קידוש החודש למניעת תכנון מרכזי

במאמרו של יהודה לנגה נשבה הרוח של הֶכרֵח שליטת האדם בַּ”מכונה” החכמה של לוח השנה האוטומָטי, כי אבוי, מה יהיה גורלנו אם לא נוכל לשלוט, לדעת, לתכנן הכול מראש?

קראנו לאחרונה את מאמרו של יואל יהודה לנגה המכין אותנו לשִכחַת עולם של מִצוַת קידוש החודש על-פי ראיית החודש [= הירח החדש]. אנו מתקרבים אל מועד “החודש הזה לכם ראש חודשים”, שֶהראָהו הקב”ה למשה לבנה בחידושה וכך חודשו חיינו כאומה, ואין מועד טוב מזה לכתוב ולקרוא: לא-כי, אדרבה! דווקא ודווקא עלינו לחזור אל בית הדין, אל העדים ועדותם, אל קידוש הזמנים אשר אות הוא לקדושת ישראל, כמטבע הברכה: “מקדש ישראל והזמנים”.

צודק יואל לנגה שֶלוח שנה שאיננו חזוי מראש עלול להיות “פלטפורמה” לבעיות שונות של סִדרי החיים ותכנון אירועים בעולם המודרני, אך דומה שבני האדם בחכמתם התגברו על בעיות סבוכות יותר, שלא לדבר על “הראש היהודי” פורץ הדרכים, שכבר הוכיח את עצמו נוכח כמה אתגרים.

רק בית אחד חסר בניתוחו של לנגה – בית אחד המשנֶה את הכול, כי הכול תלוי בו כביַד האשכול – והוא בית המקדש. אמנם החל קידוש החודש בראיה עוד לפני המקדש, ואמנם נמשך גם אחרי חורבנו – אך היו אלה תקופות של הכנה או של דעיכה. בעיקרו של דבר, בית הדין הגדול היושב אצל המקדש, בלשכת הגזית, הוא המקבל את עדי החודש, הוא המכריז “מקודש!” בתרועת השופר, והוא השולח לכל ישראל את החלטתו המחייבת.

מרכזיותו של המקדש מקרינה על כל רוחב עם וארץ – אפילו מחוץ לגבול ישראל – ולכן רק על רקע זה עלינו לבחון את סוגיית קידוש החודש על פי הראיה (בתקווה שלא ייכתב גם מאמר שֶיוכתר: “בעתיד אולי לא נבנה את המקדש”…). ומהו לוז העניין הקורן מן המקדש? הווה אומר: השראת השכינה, כל מהות חיי ישראל המתייחדים מחיי כל אומה בכך שהם חיי-יחד, חיי-זוג, בהיות הקב”ה מַשרֶה את שכינתו בתוכֵנו, ואנחנו עִמו.

במשכן הנודד במדבר, במשכן שילה, וגם בתחילת ימי בית ראשון, ברור היה שמוקד השראת השכינה – כחדר הייחוד של לִפנַי ולִפנים ופָנים בפָנים – הריהו בארון הברית ובו שני לוחות העדות, ושניים כרובים מלמעלה, מעורים בכנפיהם זה בזה…

הארון אשר “מקומו אינו מן המידה” כדברי חז”ל, ניצב על גבי אבן השתיה, שהיא מוקד קדושת המקום. גם קדושת הזמן – או הזימון – נמשכת לאותה נקודה, ולכן נקרא המשכן “אוהל מועד”. ההיוועדות-בשניים הינה מעין מגע ושזירת-יחד של ‘זמן עליון’ – שֶבו ממציא את עצמו הקב”ה כביכול – עם ‘זמן תחתון’ בו ניגש הנביא ונענֶה לקריאתו, ואז נועדים הם יחדיו וקול ה’ מידַבֵּר ונשמע מבין שני הכרובים.

כאן לא נרחיב בקדושת המועד האֱ-לֹהית-הנבואית, רק נלחש תפילה שנזכה לחזור ולעלות אל רום המעלה הזאת. אך קדושת הזמן בישראל באה לביטוי נוסף “בחצרות בית השֵם”, במושב בית הדין בגבול העזָרה – זו קדושה והתקדשות שאינן זוקקות ארון ולוחות נבואה. “משטר הזמנים” וקדושתם מתנהל אפוא מן המקדש – מִמוקד קדושת המקום-והזמן – שהוא “ליבת הכּוּר” לכל האנרגיה של חיינו הלאומיים. ספק אם ישנו היבט בולט מזה ביחסו של הקב”ה אלינו, בהעניקו לנו – באמצעות בית הדין – ריבונות וסמכות לקבוע את ראשי החודשים, וממילא את זמנם של המועדים הגדולים בהם יתכנסו הכול לעלות לרגל, לראות ולהיראות לפני השם.

חלילה לנו ליפול למחשבות “גמילה” מן הייפעה הזאת, כי זהו העוגן היחיד הניתן לנו היום-ומחר, במצבנו הרוחני הנוכחי, לתחילת חידוש חיי-היחד עם אֱ-לֹהינו, בורא שמים וארץ ובוחר בירושלים.

