הנה סיפור מאד חשוב ומעשי:
יהודי בשם הרב אליעזר הול הוציא בשנת תשע”ג ספר “תכלא דחלזון” נגד קיום מצות תכלת (עם הסכמות מהרב משה שטרנבוך והרב חיים קניבסקי) בו הוא נדחק שיש שני מיני חלזון, האחת כשרה לציצית והשניה פסולה.
כנגדו הוציא אדם עלום-שם פארודיה קצרה בשם “תכלא דפזלון” שם “המשיך” את מהלך הרב הול בתירוץ סתירות דחוקה עד כדי גיחוך.
וראה זה פלא, בספר “ילקוט יוסף” מהדורת תש”פ (דייקא) העתיק את הפארודיה כדבר רציני (ואף הוסיף סוגריים מרובעות כמוסיף, כשהוא בעצם רק מעתיק ממנו). וכדי בזיון וקצף.
נמצא שהראש לץ מטעם (זה שלא נמנע בשיעוריו מלפעור פיו נגד גאונים ות”ח ויר”ש באמת) לא הוא מחבר כל ספר הזה (לפחות בחלק תחתית העמוד). יתרה מזו, האדם הזה לא עבר על הספר הנקרא על שמו אפי’ פעם אחת, אע”פ שהוא שוכר חולי נפש עם תעודה כעורכים מוסמכים לספרי הלכה פסוקה לכל עם ישראל. (בפורום אוצר החכמה מעירים ג”כ שאין הזכרה וקרדיט לאנשים נוספים בפתיחת הספר, אבל לא בדקתי.)
הוספה חשובה: את הגילוי המרעיש הזה פרסם לראשונה הלל גרשוני בטוויטר\איקס (כך משמע מגוגל, למרות שאין לי גישה ישירה לשם), ומשם עבר לפורום אוצר החכמה.
אפי’ בעולם מתנגדי התכלת, עולם השקר והניצוח במיטבו כידוע, גם שם זה כבר דבר נדיר לטעון שהיו שתי יעקב ושתי זבולון וכו’.
את ספרו של הרב הול ניתן למצוא כאן.
הנה התגובה ההיתולית המקורית:
והנה הקטע מתוך “ילקוט יוסף”, לקרוא ולא להאמין:
כיון שיש קוראים שלא יקראו PDF בפנים, הנה צילום חלקי מתוך הספר:
ולמי שרוצה, הנה הדיון המלא בילקוט יוסף:
אני מאד ממליץ על השרשור הזה בפורום “אוצר החכמה” להסבר נוסף, ומובאים בו עוד דוגמאות והרחבות נחוצות. והכלל, שדוגמה זו “לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא”! [והנה עוד דוגמה אפשרית נוספת של “ידיים זרות” בספריו.]
היה אפשר לטעון שאחד העורכים האמתיים (“סופרי צללים“) של ה”ילקוט” הכניס זאת בדוקא על רקע סכסוך בגובה שכרו וכדומה, אם לא שזה לקח ארבע שנים מאז שנת תש”פ עד שהחתול יצא מהשק. (אורך הזמן גם מלמד על מספר ואיכות הלומדים בספרי “ילקוט יוסף”. ובפרט שמדובר בתחילת הספר ממש, בתחילת חלק או”ח, ובהל’ ציצית המעשיות, ועוד בענין תכלת ה”פוליטי” והמעניין.)
דיין ספרדי אחד מטעם כתב לי בתגובה (איני יודע אם הוא רוצה שיפורסם כאן בשמו):
…
וכבר היה כן לעולמים וכמו שכתב המאירי (בפסחים דף פו עמוד ב) בענין כל מה שאומר לך בעל הבית עשה חוץ מצא וז”ל: כל אדם הנכנס במקום ורצה בעל הבית לכבדו אם להסב בכבוד כגון שבני הבית מסובין בקרקע או בספסל והוא אומר לו להסב על המטה וכיוצא באלו מקבל ואינו נמנע כך אמרו בדרך ארץ כל מה שיאמר לך בעל הבית עשה ואין גורסין בה חוץ מצא אלא שבקצת ספרים נמצא כן ודרך הגהת ליצנים נשתבשו בה הספרים עכ”ל. ומסתמא גם כאן נמצא כאן היה כדבר הזה.
אבל אין קשר למאירי. כאן מי שהוציא את הספר מתחת ידו זה המחבר וההוצאה לאור הרשמית, עם הצבעים, הפונט, וכו’. יש דפוס שמוציא את כל הספרים בשוה, וצריך לעבור על זה רק פעם אחת. אין זה מהדורא אסופית שהועתקה שלא ברשות ולא הוגהה ולא נודע מי המעתיק.
איפה הכובד ראש שלא לעבור אפי’ מקופיא על “דברי עצמו” אפי’ פעם אחת? זה ספר הלכה סופי ומעשי, לא?! היכן יראתו הקודמת “לחכמתו”?
עוד בקורות וגילויים על הספר המגונה “ילקוט יוסף” ניתן למצוא גם כאן, ובעוד מקומות. המצב שם הרבה יותר גרוע אפי’ מליקוט הבדיחה הנקרא “פסקי תשובות”…
וכמובן, הדיון עצמו בילקוט שם ג”כ ריק מתוכן (הוא מערבב כסדר בין דיונון ראדזין לחלזון המורקס), אבל אין טעם לענות לחולי נפש, שלוחו של אדם כמותו.
אפשר וחובה להאריך עוד הרבה בכל הפרשיה ובסדרת הספרים וכו’, ועוד חזון למועד.
עדכון: כעת יוצאת תביעה נגד רעיון נתינת “פרס ישראל” עבור הספר הזה!