לומר שתחרוש ואני אקנה ממך לאחר שביעית, אבל בודאי שישראל אסור לעבוד שם בשביעית.

הלכה זו נפסק להלכה למעשה בכל הראשונים, הרי”ף הרא”ש, ושאר הראשונים על הגמרא גיטין, רמב”ם (פ”ח הל’ ח) סמ”ג (עשין קמ”ח). חוץ משיטה יחידאי בעל התרומה עי’ לקמן.

[ג] גם אחר החורבן אסור לעבוד עם הגוי בשביעית

וכן מבואר מזה שגם אחרי חורבן בית המקדש אסור לישראל לעבוד בשדה של גוי, שהרי זה מימרא של רב דימי בר שישנא משמיה דרב, שהיה הרבה זמן אחרי חורבן בית המקדש.

וממילא קשה מאוד מה שבספר התרומה מסתפק אולי מה דקיי”ל שאין קנין לגוי להפקיע מתרו”מ, זה רק בזמן בית המקדש, אבל אחרי החורבן שתרו”מ מדרבנן יש קנין, ומתיר גם לזרוע ולחרוש בשביעית בשדה של גוי. [הובא גם בכפתור ופרח (סי’ מז), שחלק עליו בשם רבינו אליעזר. ובמאירי (סנהדרין דף כו) הובא שיטה זו של סה”ת בשם י”א. וכן הובא בביאור הגר”א (יו”ד סי’ שלא ס”ק ו)]. וא”כ דברי ספר התרומה צע”ג מן הגמרא שם.

וראיתי בספר התרומה (הל’ א”י) בפנים, והוא גרס בגמרא גיטין “והתנן אין עודרין עם הגוי בשביעית“, וכתב שזה התנא ס”ל שקדושה שניה קידשה לעתיד לבוא, אבל אנן קיי”ל דלא קידשה לעתיד לבוא [מחלוקת זו נמצא ביבמות (דף פב ע”א וע”ב)] וזה ע”פ הגמרא סנהדרין (דף כו)אגיסטן אני בתוכה, שמפרש שהתיר לחרוש בשביעית משם שזה בשדה של גוי, ולא גרס בגיטין “והאמר רב דימי בר שישנא משמיה דרב“, אולם לפי הגירסא שלנו שזה מימרא של אמורא א”כ ודאי שההלכה כך שאסור לחרוש ולזרוע בשדה של גוי, וא”א לדחות גמרא בדעת אמורא מהלכה. וכן קשה איך שייך לגרוס והתנן, הרי לא נמצא משנה כזו בשום מקום.

ובין כך דברי ספר התרומה צע”ג מן הגמרא (גיטין דף מז ע”א) שהקשה על דעת רבה שס”ל שאין קנין לגוי מכח כמה ברייתות שיש קנין, ומתרצת הגמרא דאיירי בסוריא, ולמה לא תירצו דאיירי אחרי החורבן גם בא”י, אלא ודאי שגם אחרי החורבן אין קנין לגוי. וכבר הקשה כן החזו”א (סי’ כ ד”ה ויש ראיות מכריעות) ודחה זה מההלכה. וכתב שכל הראשונים חולקים עליו בזה, וכן כל האחרונים כולל השו”ע לא ס”ל כדעה זו.

ובזה שנדחה לגמרי מהלכה שיטה זו, נדחה גם היתר מכירה גם לפי שיטתם שהמכירה חל, והרי אסור לעבוד בשדה של גוי, ורק הם סומכים על שיטה יחידאי זו שבקרקע של גוי מותר לעבוד. אבל זה שיטה תמוה ביותר, והיה לו גירסא אחרת קשה מאוד, ונגד כל הראשונים. אולם בלא”ה המכירה לא חל כמו שכתבנו במקום אחר [עי’ במאמר מכירה פיקטיבית] רק כאן כתבנו שאף אם המכירה חל לא מהני.

[ד] האם יש פסוק שממעט פירות גוים מחיובי שביעית

יש פסוק שנדרש בספרא שממעט פירות שביעית מגוי, רק השאלה על איזה נקודה, אם זה שפירות גוי אינו בחיוב שמיטה או שאין מוסרין לגוי פירות שמיטה.

כתיב (ויקרא פרק כה ו): “וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ”.

ואמרינן בספרא (בהר פרשה א תחילת פרק א, ו): “לכם ולא לאחרים לאוכלה ולא להביא ממנה מנחות ולא להביא נסכים ממנה לך לעבדך ולאמתך מה תלמוד לומר לפי שנאמר ובשביעית תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך שיכול אין לי אלא פירות שביעית נאכלים אלא לעניים בלבד מניין אף לעשירים תלמוד לומר לך ולעבדך ולאמתך הרי בעלים עשירים אמורים עבדים ושפחות אמורים אם כן למה נאמר ואכלו אביוני עמך העניים אוכלים אחר הביעור ולא עשירים דברי רבי יהודה ר’ יוסי אומר אחד עניים ואחד עשירים אוכלים אחר הביעור”. ע”כ.

הנה פשטות הפסוק, הכוונה שגוי אינו יוכל ללקוט פירות שביעית, אבל לא כתוב שם ששדה של גוי אינו באיסור עבודה לישראל, או שפירות גוי אין בהם קדושה.

אולם בשו”ת אבקת רוכל [מאת מרן הב”י רבי יוסף קארו] כתב מכח פסוק זה שבפירות גוי אין קדושת שביעית, על אף שבקרקע עצמו אסור לעבוד. [וכן כתב הפאת השולחן, הובא בחזו”א(שביעית סי’ כ ד”ה והנה יצא)].