אסביר את כוונתי: הלוואי, הלוואי שיינתן לנו לגשת לבניין המקדש – וממילא לבניין נפשנו כיחידים ואומה, וממילא לבניין הממלכה וההנהגה וכל תרבותנו כולה – בדרגות רוחניות עילָאיות, ובחידוש שפיעת רוח הקודש על בחירי בנינו. הלוואי תחזינה עינינו! אבל מה אם לא? אולי יינתן לנו לגשת לבניין המקדש בדרגה רוחנית נמוכה יותר, קרובה אל דרגתנו הרוחנית כַּיום הזה, כפי שמכירים אנו את עצמנו ומצבנו? ואם על-זה-הדרך ייפתחו לנו השערים – כן, בקרוב ממש – האם נאמר: “לא, תודה, עוד לא אִכשַר דָרָא”? ודאי שלא! נקום, נעלה, נבנה, נתמודד עם האתגרים פנימה וחוצה, ונזכור שגם לְבונֵי בית שני – שאמנם עוד עמדו להם נביאים אחרונים – לא חסרו חסרונות, ואף-על-פי כן הם לא נמנעו מִלִבנות, ונכתבו לדורות.

ובכן, אם נזכה להתקדם – בין בעבודתנו, בין במתנת שמיים, והלוואי בשילוב בין שתיהן – ועדיין אין אִתנו לא ארון ולא נביא ולא רוח הקודש (זולת הרוח הנגלֵית בעצם תנופת המעשה), במה יתבטא “הצד העליון” בחידוש ברית חיי-היחד עם אֱ-לֹהינו אשר בחר בנו? וכאן תעלה ותבוא התשובה: אור פניו יתגלה בהיותו מנהיר לנו מדי חודש את הירח החדש – דקיק כחוט של כסף-כיסופין – כדי שֶנראה, שֶנגיב בעינינו לעינוֹ-יתברך, שֶנעיד, שֶנכריז “מקודש” בהסכמת בית הדין בשם כל ישראל, לפי אות מִשמיים.

במאמרו של יהודה לנגה נשבה הרוח של הֶכרֵח שליטת האדם בַּ”מכונה” החכמה של לוח השנה האוטומָטי, כי אבוי, מה יהיה גורלנו אם לא נוכל לשלוט, לדעת, לתכנן הכול מראש?

תרבות המקדש – לעניות דעתי כצעיר הצופים – היא ההפך מזה. בתרבות המקדש אנו מאהילים יד אל מצח לראות אם נִתנה לנו רשות, לראות אם נשלח אלינו מעין חיוך-של-מעלה, האומר כביכול: קומו, בָּנַי, התייצבו לעדות על האות הראשון, ואני אמלא את חסרון הלבנה – חסרונכם – עד בוא יום מועד, לבנה במילואה, בהמון חוגג בחצרות בית השֵם.

תרבות המקדש מוציאה אותנו מן האוטומַציה אל אי-הוודאות, אל הצניעות, אל התלות ברְצון-גבוה – ודווקא נשיאת העין לַשמים, בתפילה לְמענֶה, היא המתהפכת ברגע אחד לכוח, לריבונות על חיי האומה וניהולם. הכוח הזה כבר איננו כוח שליט כול-יודע – צופה ומתכנן ומבצע ברוב חכמת חָרָשֵי מַחשבָיו – עכשיו זהו כוח חדש המופעל בענווה, תוך בקשה-וקבלה של ברכת שמים, בתפילת אור חדש על ציון תאיר.

יניח נא עתה כל קורא על שתי כפות את חסרונות-ויתרונות שתי השיטות, שני הכוחות, אנא ישקול פעמיים – וילך באשר תלך לשון המאזניים…

*

ומִשֶהגענו עד כאן, עלינו לחשוב היטב איך ניתן לחתור לחידוש “משטר הזמנים” הזה – בו נדרש מאִתנו לראות ולהיות ראויים – בעוד נתונים אנו במסגרתו של הלוח האוטומָטי. אין זה קל לתכנן את נקודת ההשתחררות מן המסלול הקבוע שהורגלנו לרחף בו, סבילים, מאות רבות של שנים. אֵי המנוע שיניע את התפנית הזאת?

חוגי צופים ומדווחים על ראיית החודש כל חודש – כבר קיימים ופעילים. דומה שבא מועדו של צעד נוסף, להושיב בית דין שיהיה זרע לסנהדרין-בלשכת-הגזית, שֶיקבל עדות ראיה מדי חודש. היתה התחלה של פעילות כזאת לפני שנים, אך לא התמידה ולא צברה תנופה. כאשר נחדש את קבלת העדויות, תתחדד הצרימה של אי ההתאמה בין הלוח האוטומָטי לבין ראיית הירח החדש, ויעלה אי-נחת מכך שמועדינו אינם חלים בַּיום בו אמורים הם לחול אילו פעל בית הדין בשם כל ישראל ואילו היה נטוע במבנה הנהגת-האומה, כראוי לו.

הסטיה אמנם איננה עולה על יום או יומיים – ואמנם נשקפת כאן גאונותם של חכמינו בוני הלוח – אך אין בנקודה זו לשכך את הכאב, לפי כל דברינו לעיל. ישנם חודשים – מספרם שונה משנה לשנה – בהם חופף הלוח האוטומָטי את יום הראיה, משמע שאם יקודש החודש בבית הדין על פי העדים, יחול ראש-החודש באותו יום בו הוא חל כַּיום. בשנה זו צפויים כל חודשי האביב והקיץ להתחיל ביום הראיה! ובכן, הנני מציע בזה שחודשים אלה יצויינו בפרסום גדול בכל ישראל, ופרסומם יוכל להיות מנוף לראשית ההִתעלות מן האוטומַציה אל התלות, לחידוש תודעת ההתחדשות – עין בעין – באור פני השם. כך, וגם בדרכים נוספות אשר ודאי תימָצאנה, יונח היסוד לבית הדין, עד בוא היום בו יצבור בית הדין כוח לבוא אל מקומו הראוי בהר המוריה, ומן החצר נבוא אל הבית ואל העליה.