מי באמת הופך רוצחים לקרבנות ומדוע? תגובה למאמר שהופיע בעתון יתד נאמן בשבוע שעבר
מאמר מס. 221
בשבוע שעבר פורסמה בעתון ‘יתד נאמן’ (מיום שלישי ז’ במרחשון תשע”ו) תחת הכותרת ‘הופכים רוצחים לקרבנות’ כתבה העוסקת בעובדה שמדינת ישראל כושלת פעם אחר פעם במערכה ההסברתית על דעת הקהל ובעוד שהפלסטינאים מבצעים מעשי רצח באכזריות בלתי נתפסת הם מוצגים כקרבנות תמימים המוצאים להורג, נפגעים ונרצחים באכזריות וללא כל סבה, ע”י שוטרי וחיילי המדינה-עובדה האומרת דרשני!
כיאה לעיתון המתיימר להציג את עצמו כ’שופרם של גדולי התורה’ מן הראוי היה שלשאלה יסודית העוסקת בענינים שבין ישראל לעמים, תתקבל תשובה תורנית מעמיקה, שנזכה אולי לשמוע את דעת הגראי”ל שטיינמן שליט”א או דעת הגר”ח קנייבסקי שליט”א בנושא, את אחד מראשי הישיבות, או לכל הפחות, הסבר מן המקורות העוסקים למכביר בנושא יחס הגויים ליהודים (כמו למשל מאמרו הנפלא של הנצי”ב ‘שאר ישראל’ בסוף ביאורו ל’שיר השירים’, או דברי מרן ה’בית הלוי’ המפורסמים בפר’ שמות וכד’) אבל ביתד נאמן, למרבה הצער והכאב, בחרו משום מה להפנות את השאלה לדובר משרד החוץ- עמנואל נחשון, וליתר הרחבה- לפרופסור רפי מן מבית הספר לתקשורת באוניברסיטת אריאל…
למעשה, רק לאחרונה ראינו ברש”י הראשון על חומש בראשית כי כבר על מציאותנו הראשונה כעם בארץ ישראל כתוצאה מכיבושה ע”י יהושע בן נון ישנה טענה חמורה לאומות העולם – “ליסטים אתם שכבשתם ארץ שבעה עמים”, טענה שרק תשובה מוסרית אחת ויחידה לה -“כל הארץ של הקב”ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו”. תשובה זו, כצפוי, אינה חלק מהסברי דובר משרד החוץ או מהסבריו של פרופסור רפי מן מן האוניברסיטה באריאל שכן בשום משרד ממשלה ובשום מוסד חינוכי אקדמאי רשמי של מדינת ישראל עוד לא מכירים אפילו בעובדה הפשוטה שהקב”ה ברא את העולם או בתוה”ק שרק בה נמצאת ההוכחה (באשר לארץ ישראל) ש”נתנה לנו”. מדוע אם כן נזקקים ב’יתד נאמן’ לרעות בשדות זרים ולפרסם את ההסברים הכוזבים של דוברי המדינה ומלומדי האקדמיה למיניהם?
בשבת האחרונה קראנו בפרשת ‘לך לך’ על פרידתו של לוט מאברהם אבינו. רבנו הרש”ר הירש עומד על העובדה כי בפסוק “וגם ללוט ההולך את אברם היה צאן ובקר ואהלים” טעם האתנחתא הוא תחת המלה אברם, ומבאר הרש”ר הירש וז”ל: “יש לשים לב לטעם האתנחתא בתיבת “אברם”. “וגם ללוט ההולך את אברם, היה”. לפני שהכתוב מזכיר מה היה לו, הוא עוצר לרגע. וכאן אנו שואלים את עצמנו לְמָה עלינו לצפות מלוט. סוף כל סוף, לוט היה שאר בשרו של אברהם, שהלך לא רק “עם אברם” אלא “את אברם”, והיה קרוב אליו קירבה יתירה; ומתוך חייהם המשותפים ויחסיהם הקרובים, ראה לוט מקרוב את דרך חייו של אברהם. אברהם, למרות הבדידות, היה מזמין עוברי אורח לתוך ביתו, ודרך הכנסת האורחים שלו, עורר אצלם את המודעות לה’ – היוצר אדם בצלמו, גואל אותו מתאוות אנוכיות, ומעורר בו את הרצון להיות מקור ברכה – “להיות ברכה”, ולא רק להיות “מבורך”. והנה אומר כאן הכתוב: גם לוט שהתלוה לאברהם, קיבל משהו מאברהם ורכש לעצמו. אך מה היה הדבר שקיבל לוט מאברהם? צאן ובקר ואהלים! הוא לא קנה דבר מרוחניותו של אברהם. הוא התלוה לאברהם משום שהדבר הביא לו רווח חומרי. לוט חדל להיות מבני ביתו של אברהם; היתה לו את העצמיות שלו – המעגל העצמאי בו הוא היה בעל הבית. אהל אברהם היה אהל שרה (אהלה); הנהגת הבית היתה מופקדת בידיה, ואברהם החשיב כתפקידו – “לקרוא בשם ה'”. לא כך היה אצל לוט. לוט סבר שתפקידו – לרכוש צאן ובקר ואהלים, ולא היתה לו כל הרגשה לייעודו הרוחני של אברהם. זהו ביאור הטעם המפסיק, השם דגש על מילת “אברם”, ובכך יובן כל ההמשך…” (ועיי”ש שהליכתו אחרי עיניו והחמריות הביאו אותו בסוף להעדיף את חברת אנשי סדום הרעים וחטאים מאד על חברתו של אברהם אבינו).
