שואלין ודורשין בענין תיק של ס”ת
הרב יעקב בצלאל חרר – תל מונד
נשאלתי מיחיד מבני עדתינו שכתב ס”ת, ורצה לדעת אם יניחנו בתוך מעיל עשוי בד כמנהג אבותינו, או יעשה כפי מנהג בני עדות המזרח שנותנים את הס”ת בתוך תיבת עץ, וביקש לדעת אם יש נפקותא בזה לדינא.
תשובה בודאי שראוי לאחוז במנהג אבותינו הקדושים נוחי נפש, שהוא מנהג ותיק ועתיק מזמן נתינת התורה לישראל, והוא טוב והגון יותר מן המנהג של בני עדות המזרח שנותנים ספרי תורה שלהם בתוך תיבת עץ.
והנני לבאר שיחתי, שכן מבואר הדבר בדברי רבותינו, כמבואר בהדיא במסכת סופרים פי”ד הלכה י”ד וז”ל; גולל ספר תורה עד שלשה דפין ומגביהו ומראה פני כתיבתו לעם העומדים לימינו ולשמאלו ומחזירו לפניו ולאחריו וכו’. ע”ש. וכן איתא שם פ”ג הלכה י’ אין פוחתין בתורה פחות מג’ דפין וכו’. ע”ש. ומרן ז”ל בבית יוסף או”ח סי’ קל”ד, הביא דברים אלו, כיעו”ש. וכן הביאו הדברים הרב אליהו רבה והרב פמ”ג שם, והרב ערוך השלחן שם אות אות ג’. והרב חסד לאלפים שם אות ד’ והבי”ד מרן החבי”ף ז”ל בספר חיים סי’ ג אות ב’ וכ’ דיזהר שיגלול הספר על שלשה דפים, לא פחות ולא יותר, ע”ש. ובאמת שכן מצאתי בספר האשכול הל’ ס”ת.
ומבואר מדברי מסכת סופרים הנז’ בהדיא שלא היו עושין ספר בתוך נרתיק כבני עדות המזרח, שהרי בספרי תורה של בני המזרח אין אפשרות לפתוח שלשה עמודים, אלא עמוד אחד בלבד.
וראיתי שבבתי כנסת של בני תימן שיש להם ספרים בתוך תיבות עץ מניחין תחילה את הספר על התיבה ומושכים את היריעה ומראין לעם ג’ דפים. אך גם מנהגם לא הונח לי, שהרי בסופו של דבר נמצא שגללו ו’ דפים, ג’ מכאן וג’ מכאן, וזה דלא כדברי מסכת סופרים. מה גם שאינם מחזירים הס”ת לימין ולשמאל לפניו ולאחריו אלא צריכים כל הקהל לעמוד במקום אחד ולראות את גלילת העמודים, ולכן ברור שהעיקר כמנהגינו.
עוד מצינו לרבנו המהרי”ק ז”ל בשורש נ”ד שהאריך לבאר הדין בעת הגבהת ספר התורה שהכתב צריך להיות מול פני המגביה, ותוך הדברים כ’ בזה”ל; שפשט המנהג בכל תפוצות ישראל אשר שמענו שמעם שלא להפוך הס”ת כלל, ואדרבה תמיד פני הספר כלפי הש”צ למה ניזיל בתר איפכא אף כי כתב בעל העיטור כי כן המנהג להיות פני הס”ת אל מול פני הגולל, הלא אנו רואים שלא פשט המנהג ההוא בכל קהילות הקדש אשר ידענו ואשר שמענו וכו’ ואומר בירושלמי אם הלכה רופפת בידך הלך אחר המנהג ובמקום ההיא אומר ראה היאך הציבור נוהג, ומנהג אבותינו תורה היא. ואם אין ישראל נביאים בני נביאים הם, ע”ש. והבי”ד מרן בב”י או”ח סי’ קמ”ז, ע”ש.
ובודאי שאי אפשר לקיים שיהא הכתב מול פני המגביה בס”ת של בני עדות המזרח, שאצלם בעת ההגבהה הכתב הוא דווקא מול פני העם ולא מול פני המגביה. וזה שלא כעדות המהרי”ק שכל הקהילות הידועות נהגו שיהא הכתב מול פני המגביה. אמנם למנהגינו ההגבהה נעשית היטב. וגם המגביה זוכה ורואה את הכתב, וידועים דברי המקובלים שהאדם זוכה למשוך עליו אור עליון כשמגביהים הס”ת ומסתכל באותיות, וכמבואר בשעה”כ ובפרי עץ חיים לרבנו האר”י זלה”ה.
עוד אמרו רבותינו בשלהי מגילה (לב, א), הגולל ספר תורה צריך שיעמידנו על התפר. ע”כ. והנה הטעם הוא כדי שאם יקרע יקרע במקום התפר ולא תקרע היריעה, ומה שייך חשש זה בספרים של בני עדות מזרח שהרי נתונים המה תוך תיבה ואינם זזים משם, ואין שייך שום חשש קריעה כלל. ואין לחשש זה שום יסוד. אבל בס”ת שלנו שייך שפיר חשש קריעה. וזה מוכיח שס”ת שלהם היו כס”ת שלנו ללא שום תיבה.
ועוד אמרו שם (וכ”ה במס’ סופרים פ”ג ה”י), הגולל ספר תורה גוללו מבחוץ ואין גוללו מבפנים, וכשהוא מהדקו מהדקו מבפנים ואינו מהדקו מבחוץ. ע”כ. והנה גם זה לא שייך בס”ת המונח תוך תיבה שאין בו שום הידוק ורק סוגרים עליו את התיבה ותול”מ.
