אמת כי אתה הוא דיין
אחת המקצועות המגוחכות ביותר שהמציא העולם המודרני, היא ‘עריכת דין’. עורך דין הינו אדם שבמוצהר אין לו שום קשר לנאשם או למאשים או למקרה, ובוודאי שלא לאמת. הוא הוזעק בכדי לייצג צד אחד באירוע, לאחר שכל ההתרחשות הסתיימה. ותפקידו ‘לערוך את הדין’ עבור הצד שמשלם לו. הוא אמון ‘להוציא את האמת לאור’, גם כשהאמת ברורה ונהירה לו לטובת הצד שכנגד.
למען האמת צריך לומר שמדובר בשכלול מופרז של המושג ‘עורכי הדיינין’ המוזכר במשנה לגנאי, אבל ברור שהגולם קם על יוצרו בעניין הזה. העורך דין, במקצועו, כבר לא רק מסדר את טענותיו האפשריות של הצד שלו. הוא בכלל לא מעוניין להגיע אל חקר האמת, אלא משימתו היא לגבב ערמה של טענות ומענות, סעיפים אפלים ותתי פסקאות עלומות – במטרה אחת: להוכיח שהצד שלו צודק. ללא קשר כלשהו למה שאכן התרחש במציאות.
עד שסיפרו על עורך דין מסוים שהלקוח שלו החל לספר לו את האמת, ולפי האמת הזו, לא נותרו סיכויים רבים להוציאו זכאי בדין. עצר אותו העורך דין ויאמר אליו: “במטותא, תן לי לקבוע לך מה האמת. אל תבלבל אותי עם העובדות”…
ידוע מה שפירש הרש”ב מפשיסחא זי”ע את הפסוק בפרשתינו “צדק צדק תרדוף”, מה הכפילות הזו? אלא באה התורה להורות, שגם את הצדק יש לרדוף על ידי צדק. כי אין המטרה מקדשת את האמצעים – כ’שיטת’ עורכי הדין שבכדי להביא לניצחון הם מוכנים להשתמש בכל האמצעים הפסולים והמעוותים, אלא – צדק בצדק תרדוף.
אמנם לעומת העורך דין שמתבקש להיות שקרן במקצועו, השופט – עליו להיות בלתי משוחד. לשמוע את שני הצדדים ללא משוא פנים, ולשקול בדעתו היכן מצויה האמת, בלא שישפיעו עליו שום נתונים חיצוניים מלבד האמת הברה האחת.
להיות שופט זה לא דבר קל. לברר את האמת האמתית בלי פניות וללא שיקולים זרים, זו משימה כמעט בלתי אפשרית.
לא כאן המקום להכביר מילים על ‘מערכת המשפט’ המעוותת והמסולפת שהקימו כאן הציונים, כדוגמת העולם המערבי ה’נאור’. אבל אין ספור התקדימים הוכיחו כי בלתי אפשרי בעולם להקים מערכת משפטית, שנקבעת ומבוססת על חוקי בשר ודם – שהם מטבעם יצורים טועים – כזו שאכן תהיה מבוטחת מפני עקמומיות ועיוותי נגיעות. תמיד לעולם ועד יימצאו סטיות וחריגות, מניעים אישיים, גלויים ונסתרים – שבסופו של דבר יקבעו את התוצאה הסופית. אין מציאות כזו של ‘משפט צדק’, אם לא נצמדים לחוקים אותם חוקק ישות האמת העליונה – בורא העולם בתורתו. ועל כך בדיוק אנו מתפללים שלוש פעמים ביום: “השיבה שופטינו כבראשונה…”
הדברים כאן אמורים כלפי סוג אחר של משפט. כזה שאנו עצמינו (או למען הדיוק: חלקנו) נוטלים בו את תפקיד השופט שוב ושוב, וחורצים דינים על ימין ועל שמאל, ללא שנקדיש לכך מחשבה ראויה.
בלא שנשים לב, ואולי בלא שנוכל לשלוט על כך, אנו שופטים את הסביבה שלנו בכל רגע נתון. אמנם, לפסקי הדין שאנו מנפיקים אין כל תוקף במציאות הגשמית שלנו, וטוב שכך ומה נורא היה אם לא כך, אבל וודאי שיש להם תוקף רוחני כפי שמתבאר בספרים.
