אף פוליטיקאי לא נבחר מחדש בזכות הצלחתו לצמצם את הגרעון

זה התחיל בפרסומים, לא רשמיים, שמקורם במשרד האוצר: שנת 2017 תסתיים “באופן מפתיע” בגביית-יתר של מיסים – עודף של כ-4 מיליארד שקלים. שבועות חלפו וההערכות צמחו ל”עודף” של כ-17 מיליארד שקלים.

הידיעות בהחלט משמחות. הפוליטיקאים מצליחים לחלוב מיסים כבדים מאותו חלק קטן של הציבור הישראלי שמייצר עושר עבור כולם, ולמרות עניבת החנק – הנישום הישראלי מצליח לנשום ואפילו לצמוח. נותר לנו רק לדמיין לאיזה שיאי עושר עולמיים יכולה להתפתח מדינת ישראל, אם תוסר אותה לפיתת חנק של הממסד המדינתי.

התקשורת הכלכלית דנה בצפיפות-יתר ב”עודפי הגבייה”, דיון פוליטי סוער בשאלה מה לעשות עם הכסף שהתגלה לקראת סוף השנה. בגדול, כאשר פוליטיקאי מריח כסף הוא רואה בו פוטנציאל לביצור מעמדו הפוליטי. “הבאג הדמוקרטי” יוצר תמריץ, שקשה לעמוד בפניו, לחלק הטבות וכסף של ממש לציבור הבוחרים הפוטנציאלי שלו על חשבון יתר הקבוצות באוכלוסייה. הממסד הפוליטי מקבל רוח גבית מקבוצות ה”מגיע לי” הרגילות: השוטרים, הנכים, סגל האוניברסיטאות, מערכת הביטחון וכמובן – “השירותים החברתיים” – תמיד צריך עוד כסף. עובדי החשמל והנמל מקבלים באופן קבוע ללא קשר ל”עודפי תקציב”.

האם בכלל יש עודף כסף בתקציב המדינה?

העובדה המדהימה היא שאין עודף, ממש אין עודף בהכנסות המדינה על פני הוצאותיה. אין. יש גירעון של מיליארדים בתקציב המדינה! חגיגת העודפים דומה לחולה שמרותק למיטתו, חום גופו ירד ברבע מעלה ומציעים לו לצאת למסיבה. אף אחד לא כותב שהאיש עדיין חולה. קשה למצוא דיווח בתקשורת שמציין כי תקציב המדינה אינו בעודף!

תקציב המדינה חולה במחלה כרונית של גירעונות תמידיים. ההוצאות גבוהות מההכנסות ואת הפער משלימים בהלוואות – המדינה לוקחת הלוואות בחו”ל ובישראל באמצעות הנפקת אגרות חוב (אג”ח).

הנה קצת מספרים (מעוגלים) מתקציב 2017:

סך ההוצאה הממשלתית: 447 מיליארד ₪.
מסכום זה מורידים את הסכום המיועד לפירעון חובות (למעט חובות המדינה לביטוח הלאומי), כי חייבים לפרוע חובות שיצרו פוליטיקאים בשנים קודמות.

כך מקבלים את תקציב ההוצאה “הרגיל” שעומד על 360 מיליארד ₪. זה הסכום אליו מתייחסים כאשר מחשבים גרעון או עודף בתקציב המדינה. את הסכום הזה צריכה הממשלה לגייס באמצעות הכנסות.

אבל ההכנסות ממיסים (כל המיסים יחד) מגיעות רק ל- 295 מיליארד ₪. אז מאיפה יגיע יתר הכסף? טוב, לממשלה יש גם הכנסות אחרות כמו רווחים (אם יש) מחברות ממשלתיות, מכירת קרקעות מדינה, תמלוגים מרשות שדות התעופה וגם הלוואות שהמדינה לוקחת מהכסף שהביטוח הלאומי גובה מאתנו. כך נוצרות “הכנסות אחרות” של 28 מיליארד ₪.

עדיין חסרים 37 מיליארד ₪ לכיסוי ההוצאות בתקציב המדינה. מה עושים? ובכן, לא עושים! לסכום זה קוראים “הגירעון בתקציב המדינה”. בכל דור ודור יושבים בכירי הפוליטיקאים באותו רגע מול המיליארדים של הגרעון הצפוי וממלמלים את מה ששר האוצר לשעבר יאיר לפיד העז לומר בפה מלא: “אף פוליטיקאי לא נבחר מחדש בזכות הצלחתו לצמצם את הגרעון” (ציטוט מהזיכרון).

“ההכנסות הנוספות” שגילו באוצר בסך 17 מיליארד שקל אפילו לא מכסות את מחצית הגרעון. האיש עדיין חולה והגרעון יעמוד על 20 מיליארד שקלים גם אחרי “עודפי הגביה”. אבל פוליטיקאים מעדיפים לקבל את מחצית הכוס הריקה כעובדת יסוד מוגמרת, לקחת את היקף ההלוואות כפי שתוכנן וכבר אושר מראש – לא לצמצם את החוב, אלא להגדיל אותו כרגיל. הם כולם “יאיר לפיד” – בזבוז כספי ציבור יניב אולי רווח פוליטי, אז למה לא לנסות?

פוליטיקאים (ברוב מדינות העולם) מתייחסים לגרעון כמצב נורמאלי. טוב שתקציב המדינה יהיה בגרעון, תקציב מאוזן – OUT. את הגרעון מכסים בהלוואות. הגרעון בתקציב המדינה מתוכנן השנה לעמוד על 2.9 אחוזי תוצר. זה “המצב הנורמלי”.

משפחה לעומת מדינה

כמעט ואין משפחה שמקיימת גרעון שהולך וגדל באופן קבוע מידי חודש… כי זה ייגמר “על הקרשים”. יש הרבה משפחות עם “אוברדראפט” מטריד שגם מדיר שינה, אבל הוא אינו יכול לצמוח בקביעות מידי חודש. לא כך המדינה.

קיים הבדל גדול בין הגרעין המשפחתי לבין המדינה: במשפחה יודעים שבעתיד הם עצמם יהיו חייבים לפרוע את החוב; “מדינה”, לעומת זאת, היא גוף ערטילאי – פוליטיקאים שבשלטון היום, לא יהיו מחר – אלה שהיום חותמים על הלוואה, בטוחים שלא הם יצטרכו לפרוע את החוב בעתיד. כחלון ונתניהו יכולים להגדיל את החוב ולקחת עוד הלוואות – הם בטוחים שפשיטת רגל של המדינה, כמו במקרה של יוון, לא תיפול בקדנציה שלהם. מסתבר שמדינות מחזיקות מעמד בדרך כלל (למרות החוב) – הרבה מעבר לתחזיות אפוקליפטיות של כלכלנים.

המשך לקרוא…

מתוך אתר קו ישר, כאן.