וז”ל שו”ת אבקת רוכל (סימן כד): “ואם באנו לדון יותר טעם יש לאומר שיש לו קנין להפקיע משביעית דקרא כתיב והיתה שבת הארץ לכם, לכם ולא לגוי”. ע”כ.

וזה מאוד קשה, ששם ממעטים גוי מאכילה, ולא מקדושת שביעית. וכן הקשה עליו החזו”א (סי’ כ ס”ק ז ד”ה והנה יצא הפאה”ש). וכ”כ הראב”ד והר”ש משנץ בפירוש הספרא שאין מוסרים פירות שביעית לגוי אלא אם היה שכירו. וכמו דאיתא בתוספתא (מסכת שביעית פרק ה הלכה כא) “מאכילין את אכסניא פירות שביעית ואין מאכילין לא את הגוי ולא את השכיר פירות שביעית”.

וכמו שפסק הרמב”ם (הלכות שמיטה ויובל פרק ה הלכה יג): “פירות שביעית אין מוציאין אותן מהארץ לחוצה לארץ ואפילו לסוריא, ואין מאכילין אותן לא לעכו”ם ולא לשכיר, ואם היה שכיר שבת או שכיר שנה או שכיר חדש או שקצץ מזונותיו עליו הרי הוא כאנשי ביתו ומאכילין אותו, ומאכילין את האכסניא פירות שביעית”.

ובפירוש הרב וידאל צרפתי פירש שאין מוכרין פירות שביעית לגוי אפילו בדמים כדאיתא בתוספתא פ”ו, ובפירוש עשירית האיפה כתב שאין צריך להפקיר לגוים.

עכ”פ זה פשוט שאין כאן הכוונה למעט פירות של גוים שאין להם קדושת שביעית, אלא למעט גוים מאכילת פירות שביעית.

[ה] שיטת הב”י ששדה נכרי אסור לעבוד, ואין בפירותיו קדושת שביעית

שיטת מרן הב”י שלענין עבודת הקרקע בשביעית אין קנין לנכרי להפקיע ולענין קדושת הפירות יש קנין לנכרי להפקיע.

מה שס”ל שאין קדושת שביעית בפירות נכרי זה כתוב באבקת רוכל (סי’ כד), שהובא גם בתשובת מהרי”ט (ח”א סי’ מב), וכן בכסף משנה (פ”ד הל’ כט).

ומה שס”ל שאסור לישראל לעבוד בשדה נכרי מבואר בכסף משנה (פ”ד מהל’ שמיטה ויובל הל’ כט קרוב לסוף)וז”ל: “שמה שכתב רבינו ולא גזרו על הספיחים לא לתת טעם להיתר פירות שזרע העכו”ם בשדהו בא כמו שנראה מדברי כפתור ופרח. שפירוש דברי רבינו כך הם עכו”ם שקנה קרקע בארץ ישראל וזרעה בשביעית פירותיה מותרים כלומר מפני שהשדה של עכו”ם וגם לא נעבד בה עבודה ע”י ישראל הלכך מותרים ומשום דאיכא לאקשויי אהא אף על פי שלא נעבדה ע”י ישראל היה לנו לאסרה דלא גריעי מספיחים שלא עובדו על ידי ישראל ואפילו הכי אסורים לכך תירץ אילו היו הספיחים אסורים מן הדין היה כדבריך אבל מאחר שהספיחים אינם אסורים אלא משום שמא יזרע ובעכו”ם לא שייך לגזור שמא יזרעו שהרי אינם מצווים על השביעית הילכך ליכא קושיא מספיחים ומעתה אין שום פקפוק בדברי רבינו”. עכ”ל הכס”מ.

והרי זה מבואר ברמב”ם עצמו שבשדה של גוי אסור לעבוד, שכתב שהיתר ספיחים בשדה של גוי משום שאינו מצווה על שביעית, ומשמע שישראל שמצווה על שביעית אסור לעבוד בשדה של גוי, וכ”כ הרמב”ם (פ”ח הל’ ח) שאסור לסייע לגוי בעבודת הקרקע בשביעית.

אולם דברי מרן צע”ג, דמהיכי תיתי לחלק בין קדושת הקרקע שיש בו בשדה של גוי ובין קדושת הפירות שאין בו בשדה של גוי [ועי’ בזה בחזו”א (ס”ס כ)].

רק הב”י נראה שבא ממה שכתב באבקת רוכל, שמן הפסוק והיתה שבת הארץ לכם לאכלה דרשינן לכם ולא לאחרים [היינו גוים] וס”ל שזה בא למעט שמה שצמח בקרקע גוי אין בו קדושת שביעית, אולם מכל הספרא שם נראה שלא זה בא למעט אלא שגוי אין לו רשות לקחת מן השדה פירות שביעית.

והרי לא כתוב שבת הארץ שלכם אלא לכם לאכלה, היינו ששבת הארץ הוא לכם לאכלה ולא לגוי, וכן כתבו המפרשים ראשונים ואחרונים על הספרי, וממילא אין שום מקום לחלק בין קדושת הארץ לקדושת הפירות.

