ז”ל ערוה”ש או”ח שכ”ט סעיף ט’:
לסטים שצרו על בתי ישראל: אם באו על עסק ממון לגזול את ממונם – אין מחללין עליהם את השבת, דבשביל ממון בלבד אסור לחלל שבת. אבל אם באו על עסק נפשות להרוג ולאבד, או אפילו באו סתם והיינו שאין ידוע לנו על מה באו, הוה גם כן כבבירור על עסקי נפשות, דסתם לסטים הם הורגי נפשות – יוצאים עליהם בכלי זיין ומחללין עליהם את השבת.
ובזמן הקדמון בזמן שבית המקדש היה קיים ובאו לעיר העומדת על הגבול, אפילו לא באו אלא על עסקי תבן וקש – מחללין עליהם את השבת (עירובין מ”ה.), דעיר כזה אם יכבשוה, נוח ליכבש את כל הארץ (רש”י). ואפילו לא באו עדיין ממש אלא שמוכנים לבא – הוה כספק נפשות ומחללין את השבת.
ע”כ.
ובאמת כל הפוס’ דברו שם אפי’ בזה”ז. והי’ אפשר לומר שזה רק משום הצנזורא. אי נמי, שדבר בהווה. וכמו רש”י ברכות ריש נ”ח ב’, “ברוך מציב גבול אלמנה, כגון בישוב בית שני”, ובאר הבית יוסף סי’ רכ”ד: ”היינו כשישראל מיושבים בלא שטן ולא פגע רע”.
שו”ר שכתב הערוה”ש בסי’ תקע”ו סעיפים ג’-ה’:
ויש מי שהקשה: דכיון דמן התורה מריעין בחצוצרות או בשופר בעת צרה, למה אנו אין עושין כן לתקוע בעת צרה (מגן אברהם)? ותענית שהוא מדרבנן אנו גוזרין, והתרעה שהוא דאורייתא אין עושין!
ונראה לי דלא קשיא כלל, דאנן סוברים כרש”י והטור דהתקיעות הם בסוף כל ברכה וברכה מהשש ברכות הנוספות, כמו שיתבאר בסימן תקעט. וכיון דאין תענית ציבור בחוץ לארץ, ממילא דליכא הני שש ברכות הנוספות, ואין מקום לתקוע.
ואף על גב דהברכות וודאי הם מדרבנן, והתרעה הוה דאורייתא, מכל מקום כיון דתיקן רבנן באיזה מקום לתקוע – ממילא דכשאין זה המקום אי אפשר לתקוע. דב”שב ואל תעשה” יכולין לעשות בכי האי גוונא, כידוע.
ועוד נראה לעניות דעתי: דהתרעה לא הוי מן התורה רק בזמן הבית. ותדע לך שכן הוא, שהרי לפי הירושלמי שהבאנו אין חצוצרות רק במקדש. ואם כן קרא דכתיב “והריעותם בחצוצרות” – בעל כרחך דרק אזמן הבית קאי. ועוד: כיון דבהך קרא כתיב “וכי תבואו מלחמה בארצכם” (במדבר י ט), ואין זה אלא בזמן הבית. וכל קראי דשם אינן אלא בזמן הקרבנות, כדכתיב (שם י) “וביום שמחתכם… ותקעתם בחצוצרות על עולתיכם…”.
ובוודאי תפילה וזעקה הוי מן התורה גם בחוץ לארץ כדכתיב (דברים ד כט-ל): “בצר לך… ובקשתם משם את…”. וכמה מקראות יש על זה, אבל לא התרעה. ויראה לי דלכן אמרו בגמרא: במה מתריעין? בשופרות. ובאמת קשה, דהא בתורה “חצוצרות” כתיב. אלא וודאי דאחוץ לארץ בזמן הגלות קאי, או אפילו בארץ ישראל בזמן הזה. דהתורה צותה רק בזמן הבית, ובזמן החורבן הוי רק מדרבנן. ולכן תקנו בשופר כמו בראשהשנה (כן נראה לעניות דעתי).
כשם שמתענים ומתריעין על הגשמים, כמו כן מתענין ומתריעין על שאר הצרות. כגון בזמן הבית שהיה לישראל ממשלה בארצם, ובאו גויים לערוך מלחמה עם ישראל – או ליטול מהם מס, או ליקח מידם ארץ, או לגזור עליהם צרה אפילו במצוה קלה – הרי אלו מתענין ומתריעין עד שירוחמו מן השמים. וכל הערים שסביבותם מתענים ולא מתריעין, אלא אם כן תקעו להתקבץ לעזרתם.
ואפילו לא באו אלא לעבור דרך ארצם, שאין להם מלחמה עמהם אלא על גויים אחרים, ועוברים על מקומן – מתענין ומתריעין, שנאמר (ויקרא כו ו): “וחרב לא תעבור בארצכם” – אפילו העברה בעלמא, ולא למלחמה עליכם; אפילו חרב של שלום. וכיון דזהו בכלל הברכות, מכלל דההיפוך הוה היפוכו של ברכה.
הנה מערב בלשונו אם יש ממשלה ואם הבית בנוי כפשוטו (ולא הבנתי למה אינה חשיבא “מקדש” אפי’ בחרבנה). וכי אין ממשלה בלי מקדש בנוי?!
וצע”ג.