אנו רואים אדם שעושה מעשה; שומעים על פלוני שעשה כך וכך, מיד אנו פוסקים בינינו לבין עצמינו, ולעיתים גם בפני פורום ידידים כלשהו, את מידת טיפשותו / סכלותו / טמטומו / חוסר זהירותו / מופקרותו / זלזולו / רדידותו / שטחיותו וכן הלאה.
קל מאוד לשפוט בחומרה ולבקר ללא רחמנות את הזולת. בפרט כאשר הדברים שעשה אותו זולת – פוגעים בנו בצורה כזו או אחרת. השכן שפך את מי הספונג’ה אל חצרי השטוף? איזו משפחה ברברית חסרת עול ונטולת אחריות. פלוני דחף אותי בתור במכולת? כמה נמהר וחסר נימוס אדם זה. וכולי וכולי.
המעניין הוא שכאשר הדברים מגיעים אלינו עצמינו; כאשר קרה ובטעות דחפנו אדם כלשהו, או הזקנו בשוגג אדם אחר, אזי אנו הופכים לפתע עורכי דין ממולחים. כל עוולה שרק תהיה – מוצאת צדדי זכות והסברים מנומקים להפליא, למה ואיך ומדוע לא שייך היה אחרת…
כלומר, הכל הוא עניין של נגיעה אישית. אדם קרוב אצל עצמו, וממילא, רחוק הוא אצל זולתו. התרבות היום היא תרבות של ביקורת וראיית פגמי הזולת, ובד בבד, של ראייה עצמית משוחדת לחלוטין, כשבעינינו אנו נקיים ומצוחצחים מכל רבב.
אולי זו כוונת המשנה “אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו”, מפני שכל עוד תדון את חברך ממקומך, אזי הדין ייחרץ לרעת החבר ללא צל פקפוק, אולם ברגע שתגיע למקומו – אזי תמצא אלף אלפי הסברים וצידוקים למה נהג כך.
והתכונה הנפלאה הזו שטבע בנו הבורא, להיות קרובים אצל עצמינו, איננה תכונה רעה בשורשה. אם כמובן נשכיל ללמוד ממנה איך ללמד זכות על אחרים, כפי שתכף נראה.
עד כמה גדול כח הסנגוריה של האדם על עצמו? העובדה הבאה אולי תעזור במשהו:
ידידי עלה לאחרונה על ציונו של הרב’ה מקלויזענבורג זי”ע אשר בנתניה. הוא סיפר לי שהבחין בדבר משעשע: האוהל סביב קברו של הרבי הוא צנוע ופשוט, והמצבה קטנה ופשוטה עוד יותר. על המצבה הפשוטה רשומים, על פי הוראתו הברורה של הרבי, מספר מילים בודדות: פ”נ ר’ יקותיאל יהודה הלברשטאם ז”ל, אב”ד הורדניק. זהו, שום דבר מעבר. לא חרוזים ולא צחצוחי לשון נמלצים.
והנה, כמה מטרים משם, בחלקה אחרת, הבחין ידידי באוהל מהודר ומפואר. הוא ניגש לבדוק ומצא הדר כפול בתוך האוהל פנימה. פינות חמד ועציצי נוי מרובי פרחים בגוונים מרהיבים, ובמרכז, מצבה ענקית, מסוגננת היטב, מפוארת בכל מיני פאר והדר. על המצבה רשומים צרורות של מילים, שבחים נוטפים ומליצות נדירות על ‘איש תם וישר’ הלא הוא …ראש משפחת פשע בעיר, שנרצח לפני כמה שנים.