[ו] קושיה על הב”י מתשובת הרמב”ם

ובעיקר, הטענה על הב”י הוא מכח תשובת הרמב”ם (סי’ קכח), שכתוב שם שסיבת מה שבקרקע של גוי אין איסור ספיחים, משום שהגוי אינו מצווה על איסור זריעה, וכל איסור ספיחים הוא משם גזירה שמא יזרע, וזה לא שייך אצל הגוי. ומבואר מכל התשובה שאילו איסור ספיחים היה אסור מן התורה [וזה באמת דעת רבי עקיבא (פסחים דף נא ע”ב)] אז גם בקרקע של גוי היה איסור ספיחים. וממילא קדושת שביעית שזה לא בגלל גזירה שמא יזרע אלא מעיקר דיני שביעית, שייך גם אצל שדה של גוי [זה ראיית החזו”א (שביעית סי’ כ ד”ה ראיה העיקרית, רק במהדורת תשובת הרמב”ם של החזו”א היה בסי’ טו, ואצלינו בסי’ קכח)].

ונעתיק מקודם דברי הרמב”ם ביד החזקה (הלכות שמיטה ויובל פרק ד הלכה כט) וז”ל: “עכו”ם שקנה קרקע בארץ ישראל וזרעה בשביעית פירותיה מותרין, שלא גזרו על הספיחין אלא מפני עוברי עבירה, והעכו”ם אינן מצווין על השביעית כדי שנגזור עליהם”. ע”כ.

ועי’ בתשובת הרמב”ם (הובא לקמן) מפורש שכל דיני דאורייתא שכולל קדושת שביעית אין הבדל בין קרקע של גוי לקרקע של יהודי, וכל ההבדל הוא רק בגזירת ספיחים שהוא מחמת שמא יזרע, וזה לא גזרו בגוי שאינו מצווה על השביעית. [ובאמת בב”י עצמו כתב שאילו ספיחים היו אסורים מעיקר הדין ולא משום הגזירה, היו אסורים גם בשדה של גוי, וזה גופא קשיה עליו, דא”כ למה לא יהא בו קדושת שביעית הרי הם קדושים מעיקר הדין ולא משום גזירה, וזה צע”ג עליו].

והריני מעתיק תשובת הרמב”ם בשלימות, וז”ל (שו”ת הרמב”ם סימן קכח): “השאלה העשירית שאלה מה פרוש לא נאכל ולא נעבד ונאכל ולא נעבד ונאכל ונעבד והנתחייב במשהו דין שביעית בזמננו זה בארץ ישראל וסוריא במה שזורעים הגוים בהן אם לאו?

“התשובה מאמר המשנה שלש ארצות לשביעית כל שהחזיקו עולי בבל וכו’. וזאת המשנה מה ששמענו בפירושה תמיד הוא מה שאמר ר’ יצחק בן גיאת ז”ל בס’ המאור אמר שהוא (הוא) אשר פירשו כל החכמים, והוא מה שקיימנו אנחנו והוא שענין לא נאכל ולא נעבד (הוא), שמי שעבר ועבד הארץ בשביעית, אותו הדבר הצומח אסור לאכלו. ועתה כשהיטבנו לעיין ולדקדק בכל הלכה והלכה בחבורנו הגדול, נתבאר לנו פרוש זאת המשנה ונתגלה טעמה כטעמיה דרבי’ הקדוש זצ”ל. והוא שעבודת ארץ ישראל בשביעית בלא תעשה כמו שביאר הכתוב לא תזרעו ולא תקצרו את ספיחיה ולא תבצרו את נזיריה. וכל מה שתצמיח הארץ מאליה מפירות הארץ או מפירות האילן, מותר לאוכלו והפקר כמו שכתוב בתורה והיתה שבת הארץ לכם לאכלה וגו’. ומאמר המשנה שביעית נתנה לאכילה ולשתיה ולסיכה ולהדלקת הנר. וזהו דין תורה, אבל מדברי סופרים גזרו על כל מה שתצמיח הארץ בשביעית ממה שדרך בני אדם (לזורעם) גרעינים, שיהא אסור באכילה כגון מיני התבואה והקטניות וירקות הגנה כולם, וזהו הנקרא ספיחין. ולא אסרו אלא מפני עוברי עבירה, שלא ילך אדם רשע לזרוע תבואה או ירק בגנתו ויביאנה ויאכלנה או ימכרנה ויאמר מן הספיחין שעלו מאיליהן הן, ואם נתיר לאכול הספיחין, נגרום מכשול לעוברי עבירה ויעברו על עבודת הארץ. וכבר ביארו בספרא. ואמרו הספיחין אינן מן התורה, אלא מדברי סופרים. וזוהי דעת החכמים והיא האמת. ומאמר המשנה. וחכמים אומרים: כל הספיחין אסורין. ואסור על פי זה העיקר לאכול ממה שתצמיח הארץ בשביעית, אלא מה שלא ייזרעו לו גרעינים, כגון הנענע. והקורנית והאזביון. והארכובית והחשי. וכיוצא בהם מן העשבים. וזהו אומרם במשנה. והפיגם והירבוזין השוטים והחלגלוגות והכסבר של הרים והכרפס של נהרות והגרגיר של אפר פטורים מן המעשרות ונלקחין מכל האדם בשביעית, שאין כיוצא בהם נשמר. אבל כמו הלפת והכרוב וכרפס של גנה וכיוצא בהם כלם אסורין מדרבנן, כמו שבארתי. ופירות האילן כלם מותרים, כמו שבארנו. ועל פי אלה העיקרים הקבועים ניסחה המשנה. ואמרה, שכל מה שקידש עזרא בקדושה שניה, והוא אשר החזיקו עולי בבל, הספיחים שלו אסורין ועבודתו אסורה, והוא ענין אומרם לא נאכל ולא נעבד. וכל מה שהחזיקו עולי מצרים בקדושה ראשונה, ממה שלא החזיקו עולי בבל, והוא מן אמנה עד נחל מצרים באורך וברוחב עד הגבול שקידש עזרא, והוא עד כזיב, כל זה נופל מזאת המעלה שבקדושה, לפי שקדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבוא. ולכן ספיחין שלו מותרין, אף על פי שזה אסור בעבודה על פי דין תורה. וזהו אומרו וכל מה שהחזיקו עולי מצרים ועד הנהר ועד אמנה נאכל אבל לא נעבד. וכל מה שמחוץ לזה, אף על פי שישבו בו ישראל, אינו מארץ ישראל ולכן נאכל ונעבד.וכן ספיחי סוריא גם כן מותרין. לא תהיה קדושת סוריא חמורה מקדושת ארץ ישראל שהחזיקו עולי מצרים. וממה שהקדמנו ובררנו יתבאר לכם, שמה שזורעים הגוים בארץ ישראל בשביעית, אפילו במה שהחזיקו עולי בבל, מותר באכילה, לפי שעצם הדבר הצומח או מה שהם זורעים מותר באכילה מן התורה ולא גזרו עליו אלא משום עוברי עברה – ישראל, שאם זרע עבר, גזרו עליו על ספיחי ארצו שמא יזרע, הגוי, שאינו מצווה על השביעית, ספיחי ארצו מותרין. ואין הבדל בין ספיחי ארצו ובין מה שהוא זורע, הואיל והוא מותר לזרוע ואין שום פנים לחשוש לאסור זאת בסיבתו. מה תאמר פירות הגוי אסורין גזרה שמא יזרע? הוא יזרע בלא ספק ואין עליו חטא. ואם נאמר גזרה ספיחי גוי אטו ספיחי ישראל, היא גופה גזירה כמו שבארנו, נקום ונגזור גזירה לגזירה? ולפי עיקרי העיון נראה, שזה מותר ואין שם אסור מן התורה, אלא לזרוע לבד, כמו שנתבאר בגמרא ראש השנה אבל הדבר הצומח אפילו עבר וזרע, הרי הוא מותר מן התורה, כמו כלאי זרעים אשר אסורה זריעתם ומותר לאכול הדבר הצומח (מהם). וגזירה שמא יזרע, אסרו אפילו ספיחין העולים מאליהם”. עכ”ל הרמב”ם.

