הרב אבן עזרא שמות כ’ ו’:
לא תשא את שם ה’ אלהיך…
והנה טעם לזכור השם, כי כאשר הוא השם אמת, כן יהיה דברו אמת. והנה אם לא יקיים דברו כאילו מכחיש את השם. ומנהג אנשי מצרים עד היום, אם ישבע אדם בראש המלך ולא יקיים את דברו הוא בן מות, ואלו נתן כופר משקלו זהב לא יחיה, בעבור כי הוא בוזה את המלך בפרהסיא. אם כך למלך בשר ודם, כמה אלף אלפי פעמים חייב אדם להישמר שלא תכשילהו לשונו לתת את פיו לחטיא את בשרו לזכרו לשוא.
והנה ראינו בעבור שנשבעו בני ישראל ברבים על דבר פלגש בגבעה, ושם היה פנחס הכהן, ומצאנו שנהרגו העוברים על השבועה (שופטים כא ה). וכן אנשי יבש גלעד אנשים ונשים וטף (שופטים כא י). וכן לא יעשה אפילו במחללי שבת. וגם ראינו שבקש שאול להרוג יהונתן בנו, והוא לא שמע השבועה (שמואל א יד מד). וראינו שהביא השם רעב לארץ בעבור שאול וביתו, שעברו על שבועת הנשיאים שנשבעו לגבעונים (יהושע ט טו). וכאשר נהרגו בית הדמים, אז (שמואל ב כא יד): “ויעתר ה’ לארץ”. ושלמה אמר לשמעי (מלכים א ב מב): “הלא השבעתיך בה'”.
…
ורבים חושבים, כי הנושא השם לשוא לא עשה עבירה גדולה. ואני אראה להם כי היא קשה מכל הלאוין הבאים אחריו. כי הרוצח והנואף, שהם עבירות קשות, לא יוכל כל עת לרצוח ולנאוף, כי יפחד. ואשר הרגיל עצמו להישבע לשוא, ישבע ביום אחד שבועות אין מספר. וכל כך הוא רגיל בעבירה הזאת, שלא ידע שנשבע. ואם אתה תוכיחנו למה נשבעת עתה, אז ישבע שלא נשבע, מרוב רגילתו בה, כי לפני כל דיבור שידברו יקדימו השבועה, והוא להם לשון צחות. ואילו לא היה בישראל רק זאת העבירה לבדה, תספיק להאריך הגלות ולהוסיף מכה על מכותינו. ואני אראה שיגעונם, כי הרוצח, אם רצח אויבו, מלא תאותו בנקמתו, גם הנואף כן לפי שעתו, והגונב מצא הנאות לצרכו, ועד שקר להתרצות או להתנקם. והנה, הנשבע לשקר בכל עת שאין עליו שבועה, הוא מחלל שם שמים בפרהסיא בלא הנאה שיש לו.