ועוד אמרו שם, עשרה שקראו בתורה הגדול שבהם גולל ספר תורה הגוללו נוטל שכר כולן, דאמר רבי יהושע בן לוי עשרה שקראו בתורה הגולל ספר תורה קיבל שכר כנגד כולן. והנה גם בזה לא ידעתי מה גלילה שייכת בס”ת של בני עדות המזרח, שהרי סוגר את התיבה ותול”מ, אך למנהגינו שפיר איכא גלילה ועיטוף הספר, ויש בו טירחה של מצוה. ובהדיא איתא במסכת סוטה (לט, ב), א”ר תנחום אמר ריב”ל אין המפטיר מתחיל עד שיגלל הספר, ופירש”י שם כדי שלא יהא הגולל טרוד. ע”ש וכן פסק הרמב”ם ז”ל פי”ב מה’ תפלה הי”ג ובטוש”ע או”ח סי’ קמ”ז סעיף ז’. וכל זה לא שייך בספר של בני עדות המזרח שסוגרו מיד בלא שום טירדה. ואין בו שום מצות גלילה.
ונמצינו למדים מכל דברי רבותינו שהמנהג הפשוט מקדם קדמתה עוד קודם זמן התלמוד הוא כמנהגנו דווקא.
ויש שביקש לומר דהא תליא במחלוקת רש”י ותוס’ במנחות (לג, א), גבי העמדת המזוזה, כיצד מעמידין אותה עומדת ישרה או מושכבת, וילפי לה מס”ת ולוחות שבארון אם היו עומדים או שוכבים, דלסוברים שס”ת בעמידה ממילא גם קריאתו בעמידה, ולסוברים שהוא בשכיבה ממילא קריאתו בשכיבה. ואחר המחילה אין הדבר נכון, דשם לא איירו אלא גבי הנחת ס”ת ולוחות בארון, אבל לא בהנחתם ע”ג התיבה לקורא בהם, והדברים ברורים כיעוי’ כ”ז בב”ב יד, א.
ובאמת שמנהג בני אשכנז וצרפת ואיטליא וכל קהילות בני ספרד, הן במרוקו ואלג’יר, הן בתורכיה ויון ויגוסלביה ובולגריה ואמשטרדם ולונדון, אצל כולם הס”ת אינו מונח בתוך תיבה אלא עטוף מעיל. והם עיקר מנין ובנין קהילות ישראל. ולבי אומר לי שאותם קהילות שנהגו להניח ס”ת בתוך תיבות עץ עשו כן, מפני הלחות הגבוהה שהיתה במקומותיהם שגורמת למחיקת אותיות וקלקול הקלף, כאשר ידוע תוקף הלחות בבגדד שממנה יצאו רוב הספרי תורה בשנים האחרונות לערי המזרח. או יש לומר שעשו כן מפני נזק הבא לס”ת ע”י טלטול, ומפני שלא היו להם בתי כנסת קבועים, וגם שבקיץ היו מגפות מצויות בערים והרבה בורחים אל ההרים עם ספרי תורה, ומפני דאגתם לספרים שלא יקרעו הניחום בתיבות עץ, וכמן כן היו חוששים שלא יכרסמו העכברים את הספרים, ואולי גם חששו לדיחוק הכתב שלא ימחק מפני הגלילה בעמודים, ועל כן הניחום תוך תיבות דווקא, וכיון שנשתרש המנהג נשתרש [ואגב דע שיש בתים לספרי תורה הבאים מערי תונס וטריפולי שאינם מעוגלים אלא בעלי כמה צלעות, וכשפותחים התיבה היא נפתחת באופן שמתגלה לעיני הרואה ג’ עמודים, ומזה נראה שגם המה חששו לדברים הנ”ל הנאמרים באמו”צ].
ובודאי שמעיקר הדין יש לעשות ס”ת עם מעיל כמנהגנו כפי שנתבאר, מה גם, שגם הקריאה יותר נוחה, שהרי בס”ת של בני עדות המזרח קשה לקרוא פרשת שירת הים ופרשת האזינו מפני שהדף רחב. ובספרי תורה שלנו הקורא רואה היטב את אשר לפניו. מה גם ידוע מנהגן של ישראל שהעומד ליד הקורא עושה לו סימני הטעמים באצבעותיו, ובספרי תורה שלנו המונחים בשכיבה הקורא רואה היטב את הסימנים בעת קריאתו, משא”כ בס”ת של בני עדות המזרח שהספר עומד ולא שוכב, קשה לכוין את הסימנים ויש להעלות האצבעות ולהורידם לפי גובה הדף.
ועוד ראיתי בהרבה מקומות במרוקו שהיו שמים בד דק לבן לאורך הס”ת כדי לשומרו מנזק וממחיקת הכתב, ובערי טורקיה עושים אותו קצר יותר ולא על פני כל הספר, אלא אורכו ד’ יריעות מעלה מטה, ועוטפים את הספר בו, במקום שבו קוראים, ובסיום הפרשה מזיזים את הבד לפרשה הבאה, ותמיד הרואה את גב הספר רואה בד נאה ורקום ולא רואה את גוף הקלף, והוא דרך כבוד ויקר.
על כן ודאי שיש להקפיד במנהגנו שמנהג ותיקין הוא, ועל ידו מתקיימים כל דברי רבותינו ז”ל כתקנם, ודי בזה.
לתגובות 7130305@gmail.com