במה דברים אמורים- המתיימרים באמת להיות ‘שלוחי דרבנן’, דואגים לכך שבכל עניני השעה הציבוריים והפרטיים, יהא מבטו של הציבור כמבטם של רבנן. אלה ה”הולכים את רבנן” ברגליהם ובתמונות שבעיתוניהם, אבל ליבם ומבטם נתונים אל הצאן והבקר והאהלים- דהיינו הרווח החומרי שיֵצֵא להם מהליכה זו, סופם ששוכחים את תפקידם העיקרי ‘לקרוא בשם ה'”, כי אם לא היו שוכחים זאת היו יודעים כי תמיהתם על העולם המחליף ‘רוצחים בקרבנות’ היא כאין וכאפס לעומת התמיהה שהיתה צריכה להיות להם על עצמם.
השבוע חל יום פטירתו של מרן החזו”א זצ”ל- פעם ניגש אליו יהודי שניצל מהמחנות באושוויץ ואמר לו: יש לי קושיא חמורה! ראיתי במו עיני איך שנשרפו אלפים ורבבות מישראל איך יתכן דבר כזה? ענה לו החזו”א: אמאי אינך שואל היאך לקח נבוכדנצאר הכח להחריב את בית המקדש ולהגלות את כלל ישראל מארצנו? והשיב לו החזו”א שהגזירה כבר יצאה קודם לכן בבי”ד של מעלה ולכן היה להם כח לעשות מעשים כאלו. חזר היהודי ושאל אבל מה עם אלפים יונקי שדים שלא חטאו וגמולי חלב שלא פשעו, איזה כח היה להם לשרפם? ענהו החזו”א כשהתחילו בתי ספר ‘תרבות’ [של המשכילים] בפולין שמעתי בעצמי כמה וכמה פעמים מהחפץ חיים בשעה שהזכיר זאת באסיפות שכינה אותם בשם ‘מולך’ והסביר הח”ח מדוע אני קורא אותם ‘מולך’? משום שאצל הע”ז של המולך היו רגילין לשרוף גופי ישראל ובבתי ספר תרבות שורפים נשמות ישראל ובזה המשיך החזו”א את תשובתו כיון ששם שרפו נשמות ישראל ממילא עי”ז ניתן כח לסט”א לשרוף את גופי ילדי ישראל במדה כנגד מדה וכשם שמצינו אצל המצרים שכתוב כי בדבר אשר זדו עליהם דהיינו הנהגת מדה כנגד מדה וכיון שהמצרים הטביעו ילדי ישראל קיבלו עונשם באותה המדה והם טבעו בים סוף כך גם כאן כיון שאלפים מילדי ישראל מבתים חרדיים בוילנא ובשאר המקומות נמסרו ללמוד בבתי ספר שהם בבחינת מולך חלקם ברצון וחלקם באונס ונחשב הדבר לשריפת נשמה וגוף קיים לכן אמר החזון איש נתקיים באושוויץ מדה כנגד מדה של שריפת הגוף והנשמה קיים.
עפ”י דברי מרן ה’חפץ חיים’ – משרד החינוך של מדינת “ישראל” שורף את נשמותיהם של למעלה ממליון ילדים בשנה. האם ‘יהדות התורה’ נזעקת להגנת הקרבנות ומגנה את ה’שורפים’?? או שמא מחמת עסקי ‘צאן ובקר ואהלים’ למיניהם אדישה לגמרי לרציחה זו עד כדי כך שכלוט בשעתו, היא מעדיפה את חברת אנשי סדום הרעים וחטאים מאד (עד כדי שותפות ברמת סגן שר במשרד האחראי על שריפת הנשמות) על חברת אברהם, ופונה לפרופסורים ודוברים למיניהם שיסבירו כיצד ה’קרבן המסכן’ סובל מהתקשורת העולמית ה’עויינת’ המסלפת את העובדות (סילוף שהוא כאין וכאפס לעומת מה שמסלפים ומעוותים ראשי המדינה מאז היוסדה את תוה”ק וכל תולדות ימי עם ישראל במסגרת הסתתם והדחתם לשמד את תלמידי מערכת “החינוך” במדינת ישראל) במקום לפנות לתלמידי חכמים ולקבל את ההסבר הפשוט שכל זמן שלא ילמדו את ילדי ישראל ש”כל הארץ היא של הקב”ה” היא, אזי תהדהד באזניהם ובצדק קריאת ה”ליסטים אתם” על השלכותיה הקטלניות והכואבות, ושום הסברה של מלומדי האקדמיה או אנשי משרד החוץ למיניהם אין בה כדי לעמעם ולו במקצת, קריאה זו.
כמה חמור, עצוב וכואב שעיתון שנוסד ע”י גדולי הדור במטרה שבני תורה יוכלו לכתוב את דעת התורה ללא מורא הופך לעיתון המכניס לבתיהם של בני תורה את דעותיהם הכוזבות של פרופסורים מן האוניברסיטה ודוברים של מלכות הרשעה ההולכים ב’דרך האכזריות’ כפי שהגדיר זאת הרמב”ם ונותנים הסברים של “והלכתם עמי בקרי” לצרות של עם ישראל בארץ ובעולם.
מאתר אזמרך בלאמים, כאן.