וזה הראיה החזקה שהביא החזו”א (שביעית סי’ כ ד”ה ראיה העיקרית).

[ז] בנין הב”י על הרמב”ם בהל’ תרומות צע”ג

ומה שבנה הב”י שיטתו על לשון הרמב”ם (הלכות תרומות פרק א הלכה י) “עכו”ם שקנה קרקע בא”י לא הפקיעוה מן המצוות אלא הרי היא בקדושתה, לפיכך אם חזר ישראל ולקחה ממנו אינה ככיבוש יחיד אלא מפריש תרומות ומעשרות ומביא בכורים והכל מן התורה כאילו לא נמכרה לעכו”ם מעולם ויש קנין לעכו”ם בסוריא להפקיע מן המעשרות ומן השביעית כמו שיתבאר”. עכ”ל הרמב”ם.

ומדייק הב”י שכל מה שאין קנין לגוי זה רק כשהישראל קנה ממנו את השדה בחזרה, אבל לא כשזה עדיין ברשות הגוי. הנה אם זה דיוק אמיתי, אז גם עבודת הקרקע היה אמור להיות מותר כשהישראל לא קנה ממנו הקרקע, והרי הב”י עצמו מודה שישראל אסור לעבוד בשדה של גוי, וכך מפורש ברמב”ם (הל’ שמיטה ויובל פ”ד הל’ כט), אלא ודאי שאין זה דיוק, והרמב”ם שנקט דוגמא כשהישראל לקח ממנו, הוא רק דוגמא אחת שיש לישראל פירות וה”ה אם לקח רק הפירות. [וע’ תשובת מהרי”ט (סי’ מג) שהביא ראיות רבות מאוד מהרבה גמרות מפורשות שדין אין קנין לגוי שייך גם כשלא קנה הישראל ממנו הקרקע אלא הפירות, ומה שכתב הרמב”ם המקרה שהישראל קנה ממנו, זה כדי שהישראל מחויב לתת התרומה והמעשר לכהן ולוי שאילו לא קנה ממנו הקרקע אף שמחויב בהפרשות תרו”מ אבל אין חיוב נתינה מטעם שבא מכח הגוי, וע”ע בחזו”א(שביעית סי’ א ס”ק ג) בביאור דברי הרמב”ם], וכן לענין שביעית כמו שהקרקע של הגוי אסור לעבוד אותו הישראל ממילא ה”ה הפירות יש בהם קדושת שביעית [ועי’ בביאור הגר”א (סי’ שלא ס”ק ח)שנתקשה מאוד בדברי הב”י הזה, הובא בחזו”א (שביעית סי’ ג ס”ק כה)].

וא”כ נפל כאן כל היסוד של הב”י שעליו בנה שיש קנין לנכרי להפקיע דין שביעית כלפי הפירות שלא יהא בהן קדושת שביעית.

