דיני שכירת פועלים בערכאות ע”פ קארל מרקס

התקשורת לגווניה חוגגת את “נצחונו” של מני נפתלי בבית הדין האזורי לעבודה מול אשת ראש הממשלה, שרה נתניהו. משפטית, הנתבעת היא מדינת ישראל (פסק הדין המפורט כאן). ציבורית, שרה נתניהו היא שעמדה לדין והפסידה.

נניח שכל הטענות על התנהגותה של שרה נתניהו נכונות. בוסית שלא קל לעמוד בדרישותיה הקשוחות, המשתנות ויוצאות הדופן. בוסית שמגיבה קשה על כל סטייה קלה מדרישותיה ה”מטורפות”. מני נפתלי, הרי ידעת מראש על “המוניטין” של אשת ראש הממשלה כמעסיקה. למה הצטרפת לצוות העבודה שלה? ולאחר שהצטרפת ו”הופתעת” – למה לא עזבת מייד את מקום העבודה שכה מנוגד לאופי שלך?

הנה שאלה שבית הדין לא שאל: “מני נפתלי, אתה בחור נבון ובעל כושר ביטוי מעולה. אם הבוסית כה רעה, למה המשכת לעבוד תחתיה במשך שנה וחצי? יתר על כן – למה ביקשת ביוזמתך להאריך את עבודתך ולקבל ‘תקן קביעות’ (ובהודעת ההתפטרות שלך ציינת שאתה עוזב כי לא קיבלת ‘תקן’ – סעיף 2ח’ בפסק הדין)”.

הרושם הוא שלגב’ נתניהו אין תומכים בציבור. גם “מקורבי ראש הממשלה” מתבצרים בעיקר בעמדות הגנה משפטיות הנוגעות להתנהלות התובע ואופיו: מהימנות התובע, התנהגותו הנלוזה, אופיו האלים וטענות טכניות שהוצגו על ידי ההגנה במשפט (כגון “התובע לא התלונן בפני הגורמים המתאימים, לא טען שהוא זוכה ליחס מזלזל ולא ביקש עזרה…”).

ההגנה נמנעה מלטעון לפגיעה בזכויות הפרט של שרה נתניהו: למעסיק, כמו לכל אדם אחר, עומדת הזכות להתנהג “לא יפה”. זכותו של העובד לעזוב את מקום העבודה. טענה כזו הייתה נפסלת מיד ומראש לנוכח הפסיקה “החברתית” המקובלת והחוק ההזוי החדש שבדרך – “החוק למניעת התעמרות בעבודה“. הצעת חוק שהשופטת בבית הדין ציטטה (סעיף 20 בפסק הדין).

בית הדין לעבודה הוא בית דין אידיאולוגי

מערכת בתי הדין לעבודה וחוקי העבודה מבוססים בעיקר על אידיאולוגיה “חברתית” קיצונית (סוציאליסטית) המנוגדת לחופש הפרט. המערכת אינה מכירה ב”חופש החוזים” – הזכות להסכמה מרצון בין שני צדדים, אלא אם החוזה מתאים לאידיאולוגיה. העובד מוגדר מראש כצד “החלש”. המעסיק הוא “האויב” הפוטנציאלי, “החזק”. לפיכך, מותר ל”צד החלש” להפעיל “אלימות מתקנת”. היקף האלימות המותר, “המידתי” ו”הסביר” – נתון לשיקול דעת השופט ולפירוש של בתי הדין לעבודה.

לעובד נתונה הזכות לפעול באלימות, להשתלט בכוח על רכוש המעסיק, לגרום נזק למעסיק. מעסיק ועובד אינם רשאים להגיע ביניהם להסכמה על תנאי עבודה מוסכמים מראש – את רובם קובע החוק. הנימוק ה”חברתי” שברקע מציאות זו הוא הצורך “לאזן” את כוחו הרב של המעסיק. לתת בידי העובד כוח שלכאורה אינו מצוי בידו בתנאי “שוק חופשי”.

ה”צדק” שנעשה בבתי הדין לעבודה הוא על פי אמות מידה המבוססות על אידיאולוגיה מרכסיסטית. עליונות “מעמד העובדים” מול קפיטליסטים “הוֹלְכֵי בָּטֵל”, נגדם צריך “לַבֵּה הָאֵשׁ וְהַךְ בְּכֹחַ” כדברי ההמנון הקומוניסטי – האינטרנציונל.

פסקי הדין של בתי הדין לעבודה מלאים פרשנויות יצירתיות והתבססות על “תקדימים” משפטיים אידיאולוגיים שהם עצמם קבעו. הם מחליטים מתי הסכם עם קבלן עצמאי (שמתוגמל כנגד חשבונית מס) תקף ומתי הקבלן זכאי לזכויות של שכיר בניגוד להסכמה המוקדמת. הם שמעניקים “זכויות” לעובד גם אם הוא יזם את ההתפטרות ממקום העבודה – כי צריך “לרחם” עליו. הם החליטו בפרוש שבית הדין הוא “מכשיר חברתי” להשגת “יעדים חברתיים” (צמצום פערים, קידום נשים, ריסון “בעלי הון”, אפליה מתקנת ל”מוחלשים”), הם מחליטים מתי אי קבלה לעבודה היא “אפליה”, מתי שכר הוא “שכר מפלה”. מתי ידע, שהוא קניין של המעסיק, הופך לנחלת העובד שמותר למכור למתחרים, וכמובן – “זכות ההתאגדות” ו”זכות השביתה” הבלתי מעורערות. בתי הדין אפילו שוללים במקרים רבים את זכות הביטוי של המעסיק – אסור למעסיק להתבטא נגד התאגדות עובדים.

