גזל מנומס
ישנם רבים הסבורים כי רכוש של רבים נועד לשרת כל אדם לכל צרכיו. האם הכנת כוס קפה מהביל לעצמנו, במשרד בו הגענו לתקן דבר מה, מותרת? הרב יוחנן דוד סלומון על הסיטואציות המוכרות לנו כל כך
הקב”ה, הזן את כל העולם בטובו, מחדש סוגי פרנסות אשר לא שערום אבותינו. הנה, אפרים מוצא את לחמו ברשת מחשבים. “מה זה?”, אתם שואלים. גם אני שמעתי על כך רק לפני זמן קצר. במשרדים רבים משתמשים במספר מחשבים אישיים. יש תועלת רבה בכך שהמחשבים הללו יהיו מחוברים זה לזה כך שיהיו חלקים של רשת המקשרת ביניהם. את המלאכה הזאת עושה אפרים בהצלחה. הוא מתמקם למשך ימים אחדים במשרד הזקוק לשרותו, מוסיף רכיבים אלקטרוניים בתוך המחשבים, מותח כבלים בין מחשב למחשב ומקים את הרשת. מעתה ואילך יש אפשרות גישה מכל מחשב אל מאגרי הנתונים של כל מחשב אחר במשרד. כמו כן, שוב אין צורך להכניס תוכנה חדשה לכל מחשב בנפרד, די להכניס אותה אל אחד המחשבים, הנקרא “שרת”, וכל המחשבים ברשת יכולים לפעול באמצעות אותה תוכנה.
אפרים והעוזר שלו, צביקה, נודדים ממקום למקום, מלקוח ללקוח, לפי צורכי העבודה. במקום האחרון שעבדו בו, מפעל גדול בן כמה מחלקות, הוזמנו לאכול חינם ארוחת צהריים במזנון של המפעל. הפיתוי היה גדול, וצביקה התלהב להזמנה שתחסוך לו להביא כריכים מהבית ולאכול אותם בתנאים לא נוחים, אבל אפרים גילה עד מהרה שענייני הכשרות במקום מפוקפקים למדי. המזנון החליף בעלים לאחרונה, וטרם הוסדרה השגחה מתאימה בגלל סכסוך מי ישלם, וכמה, עבור המשגיח. אפרים שכנע את צביקה שהסבריו של המנהל כי “הכשרות בסדר גמור”, “עובדי המטבח הם אותם עובדים שעבדו קודם”, ו”גם מנהל החשבונות שיש לו זקן עד המותניים אוכל אצלנו במזנון”, כל אלה אינם תחליף לכשרות עם השגחה של ממש.
בשעת הצהריים, כאשר כל הפקידים נהרו אל חדר האוכל של המזנון, פרשו אפרים ועוזרו אל שולחן צדדי באחד המשרדים, וסעדו את ליבם באוכל היבש שהביאו מן הבית. הם סיימו בשתייה חמה אותה הכינו במטבחון הקטן של העובדים הצמוד לקומת המשרדים. שם עמד מיחם גדול, תה, קפה וסוכר בשפע. במקרר הקטן ניצבו קופסאות אחדות של חלב עמיד, והם החיו את נפשם בשתייה חמה בסוף סעודתם. אפרים חשש בתחילה שמא הכוסות אינן טבולות, אך לשמחתו גילה חבילה גדולה של כוסות חד פעמיות והבעיה נפתרה. אמנם קשה להחזיק כוס חד פעמית דקיקה המכילה תה לוהט, אך אפרים התחכם לשים כוס בתוך כוס כך שידיו לא נכוו.
צביקה, שהעיד על עצמו כי הוא חובב חלב, מזג לעצמו פעם ופעמיים כוס מלאה חלב ונהנה מאד. אפרים העיר לו שאולי הדבר אסור. ייתכן שהחלב נועד להלבין בו את הקפה בכמות קטנה, אמר, ואיש לא התכוון להציע לנו אותו לשתיה חופשית. ייתכן שמישהו בסוף היום ימזוג לעצמו כוס קפה, ואז יגלה כי אזל החלב, בגללנו. צביקה לא השתכנע. “הרי ויתרנו על הזמנה לארוחת צהריים מלאה חינם אין כסף” טען, “מדוע יהיה אסור לי לשתות במקום זה כוס חלב?! ואם אתה רוצה להיות כזה צדיק” הוסיף כהתגוננות מהתוכחה, “מדוע אתה מבזבז להם כוסות חד פעמיות רק כדי שיהיה לך נוח להחזיק אותן?”
“הפעם צדקת!” הודה אפרים מיד, “אני מצטער שלא חשבתי על כך. הכוסות נועדו באמת לשתייה ולא לשימושים אחרים. מחר אביא לי מהבית ספל עם ידית. אני חייב להחזיר כמה כוסות חד פעמיות שבזבזתי לשימוש לא-מותר”.
המעוות תוקן, והכל היה טוב ויפה עד אותו יום בו קלטה אוזנו של אפרים שיחה בין שתי פקידות. האחת אמרה בטרוניה “תשמעי איזו חוצפה; באיזו רשות מזמין הבוס את העובדים האלו מהמחשבים לשתות חופשי מהמטבחון הקטן שלנו? הרי אנו משלמים בעד הקפה, התה והחלב. באיזה רשות הבוס עושה הכנסת אורחים על חשבוננו?”. למרות שאיש לא הבחין כי אפרים שומע את השיחה, הסמיקו פניו כמו גנב שנתפס בקלקלתו. לא עלה על דעתו שהמטבחון הוא פרטי וממומן מכספי העובדים. הוא היה בטוח כי המפעל הוא המתקצב את הוצאות המטבחון. מנוי וגמור היה בדעתו כי מעתה ואילך יביא איתו מהבית גם תרמוס, ולא ייכנס כלל למטבחון. בלחישה סיפר לצביקה מה ששמע, אך צביקה לא התרגש. “עוד ביום הראשון”, כך אמר, “אמרה לי הטלפנית כי אנו יכולים לקחת מהמטבחון כרצוננו. אם איזו קמצנית אחת חושבת אחרת, זו בעיה שלה. אצלנו בבניין נהגו הכנסת אורחים יותר יפה אפילו עם הפועלים הערבים שבנו על הגג”.