[ח] לשון הרמב”ן בחומש

יש עוד לשון הרמב”ן בפירושו (חומש ויקרא פרק כה פסוק ה) על הגמרא יבמות (דף קכב ע”ב) “עובד כוכבים שהיה מוכר פירות בשוק, ואמר פירות הללו של ערלה הן, של עזיקה הן, של נטע רבעי הן – לא אמר כלום, לא נתכוון אלא להשביח מקחו”.

ורש”י פירש (שם) בפירוש הראשון שעזיקה הן היינו שהם מפירות שביעית המשומרים, ואילו היה הגוי נאמן היה אסורים, ורק רש”י מקשה על זה שס”ל ששמור לא נאסר.

והרמב”ן כתב שאף שס”ל ששמור לא נאסר אבל אסור לקנות אותן, והסיבה שזה אסור אילו היה נאמן כתב הרמב”ן (עה”ת שם) וז”ל: “וזה שאמרו (יבמות קכב א) גוי שהיה מוכר פירות בשוק ואמר פירות הללו של ערלה הם של עזיקה הם לא אמר כלום, לא נתכוון זה אלא להשביח מקחו, ופירש רש”י בשם הראשונים מפרדס מעוזק וגדר לו סביב והיא שנה שביעית, ואם היו מאמינים לו היה אסור ליקח ממנו בעיר שרובה ישראל, שמא הוא אריס לישראל ומשמר לו שדהו, או חוששין שמא משל ישראל לקט ומוכר, או שהפירות של ישראל ומוכר על ידו, או שמא אין קנין לעכו”ם בארץ ישראל להפקיע דיני השביעית וגזרו עליו כישראל”. עכ”ל הרמב”ן. ומשמע לכאורה שיש לו צד שיש קנין לגוי להפקיע מן הפירות קדושת שביעית.

אולם עי’ בזה בתשובת המהרי”ט (חלק א סימן מג) וז”ל: “מה שנר’ לע”ד פשוט בדברי הרמב”ן שוודאי אינו מסתפק בדין דאין קנין דפשיטא דאין קנין לנכרי בא”י להפקיע דיני שביעית, אבל הא דשמור אסור, דלמא היינו דוקא בישראל שהוא עובר עבירה שגודר בפני כל אדם זהו שאסר הכתוב כדכתיב את ענבי נזיריך לא תבצור, אבל הנכרי אינו מחוייב להפקיר שדהו למה יאסר בשמירתו, לכך כתב או שמא אין קנין לעכו”ם בא”י להפקיע דיני השביעית, כלומר כל הדינים שיש לה כשהוא ביד ישראל, וזהו שכתב וגזרו עליו כישראל, דאע”ג דמן התורה אינו אסור אלא של ישראל גזרו עליו שיהא דינו כישראל לכל דבריו, והכי דייק לשונו דקאמר להפקיע דיני השביעית ולא קאמר מידי שביעית”. עכ”ל המהרי”ט.

[ט] יש מקום לחלק בין מעשר לקדושת שביעית

ועי’ במה שכתבנו בסוף מאמר “נזרע” בפשתן או בכותנה, שיתכן מאוד שהב”י חזר בו ממה שכתב שאין בו קדושת שביעית ורק לענין מה שחייב בתרומת ומעשרות נשאר בדעה הראשונה שחייב.

ולענין מעשרות יש מקום לומר שכיון שהגוי אינו מחויב להפקיר, אין הפירות פטורים מן המעשר, שכל פטור ממעשר הוא רק מצד הפקר, עי’ בזה גם בחזו”א (סי’ כ ד”ה ואמנם), ועי’ לקמן (אות יא) בענין זה שהעתקתי חלק של המאמר הזה הנוגע בענין יבול נכרי.

[י] ראיות ששביעית פטור גם בלי דין הפקר

אולם גם זה קשה מן הספרי (פרשת שלח לך) שכתוב מפורש שפטור שביעית מן המעשר הוא גם במקום שאינו הפקר, וכבר הארכנו בזה במאמר “ראש השנה של שמינית, בתשרי או שבט? [לענין שמיטה ומעשר]“, מקור זה הובא בפרי יצחק של רבי יצחק בלאזר זצ”ל (ח”א סי’ לו, ראה להלן). ועי’ במאמר הנ”ל עוד ראייה מן הירושלמי (מסכת ביכורים פרק ב הלכה ד) שפטור ממעשר בשביעית הוא גם בלי קדושת שביעית, ועי”ש באריכות בנושא זה רק כאן מפני הקיצור הבאנו רק ראיה אחת].

וז”ל הספרי (במדבר פרשת שלח פיסקא קי?): “לדורותיכם, להביא את עיסת שביעית שהיא חייבת בחלה שהיה בדין מה שאר פירות שחייבים במעשר פטורים מן החלה עיסת שביעית שפטורה מן המעשר אינו דין שתהא פטורה מן החלה והרי לקט שכחה ופאה יוכיחו שפטורים מן המעשר וחייבים בחלה והן יוכיחו לעיסת שביעית שאע”פ שפטורה מן המעשר שתהיה חייבת בחלה לא אם אמרת בלקט שכחה ופאה שמינם חייבים במעשרות לפיכך חייבים בחלה תאמר בעיסת שביעית שמינה פטור מן המעשרות לפיכך תהיה פטורה מן החלה ת”ל לדורותיכם להביא את עיסת שביעית שתהא חייבת בחלה מיכן אמרו האוכל מעיסת שביעית עד שלא הורמה חלתה חייב מיתה”. ע”כ הספרי.

