תולדות יעקב יוסף פרשת אחרי אות ה’:
מצוה ואל יבא בכל עת אל הקדש בזאת יבא אהרן אל הקודש וכו’. והוא כי מבואר בפסוק אשר נשיא יחטא לאשמת העם (ויקרא ד, ג) והאלשיך פירש יעו”ש. ולעניות דעתי נראה ע”ד שכתבתי (עיין פרשת בא, פרשת יתרו, ועוד) פירוש הש”ס כל שאינו מחויב בדבר אינו מוציא הרבים ידי חובתן וכו’ (ר”ה כט.), והוא ע”ד הירושלמי (תענית ב, ז) שמואל הנביא לבש חלוקן של ישראל ואמר חטאתי, כנזכר במשל השר ששינה לבושו וכו’. והוא כי אשמת העם שבמזיד גורם לראשי הדור חטא שוגג, כדי שיהיה לו איזה חיבור עמהם להעלותן. וכמו שכתבתי (עיין פרשת חוקת, פרשת תצא) ויקצוף משה וגו’ שמא חזרתם לפעור וכו’ (שבת סד.), כי הכועס כאילו עובד ע”ז, ובזה יש לו מקום תפיסה לשוב בתשובה לתקן כל אותן מדריגות בין של עצמו בין של אחרים. וזה אמרו בש”ס כי יחיד העושה תשובה מוחלין לו ולכל העולם (יומא פו ע”ב), והיינו כשמתחבר עם מדריגתן.
וז”ש דוד המלך עליו השלום וסלחת לעוני כי רב הוא (תהלים כה, יא), וסי’ ס”ה (ד), דברי עונות גברו מני פשעינו אתה תכפרם, וקשה אדרבה לפי שהעונות רב ח”ו וכו’, ועוד גברו מני לשון יחיד ואחר כך לשון רבים. ולפי הנ”ל, כי החטא שנזדמן לו לא הי’ ראוי לזה מצד עצמו, [רק] כדי שימצא מקום חיבור עם העולם, וכמ”ש כל שאינו מחויב בדבר וכו’. וז”ש וסלחת לעוני, שהיה לסיבה כי רב הוא, ר”ל כי רבים מבני העולם שהם במדריגה זו ולהעלותן. וכן מ”ש דברי עונות גברו מני, אע”פ שאיני במדריגה זו, מ”מ היה לסיבה כדי שפשעינו אתה תכפרם.
ובזה יש לפרש ש”ס דע”ז (דף ד ע”ב) דוד לא היה ראוי לאותו מעשה אלא להורות תשובה, וכן ישראל וכו’, והקשה בעל עקידה וכו’ יעו”ש (עיין פרשת נשא, פרשת בהעלותך). ולדברינו א”ש, כי מיד הרגיש שנזדמן לו זה עבור אחרים להעלותן עם חיבור תשובתו וק”ל. אך שמא ח”ו יש לטעות שיחטא במזיד כדי להתחבר עם אותן המדריגות להעלותן, כאשר פקרו המינים בזה. לזה בא הכתוב ואל יבא בכ”ל ע”ת אל הקודש, ור”ל כי יש י”ד עתים לטובה ויש י”ד עתים לרעה (קהלת ג), כי זה לעומת זה עשה וכו’. וז”ש וא”ל יב”וא בכוונה בכ”ל ע”ת הכולל גם עתים הרעים לעבור עבירה במזיד ח”ו, כדי שבזה יתחבר אל אותן מדריגות שם להעלותן א”ל הק”ודש. כי זה ח”ו כפירה גמורה. וכאשר שמעתי בשם מורי טעם הגון כי כשחטא בשוגג בלא דעת, אז יש תקנה בעושה תשובה בכונה שנותן בו דעת להעלותו. מה שאין כן כשחוטא בדעת, במה יתקנה. וזה פירוש הש”ס האומר אחטא ואשוב וכו’ (יומא פה ע”ב) והבן ודפח”ח.
אבל כשנזדמן שוגג, ואחר כך כשעושה תשובה יתחבר עם אותן מדריגות שבבחינת חטאו להעלותן. וז”ש בזאת יבא אהרן אל הקדש כשנזדמן בלא כוונה, ונקרא זאת, בזה יבא אל הקודש. וכמ”ש בפר בן בקר לחטאת, שהיא על השוגג וכו’, והש”י יכפר אמן נצח סלה ועד.
ואפשר שזה רמז ומעץ הדעת טוב ור”ע לא תאכלו (בראשית ב, יז), שהוא לשון יחוד וזווג כמו אכלה ומחתה פיה (משלי ל, כ) והבן. ואפשר שזהו פירוש הפסוק ג”כ ויאמר האדם האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל (בראשית ג, יב), ודרשו חז”ל ואוכל עוד (ב”ר יט, יב), והוא תמוה. ולפי הנ”ל יתפרש כך, כי נודע כי האשה ממקום השכחה ואדם זכר מעולם הזכירה. כמ”ש בכתבים ענין הלומד ושוכח, הוא מעלמא דנוקבא יעו”ש. וז”ש האשה וגו’ היא נתנה לי, וא”כ הוי בלא דעת, כי מקום השכחה הוא בלא דעת, ואז ירד אדם למדריגתה, וז”ש אשר נתת עמדי. ומעתה יש תקנה, ואוכ”ל, בדעת מכוון להעלות המדריגה שהיה בלא דעת, וכאמור. והש”י יכפר.