את הנעשה אין (להלן: יש) להשיב
בימים כתיקונם אין לי שום דבר נגד שם משפחתי. אדרבה, לעניות דעתי מדובר בשם משפחה מושלם ומומלץ בכל פה, לכל המתעניינים. מצד אחד הוא לא חסר זהות כמו: כהן, לוי, אייזנבאך, בלוי וכדומה, ומאידך הוא גם לא חריג כמו: ביטרקראנץ, קלוצבוידים, בראקל, פינטבלאטורברודנובסקי וכדומה, אלא פשוט סירוטה. לא נדיר מדי ולא נדוש מדי, לא קשה להגייה ועם זאת ייחודי רק לקבוצת עילית קטנה שמרכזה בעיר הקודש ירושלים והערים סביב לה.
עד לאחרונה הייתי בטוח שכל מי שחולק עמי את שם משפחתי, על כורחו (או: שמו מעיד עליו) שהוא משתייך לענפים שיצאו חוטר מאבי זקני, רבי יעקב סירוטה זצ”ל, שכן מדובר הלא בשם משפחה שאינו נפוץ מדי.
לאחרונה התרחש מפנה מדהים בידיעה הזו. הייתה זו שיחה שגרתית אל חברה מסוימת לצורך מסוים. נציג השירות שענה לי ברוב אדיבות שמע את מבוקשי ושאל לפרטיי האישיים. משאמרתי לו את שם משפחתי קרא הנציג בהפתעה: “וואלה?![1] גם לי קוראים סירוטה!”
לאחר שנדהמתי, ניסיתי לחשב את האפשרויות בזריזות, מי בני משפחתנו יכול היה להידרדר עד לכדי נציגות שירות בחברה רשמית שכזו, אך לא הגעתי לכלל תוצאה הגיונית.
“מה אתה אומר!” נזכרתי להביע את התפעלותי בקול רם.
מן הון להון, דליתי ממנו אי אלו פרטים ומסתבר כי הוא מתגורר באזור עמק לוד, במושב חילוני לכל דבריו.
השיחה הסתיימה לבסוף, ואינני מצליח להיזכר אם הוא עזר לי בעניין לשמו התקשרתי. מתוך ההיכרות עם הטבע הסירוטאי, מסתבר שכן, אבל מן הסתם הדבר כבר לא ממש עניין אותי באותם רגעים מוזרים.
כשהתעניינתי לאחר מכן אצל המבינים, הסתבר לי שבמקביל להתפתחות והסתעפות משפחת סירוטה אצלנו ב”ה כ”י בלע”ר חמסה-חמסה, גם מעבר למתרס יש השתלשלות מסוימת של בני משפחה זו. ולאחר נבירה גיליתי כי המדובר בעשרות, אם לא מאות, תינוקות מגודלים ששבויים במלתעות ההפקר, השם ירחם על נשמתם.
לאחר אותה שיחת טלפון התמלאתי מחשבות פשוטות ונוגות ומטלטלות כל כך, שתאלצו לסלוח לי על ההתגוללות דלעיל בדיבורים פנים משפחתיים בפרהסיה, כי המסר הוא עצום.
מסתבר, ואני אומר זאת בלא שתהיה לי שמץ של ידיעה בעניין, שבשורשו של דבר הנציג האומלל ההוא מעמק לוד, (ועמו כל הסירוטע’ס האובדים האחרים), הינו קרוב משפחתנו בצורה כלשהי. כי הרי כמה אנשים היו בוחרים את המילה המוזרה הזו לשם משפחה שילווה את בניהם אחריהם לדור דורים. ואם כך, בשלב כלשהו במעלה הסולם הדעת נותנת שיש לנו סבא משותף.
וכאן בא החלק המזעזע. הסבא הראשון שהמציא את שם המשפחה, מן הסתם היה יהודי כשר וטוב שהקפיד על קלה כחמורה, ואני מרשה לעצמי להניח שהרבה יותר מכך. אבל ביום מן הימים, לכאורה, בחר אחד מבניו או בני בניו – בדרך רעה.
למה הוא עשה את זה? ההיגיון הפשוט נותן שקשה היה עליו העול של שמירת התורה והמצוות, ועולם ההפקר קסם לו בזהרוריו הצבועים. אולי הוא התאווה באופן מיוחד לסיגריה בשבת או אולי לישון בעיצומו של זמן ק”ש, מי יודע. בכל אופן שהוא, על שום כך או על שום אחרת, השליך הלה מאחורי גוו את המשא הנפלא שנשאו לכבודו אבותיו ואבות אבותיו עד אברהם אבינו, ככלי אין חפץ בו.
מן ההכרח לציין שאפשר שבמקרה הזה מדובר בקנטוניסט או שבוי או חטוף או אבוד אומלל, שנקרע מביתו בעודו נער קטן, ואם כך מי אנו שנשפוט. אבל יש הרי כל כך הרבה מקרים אחרים שזה כן נכון. מאחורי כל אדם שאינו שומר תורה ומצוות יש בדרך כלל סבא שהוא הנושא באחריות. שבגלל תאוות זמניות, בגלל חשקים רגעיים, ההין לנטוש מסורת ארוכה ומפוארת, ולבחור בדרך קלוקלת, כשבעקבותיו נשרכים כל הדורות אחריו, מבוססים ברפש ותוהים אל האבדון.