ועי’ במאמר הנ”ל למה צריך שני פסוקים לפטור שביעית מן המעשר, אחד מצד שזה הפקר ואחד גם כשאינו הפקר.

[יא] מנהג ירושלים אחרי הב”י בענין קדושת שביעית בפירות נכרי

עי’ תשובת נחפה בכסף (יו”ד סי’ ד), בנושא של יבול נכרי, [ספר נחפה בכסף נכתב בשנת תק”ח, יותר ממאה ושבעים שנה אחרי פטירת מרן הבית יוסף, שנפטר שנת של”ה, הוא היה רבו של החיד”א], הוא כתב בפשטות שיש קדושת שביעית בפירות נכרים, וכותב שגם הב”י הסכים לזה, וזה דלא כמו שאומרים שדעת הב”י שאין קדושת שביעית, וכנראה שבסוף ימיו חזר הב”י וס”ל שיש קדושת שביעית בפירות נכרים, [עי’ בזה בחזו”א (שביעית סי’ כ כמעט בסוף ד”ה ולא מצינו בראשונים)].

המעשה שם היה, שאישה אחת הלוותה כסף לגוי, והגוי מעצמו אמר שהוא יפרע החוב ממה שיזרע חיטים, וזה היה בשנת השביעית, והגוי קיים מה שאמר ונתן החיטים לאשה, וכעת שאלה האשה אם מותר לה לקבל חיטים אלו. ופסק הנחפה בכסף שהחיטים מותרים, אבל יש עליהם קדושת שביעית, וצריך להפקיר בפני שלשה כשיגיע שעת הביעור.

וז”ל הנחפה בכסף (הועתק מספר שדה יחזקאל) בתו”ד: “ואין לישראל חלק בו, וגם אין הישראל אומר לו לעסוק בשבת, וגוי כי טרח בנפשיה קא טרח לקיים תנאו. עכ”ל. כ”ש בנ”ד דאפי’ משכון ליכא אלא שהגוי קיבל עליו ליתן לה מה שישביח קרקעו ואין לה חלק בקרקע, והיא לא אמרה לגוי שיזרע אותו בשביעית אלא גוי כי טרח בנפשיה קא טרח לקיים תנאו, פשיטא דמותרת לאכול פירות אלו ולא עברה על איסור שביעית. אכן לענין ביעור אם צריכין ביעור או לא הרי זה תלוי בפלוגתא דהרב המבי”ט עם מרן הב”י בתשובה, ולאפס פנאי לא יכולתי להאריך. אכן כפי מ”ש הרב מוהרי”ט בתשובה ח”א סי’ הנז”ל שנתוועדו כל חכמי צפת והסכימו שלא לעשר, ומרן הב”י ג”כ עמהם, נראה ודאי דצריכין ביעור כמ”ש הרב המבי”ט אפילו בפירות הגוי, ופירות אלו לא גרע משאר פירות הגוי שאנו קונים, והביעור בזמן הזה דיד עניים אנן הוא לעשותם הפקר בפני שלשה בזמן הביעור ולחזור ולסכות בהם כמ”ש מהרי”ק, גם המבי”ט כתב כן בשם ר”ש הזקן, והם דברי הירושלמי, ועל זה אנו סומכים בזמן הזה, דאי לא תימא הכי לא שבקת חיי בשנת שביעית, ואוי לי כי ראיתי כמה אנשים שאינם עושים זה ולא מעשר, והם תרתי דסתרן וכמ”ש מרן בתשובה באורך, וה’ יכפר. אכן הנכון בעיני הוא שלא לעשר כמו שנהגו מזמן הראשונים ז”ל, אכן צריכין אנו לעשות זה להפקיר אותם בפני ג’ ולחזור ולזכות בהם כשאר עניי ישראל, ובודאי הראשונים ז”ל היו נזהרים בזה”. עכ”ל הנחפה בכסף.

אולם הברכי יוסף, תלמיד הנכפה בכסף, דחה דבריו לענין זה שפוטר ממעשר, אבל לא לענין זה שחייב בשביעית.

ונצטט מקודם חלק הראשון של הברכי יוסף, ואח”כ מה שמביא בשם הנחפה בכסף, וז”ל (יורה דעה סימן שלא): “ועתה אמת אגיד כי הן כל יקר ראיתה עיני ואשמעה אחד קדוש אש’ל אלוני מור’ה שבתשובות מרן כ”י (אבקת רוכל סי’ כב – כה) שם נקבצו דיו’ת וכמה תשובות בדבר זה, ובסוף דברי מרן בתשובתו הראשונה (שם סו”ס כד) כתב וז”ל: “וכתבו לי מירושלם תוב”ב כי כן מנהגם מימי קדם להפריש תרומות ומעשרות בשביעית מפירות שזרע העכו”ם בשדהו ונתמרחו ביד ישראל וכמו שכתבתי והנהגתי. גם אלה דברי יוסף קארו”. עכ”ל. ושוב חזר הרב המבי”ט (שם סי’ כה) להעמיד דבריו, הן לו הובא שם פסק דינו באורך, וחזר מרן וכתב וז”ל: “אמר יוסף קארו אחר שכתב הר”ם מטראני אגרת הזאת השנית, רצה לעשות מעשה כדבריו ביד רמה, וקמו כל חכמי העיר ועיינו בדבריו הראשונים ואחרונים, וראו שאין בהם ממש, ובשמיטה שעברה מיחו בידו, ובשמיטה הזו שהיא שנת השל”ד, הקשה את רוחו ואמץ את לבבו לתקוע עצמו לעשות מעשה כדבריו, והכריזו בבתי כנסיות בגזרת נדוי שכלם יפרישו תרומות ומעשרות מפירות עכו”ם שנתמרחו ביד ישראל בשביעית כמו בשאר השנים. נאם יוסף קארו. הכרנו וידענו שנטפס מכתיבת יד מורנו הרב ז”ל והיא היא כתב ידו ממש כל הנזכר אות באות. וחתמתי שמי משה גאלנטי”. עד כאן לשון הכתוב בשו”ת מרן כ”י שראיתי והעתקתי ובא לידי מיד הקדש הרב הנז’ אות באות”. עכ”ל הברכי יוסף.