כאשר מקבלים מערכת ערכים אידיאולוגית זו, המבוססת על הפעלת כוח ו”זכויות” חד צדדיות של העובד בלבד – אין לשרה נתניהו כל הגנה למעט הטענות “הקלושות” שההגנה העלתה במשפט במסגרת “כללי המשחק המקובלים”, וכן נימוקים לערעור מהימנותו של מני נפתלי שצוטטו בערעור שהוגש לבית הדין הארצי לעבודה.

טענה במישור של זכות הפרט להתנהג “לא יפה” לא הייתה מתקבלת – למעסיק כפרט יש זכויות מאד מצומצמות. שרה נתניהו לא יכולה לטעון בבית משפט: “נכון, ‘הפתיל’ שלי קצר מאד. לפעמים אני לא מצליחה להתאפק ואולי מגזימה בהתפרצות. כזו אני, מי שלא יכול להסתגל – שלא יעבוד אצלי”.

הציבור כולו, על עיתונאיו, שטוף מוח באידיאולוגיה “החברתית”, אותה אנו יונקים מילדותנו. לכן, שרה נתניהו מפסידה ציבורית ולא רק משפטית.

לאדם חופשי מותר להתנהג “לא יפה”

במדינה חופשית המבוססת על עליונות זכויות הפרט לחירות ולקניין – חוקי המדינה לא צריכים להתערב בהסכם מרצון בין שני צדדים, ובכלל זה הסכם עבודה. המדינה רשאית להתערב באכיפת הסכם מרצון – אם אחד מהצדדים מפר אותו. במדינה חופשית מותר לאדם להתנהג “לא יפה” ואפילו לקלל ולהיות גס רוח. לא מוצא חן בעיניכם? התרחקו מהגס, על תהיו חברים של הבוטה, המשפיל והמזלזל. אל תעבדו אצלם.

נניח שהבוס במקום העבודה קשוח בדרישותיו, מרים את קולו “בגסות” על עובדים שמאחרים לחזור מהפסקת הצהריים, נניח שהוא “צרח” על עובדת שנתפסה מורחת לק על ציפורניה. נניח שהעיר לעובד על ריח גוף וזיעה דוחים והמליץ לעשות הכרה עם תכשירי הפלא הקרויים דאודורנט ובושם – שיימינג בפרהסיה. נניח שהבוס מלא חימה ללא הצדקה. לעובד במדינה חופשית שמורה הזכות הטבעית לעזוב את מקום העבודה שמנסה לכפות סביבת עבודה שאינה מתאימה לו.

במדינה חופשית, התנהגות “לא יפה” של אשת ראש הממשלה הייתה מוקעת בתקשורת, אבל לא הייתה בסיס לתביעה משפטית. במדינה חופשית ללא “בתי דין לעבודה”, תביעתו של מני נפתלי הייתה נדחית על הסף. על השופט היה לשאול את התובע שתי שאלות בלבד: מדוע אדוני לא עזב את המקום העבודה שאינו מוצא חן בעיניו? האם מישהו כפה בכוח על אדוני להישאר ואזק אותך בשלשלות אל בית ראש הממשלה?

ואולי… מני נפתלי “שיחק אותה”?

להערכתי האישית, שאינה מבוססת על עובדות ידועות (הסתייגות שאני חייב לציין כדי שלא אתָבַע על הוצאת דיבה…), מני נפתלי ידע מראש על דרישות העבודה בבית ראש הממשלה, העריך שיצליח “להסתדר”, ושקל את כל היתרונות והחסרונות של מקום העבודה הנכבד. בשלב מסוים הוא החליט לבנות את “הקייס” לתביעה עתידית בבית הדין ה”חברתי”. הוא קיווה להגיע למעמד המיוחל של עובד “עם תקן”. מעמד שיאפשר לו להתנחל לעד ב”שרות המדינה” ואולי אפילו להגיע למעמד מיוחל של עובד מדינה ש”אף אחד לא רוצה להתעסק אתו”.

מני נפתלי הצליח להגיע למעמד המיוחל, לשמחת “הארגונים החברתיים”. מעכשיו הוא מוגן “עד קץ כל בשר” (ביטוי של אפרים קישון ז”ל). השופטת ה”חברתית” פסקה, בין היתר: “…להשיב את התובע לעבודתו בשירות המדינה במשרה תקנית”. מעכשיו, אפילו לא בטוח שהוא יצטרך בכלל לעבוד במקום העבודה האחר…

מוטי היינריך

מאתר קו ישר, כאן.