הדבר הרי מבהיל כל רעיון. אדם בודד, בוחר לו בחירה פרטית בינו לבין עצמו, אבל הוא לעולם ועד נצח סלה לא יוכל לברוח מן ההשלכות שהבחירה הזו תוליד בהמשך. אלו לא דברים שיוכל לתקן אי פעם. הבנים חיים ונושמים וכבר הם בוחרים מטעם עצמם.
יושב לו אותו סבא במקומו היכן שהוא בעולם האמת, ורואה את כל מה שעולל לזרעו, עצמו ובשרו, בעוד הוא רק התכוון להנאתו האישית הזמנית. להקלתו הרגעית. הוא נסחף אחר משובה מטושטשת, אחר קריצה מזויפת ואחר מה שנדמה היה לו שיעשה לו טוב ברגע הבא. ומה בעצם הוא עשה בפועל? כמה נפשות הוא הפיל אתו?? ואין לאל ידו…
הבורא הטוב יחזיר את כל הטועים בתשובה שלימה לפניו.
אחד מעיקרי היהדות הוא לא לשכוח שבסוף יש חשבון אותו צריך לשלם. להאמין שיש שכר ועונש. שיש דין ויש דיין. שלמעשים שלנו יש השלכות, והעושים יצטרכו לשאת בתוצאות. לטוב או למוטב.
כפי שתואר, גם בעיניים גשמיות אפשר להבחין שיש לכל מיני מעשים שלנו השלכות מרחיקות לכת. כל מעשה גשמי שאנו עושים – משפיע את השפעתו בעולמו עמוס אלפי רבבות ביליוני הפרטים הקטנים של הקדוש ברוך הוא. אבל הדברים נכונים עשרת מונים ברבדים הרוחניים.
לא באנו לעולם הזה בשביל לעשות מעשים חסרי משמעות. הוענקו לנו כשבעים עד מאה ועשרים שנים, שכל רגע מתוכן ייבחן בפני עצמו האם נעשה בו את שהיה עלינו לעשות בו או שלא. והתוצאות ישפיעו לנצח נצחים, ולדורי דורות!
העובדה הזו מעניקה אחריות עצומה כל כך, אבל גם מעצימה כל כך, על כתפי כל אחד מאיתנו.
בפרשתנו אנו מוצאים את העניין הזה במיטב חומרתו. יהודי יצא למלחמה, חשק ביפת תואר משבויות המלחמה ולקחה לאשה למרות שהדבר מתועב לפני הבורא. אמנם הוא לא עבר עבירה, אבל לא נהג כפי שמצופה היה מיהודי לנהוג.
האדם הזה ישלם על כך בכפל כפליים. קודם כל התורה מבטיחה שסופו לשנוא את האשה השבויה, ודבר שני, הבן שיוולד להם יהיה בן סורר ומורה. כלומר, לא רק את מה שקיווה להרוויח לא ירוויח, אלא גם ייאלץ להוביל את בנו אל מותו.
כי כך בנוי העולם, המעשים שלנו משפיעים, וכל בחירה שבחרנו יש לה משמעות. יש לה תוצאות. יש לה מחיר.
שברת, שילמת. תיקנת, קיבלת.
אבל מוריי רבותיי, אל ייאוש. כי הנה בא החידוש העצום והנורא והנפלא והמרטיט והמרגש והמזעזע והמחייב של הימים בהם אנו ניצבים: ימי הרחמים והסליחות.
אבינו המלך הגיע לשדה. ואנו, נתיניו, יכולים בכל רגע מן הרגעים הללו ממש – לגשת אליו ואל ימִינו הפשוטה אלינו באהבת עולם. אין עלינו אלא להוריד את הלבושים המלוכלכים שלנו וללבוש צחורים ולקבל עלינו את עול מלכותו ואת מתת חמלתו.
המתנה אינה מותנית בכוכביות ובאותיות קטנות. לא חשוב אלו השלכות איומות כבר באו לעולם בעטיים של מעשינו הרעים. הבורא הטוב, האדון מלא הרחמים, ממתין לכל יחיד מבניו האובדים, התועים, הטועים, הנופלים, העייפים, השחורים מן השמש הקופחת – לגלות אליו את עוצמות אהבתו האדירה אליו, אהבה שבמשך השנה כולה מוסתרת קמעה על ידי מערכות משפט מסועפות ומחיצות לפנים מחיצות, וכעת היא כאן, קרובה מאוד.
וכי יש מי שיוכל תאר את גודל האהבה שגודשת את הימים הללו? וכי יש משל בעולם שיגדיר כמלא נימה את עוצמות הרחמים המתגוללים אל פתחינו ועלינו רק לקחת? רק לרצות?
אבינו הטוב מעניק לנו במתנה את הימים הנפלאים הללו. ימים קצרים וטרודים שמסוגלים לעשות מהפכות. להשיב את הנעשה. להפוך את הבלתי הפיך. להשיב מן דרך רעה. ימים בהם אפשר יהיה במעט מאמץ להיוולד מחדש – קרובים, נקיים, טהורים וגאולים.
[1] טאקה?! בלע”ז…
ב”ה / הגיגים / כי תצא / אלול עז
First published in HaEda Newspaper. Reprinted with permission.
Contact the author at y29490@gmail.com