הניגוד הזה יכול להצביע עבורנו על הכוח הנפשי האיתן שטמון באדם, לראות בעצמו “איש תם וישר”, בעוד הוא מתפרנס משכירות חרב, גניבה, גזילה וכל המסתעף. ומצד שני, רבן של בני הגולה, אדיר התורה ואלוף היראה, הגאון האדיר והצדיק המופלא וכו’, יכול לראות בעצמו “ר’ יקותיאל יהודה” ותו לא…
והרי זה בדיוק מה שהשתוממו המשתוממים: איך זה שדווקא הצדיקים והישרים הם אלו שזוחלים ורועדים מיום הדין, והם אלו שחוזרים בתשובה לקראת יום הכיפורים, והם אלו שמבקשים סליחה ומחילה בלב חרד מכל מי שבא במגע איתם, ואילו אלו שצריכים הרבה יותר את הרחמים בדין, את הסליחה ואת התרצות הזולת, דווקא הם בטוחים בעצמם, ישנים טוב בלילה וסומכים על ‘מעשיהם הטובים’?!
ואולי כאן טמונה הנקודה המרכזית: ככל שהאדם יסנגר פחות על עצמו, יפשפש יותר במעשיו, יחרד על גורלו שלו – כך מסתבר, יתפנו משאות הסנגוריה עבור הזולת, ולפתע יוכל להבין את מניעיו, להשיג את אילוציו, ולא לדון אותו לחובה.
כי הכח הזה הרי קיים בצקלון נפשינו; הכח הזה שבאמצעותו יצליח האדם לסנגר על כל פשעיו, ולהפוך את עצמו מחדל אישים לאיש נעלה ודוגמה ליושר ומוסריות. לו יהי ונשתמש בזה לא לעצמנו בלבד אלא גם לטובת הזולת, לדון כל אדם לכף זכות.
פרשת שופטים היא לעולם הפרשה הראשונה בחודש אלול. בוודאי שיש קשר כלשהו בין הציווי “שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך”, לבין יום המשפט הגדול שאנו צועדים לקראתו, ובחודש הזה אנו מתכוננים אליו.
חז”ל אמרו כי במידה שאדם מודד – מודדין לו. המשפט אותו אנו עומדים לעבור, יתנהל במידות אותן נקבע אנחנו בעצמנו, במו ידינו. אם נדון את זולתינו לכף זכות, נזכה גם אנו שיראו את מעשינו בראיית זכות.
זוהי בוודאי עצה נפלאה והמלצה כבירה איך לזכות בדין, אם רק נשכיל לראות בכף זכותו של כל אחד ואחד מישראל, לא לחרוץ את דינו בנמהרות, להשתדל להגיע למקומו – ומשם, להיות ‘עורך דינו’ הנאמן.
כתיבה וחתימה טובה.
ומה מתאים להעתיק בזאת את לשון קדשו של סניגורן של ישראל, רבי לוי יצחק מברדיטשוב זי”ע, המבאר בפרשתינו במילותיו הקדושות והבהירות רעיון נשגב זה:
“…דהנה הקדוש ברוך הוא שופט את כנסת ישראל בבוא יום המשפט בגודל רחמיו וחסדיו, אך צריכין אתערותא דלתתא לעורר את המדה של רחמנות למעלה. ועל ידי מה נתעורר אותו המדה של חסד? כשאנו למטה מתנהגים בחסד ומלמדים זכות על כל איש מישראל לדונן לכף זכות, ואז על ידי זה גם מלמעלה נתעורר אותו המדה, ומלמדין גם עליו וגם על כל זרע ישראל חסדים, ואם כן האדם מעורר בעובדא שלמטה השער העליון לפתוח שערי חסד להריק ברכה על כל זרע ישראל.
“וזה שכתוב ‘שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך’, רצה לומר שאתה בעצמך תתקן ותכין המשפט של מעלה על ידי ‘שעריך’, והוא השערים שלך שאתה עושה ומעורר במעשיך. וזהו ‘ושפטו את העם משפט צדק’, רצה לומר כל איש ילמד את עצמו להתנהג לשפוט את העם משפט צדק, ללמד צדקה וזכות על כל זרע ישראל, ואז האדם מעורר השער של מעלה, ועל ידי זה יוצא בדין וזכאי במשפט של מעלה, כי במדה שאדם מודד מודדין לו”.
(קדושת לוי, פרשת שופטים)
ב”ה / הגיגים / שופטים עו
First published in HaEda Newspaper. Reprinted with permission.
Contact the author at y29490@gmail.com