עי’ רי”ף (י”ג א’ מדפי הרי”ף), וע”ל שם דה”טעם” הוא שמא ימשך, ובקו’ הז”ה שם, והר”ן בדף י”ג א’ כיון אליו באומרו “וחלקו עליו”. והר”ן עצמו נמשך אחריו, ולכן דן אם שייך טעמא דשמא ימשך טפי בקטנה מבגדולה. ולפ”ז גם שייך ספיקו של הרע”א שהובא בבה”ל סי’ תרל”ד. וכן משמע גם לשון הרמב”ם פ”ו ד”אסור, ולכן אינה סוכה”. והסביר הר”ן בדברי הרי”ף, דכיון דתנינן בהדדי, על כן נפסק בתרוייהו בשווה – דהיינו כבית שמאי.
ובסברא מוזר לומר דחיישינן למשיכה בסוכה קטנה, דלא מצינו שחילקו בדפנות סוכה קטנה בין פתוחה לסתומה, ותמוה לחוש שינטוש סוכתו לגמרי עבור שלחנו. וזה גם נגד פשטות הגמרא, וכמו שציינו הר”ן והרא”ש.
וז”ל רבנו המלחמות (וכיון לו בערוך לנר מדנפשיה), טעמא דב”ש בסוכה קטנה נמי הכי הוא (כו’), וכל שכן הוא, דכיון שאין לו מקום בסוכתו להניח בו שלחנו, פסולה. שאם מניחו בחוצה לה, ימשך אחר שלחנו אפילו לישן ולשנן ולטייל בה או לאכול ופתו בידו.
ולפיכך היא פסולה, שכל שאינה ראויה לאכילה כדרכה ולכל מילי דסוכה אינה סוכה [והא דפליגי בתרתי, גדולה להודיעך כחן דב”ש, קטנה להודיעך כחן דבית הלל], ומיהו תרוייהו משום שמא ימשך. ואביי דאוקמה בשיטה כו’ [סבירא ליה דמשום קבע, ואנן לא קיי”ל הכי, זה תורף דבריו]. ע”כ.
וכן משמע קצת לשון השו”ע ד”אין כאן סוכה”, ולא משום איסור על הגברא.