ועוד כתב הברכי יוסף (יורה דעה סימן שלא): “ואולם פש גבן חקור דבר אנן מה נענה לשני כתובים המכחישים זה את זה, אסהדתיה דרב הוא הקדוש מהר”א אזכרי בספר החרדים, ועדות ביהוסף אבי התעודה מהרימ”ט, [הכוונה שהסכימו שלא לעשר בשביעית פירות של גוי שנגמרה מלאכתו ביד ישראל, וטענו שגם מרן הב”י הסכים לזה] וכל קבל דנא זה כתב ידו של אבא אביהן של ישראל רבינו הגדול מרן זצ”ל העד העיד בנו ביד חזקה ועל ספר חוקה. [הכוונה שצריך לעשר בשביעית פירות של גוי שנגמרה מלאכתו ביד ישראל].

“והקרוב אלי דמכי סליק ר’ב לבי קברי, והיתה מנוחתו של מר”ן זצ”ל, הנהיג הרב המבי”ט להפך, שהאריך ימים כעשר שנים אחריו, ולדעת קצת שאחרי מרן כשש שנים מש’ה עלה אל הא-להים, יתכן דבשנת של”ה עצמו איזה חדשים קודם שנפטר מרן והיה שוכב בדמשק ערש בחוליו אשר מת בו, ובו כפרק שרצו להפריש מהיין של פירות שביעית גברה יד הרב המבי”ט שלא בידיעת מרן ז”ל שהיה בדבקי מיתה, והנהיג שלא לעשר, והיינו דכתב הרב מהרימ”ט, אח”כ הכריחו אבא מארי וחכמים שעמו בפומבי שלא יעשרו, כלומר שהכריחו הרב המבי”ט וחביריו אחר פטירת מרן או סמוך ממש לפטירתו לרבנן דהוו סברי כמרן שלא יעשרו, ומשם גמרו שלא לעשר בצפת ת”ו, והיינו דכתב הרב ספר החרדים וכן עמא דבר. אבל לא שמרן ז”ל נמצא במעמדם וביטל דעתו או חזר והודה להם, כאשר חשב מורי הרב זלה”ה בספרו הבהיר נחפה בכסף י”ד סוף סימן ד’, שכתב משם מהרימ”ט שנתוועדו כל חכמי צפת ומרן עמהם והסכים שלא לעשר. ע”ש. דכבר נתברר להפך. וממה שהוצרך הרב המוסמך להעיד על כתב מרן, ונכתב בספר דבריו של גדול הרב מהר”ם גאלנטי הזקן, יש מקום לצדד דאחר רבות בשנים רבני צפת עצמם היו מסופקים אם מרן חזר בו, וכאשר ניכר מדברי הרב ספר החרדים, ולזה הוצרך הרב המוסמך מהרמ”ג להעיד על כתב מרן בשנת השל”ד שהיתה השמיטה אחרונה לימי חייו, ללמדנו דעד זבולא בתרייתא הנה זה עומד מרן בסברתו אלא שגברה יד הרב המבי”ט אח”כ. ולכל הדברות ידענו נאמנה כי דעת מרן מתחילה ועד סוף כרבני ירושלם ת”ו לעשר”. עכ”ל הברכי יוסף.

ועי’ מה שתמה החזו”א (שביעית סי’ כ ד”ה ולא מצינו), על דברי הברכי יוסף הזה.

ועכ”פ הדבר פשוט שכל דברי הברכי יוסף בדעת הב”י הוא רק לענין שצריך לעשר פירות גוי שנתמרחו ביד ישראל, אבל לא לקולא שלא יהא נוהג בהם קדושת שביעית, ובודאי לא היה חרם על זה מן הב”י שלא להתנהג קדושת שביעית על פירות, אלא החרם היה שצריך לעשר לחומרא פירות נכרי.

וכל זה מבואר גם לשון הב”י מחתימת ידו שהובא שם בברכי יוסף, שהחרם היה שחייב לעשר, ולא שפטר מקדושת שביעית, ואף אם הוא סובר בעצמו שאין בו קדושת שביעית אבל לא על זה החרים ולא על זה היה המאבק, שיש מקום לחלק, שאף אם יש קדושת שביעית צריך לעשר משום שהגוי אינו מפקיר שדהו. וזה דלא כמי שטוען שהיה חרם של הב”י שלא להתנהג בקדושת שביעית בפירות נכרי.

[יב] אם ניתן להפקיר מה שנקנה מגוים אחר זמן הביעור

כתב בשו”ת מהרי”ט (חלק א סימן מג) וז”ל: “ומיהו ע”כ אף לסברת רבי’ שמשון ז”ל לאחר הביעור אין אנו יכולים לקנות מן השוק כלל אף מן העכו”ם כדמוכח מההיא דסוף אהלות (תוספתא פרק יח הל’ טז)אהא דהתירו קסרי לומ’ שאינ’ ארץ ישראל, שהניחו שוק מלא פירות ובאו ישראל ובזזום ופי’ הוא ז”ל ולא חששו משום שביעית לאחר הביעור והיינו טעמ’ דכל שלא הופקר בשעת הביעור שוב אין לו תקנה כדמוכח בנדרים דקרי’ פירות שביעית לאחר הביעור דבר שאין לו מתירין”. עכ”ל.

[הכוונה רבינו שמשון היינו דעת הר”ש שביעור הוא הפקר ולא כדעת הרמב”ם שביעור הוא איבוד].

וא”כ יוצא שפירות גוים אחר זמן הביעור אסור לאכלם שכבר נאסרו.

וזה דלא כמו שכתב החזו”א (סי’ כו אות ה) שניתן להפקירם ביום שקנו מן הגוי ולהפקיר אותם באותו יום.

[יג] סיכום לענין קדושת שביעית בפירות נכרים

עיקר הדין כדעת האומרים שיש קדושת שביעית בפירות נכרים. כמש”כ הכפתור ופרח (פרק מז), המבי”ט (ח”ג סי’ מה), המהרי”ט (ח”א סי’ מג), מהר”י קורקוס (על הרמב”ם פ”ז הל’ ג), החרדים (ספר חרדים מצוות התלויות בארץ ישראל הקדמה), השל”ה (שער האותיות אות הקו”ף – קדושת האכילה א), הנחפה בכסף (הובא לעיל), והחזו”א(סי’ כ).

ודלא כמרן הב”י (אבקת רוכל סי’ כד) שדבריו צע”ג מהרבה ראיות [אף שהפאת השולחן (סי’ כג) ס”ל כדעת מרן הב”י, וכן מנהג בד”צ העדה החרדית כעת].(אות ה ו ז).

אם חייבים בביעור

המבי”ט הביא שיטת רבינו שמשון הזקן שלא חייבים בביעור משום שבאים מכח הגוי שאינו מצווה על הביעור, אולם בנו המהרי”ט לא הסכים איתו בזה, מכח הר”ש (בסוף אהלות) וכ”כ החרדים והשל”ה ומהר”י קורקוס והנחפה בכסף, וכן החזו”א כתב שפירות נכרים חייבים בביעור וא”כ לא קיי”ל כדעת רבינו שמשון הזקן בזה.

אולם החזו”א כתב שאם נמצאים אצל הגוי בשעת הביעור, מי שקונה ממנו אח”כ יכול להפקיר את הפירות באותו יום ולזכות בחזרה, וכ”כ בספר חרדים.

וכתבנו על זה (אות יב), שמן התוספתא (סוף אהלות) וכפי ביאור הר”ש גם זה לא מהני וכמו שכתב המהרי”ט, וכ”כ השל”ה (שם).

לענין מעשר

אם קנו מיד גוי קודם גמר מלאכה, [הדבר מצוי שנגמרו ברשות ישראל, ביינות, שקונים ענבים מן הגוים והישראל עושה יין, שגמר מלאכה הוא עשיית היין], תלוי אם ס”ל שפטור שביעית הוא מצד הפקר או גם בלי זה, שמי שס”ל שהפטור הוא מצד הפקר וגם ס”ל שהפקר צריך להפקיר בפועל, ממילא אצל הגוי שאינו מחויב להפקיר לא נפטר ממעשר. אולם מי שס”ל ששביעית פטור ממעשר גם כשאינו הפקר או שס”ל שזה הפקר ממילא, אז בפירות של גוי פטור ממעשר.

ודעת הב”י שחייב במעשר, וכ”פ הרמ”א (סי’ שלא סעי’ יט).

והמהרי”ט והמבי”ט והנכפה בכסף ס”ל שפטור ממעשר.

מי שמחייב במעשר בפירות נכרי של שביעית שגמר מלאכה היתה ביד ישראל, עדיין זה לא מחייב שאין בו קדושת שביעית, שיש מקום לומר שרק במקום שיש חיוב הפקר פטור ממעשר, ואילו פירות של גוי ס”ל לדעה זו שאינו הפקר מעצמו חייב במעשר [וממילא הרמ”א (סי’ שלא סעי’ יט)שכתב שפירות שביעית של גוי נותנים מעשר עני, זה לא מחייב שאין בו קדושת שביעית].

אולם יש על זה גם כמה ראיות ששביעית פטור גם בלי סיבה של הפקר וממילא כל פירות שביעית פטורים מן המעשרות.(אות י).

ודעת החזו”א (ס”ס ט) נוטה מעיקר הדין שפטור ממעשר, אולם למעשה כתב החזו”א (סי’ כ ד”ה נקטינן), שיש לנהוג קדושת שביעית ובכל זאת לעשר מספק בלי ברכה, כשנגמרו ברשות ישראל.

אולם העצם קנין פירות שביעית מגוי יש בעיות אחרות ממה דאיתא בתוספתא (שביעית פ”ו הל’ יב)”אין מוכרים ואין לוקחים מן הכותים ומן הנכרי פירות שביעית”. והארכנו בזה במאמר שמירת שביעית מקורית ואין מקום להאריך כאן.

נכתב בעזהי”ת ע”י מורנו הרב שליט”א

ג’ אדר א’ תשע”ו

מאתר בריתי יצחק – הרב ברנד שליט”א, כאן.