בראשית ל כ יִזְבְּלֵ֣נִי מצאתי לנחוץ להביא כאן את המאמר המאלף של ידידנו הרב יעקב לויפר.
זבל
במקרא השורש הזה הוא רק לשון שבח, בית המקדש נקרא זבול, ולאה אמרה ‘הפעם יזבלני אישי’. ועלה בדעתי שכנראה גם זבל בהוראת אשפה השתלשל מכאן. וכיצד? בבראשית רבה (עב ו) כתוב: ‘זבדני אלקים אותי זבד טוב, השדה הזו כל זמן שאתה מזבלה ומעדרה היא עושה פירות‘. [נוסחה זו תמוהה קצת שכן הדרשה נראית כמוסבת על ‘הפעם יזבלני’. ואכן במהד’ תיאודור אלבק (עב כ) כתוב: ‘ותאמר לאה זבדני אלקים אתי זבד טוב הפעם יזבלני אישי השדה זו כל זמן שאת מזבלה ומעדרה היא עושה פירות’. כנראה שנשמטו שלוש המילים הללו במהדורות הנדפסות]
מכיון שהמדרש מקשר את זיבול השדה ל‘יזבלני אישי’ נראה שזיבול השדה הוא בעצם השבחתה, והחומר המזבל את השדה ומשביחה נקרא זבל, רק מכיון שהוא גללי בהמה, הפך הזבל לכינוי גנאי. וראיה לדבר ממסכת עבודה זרה (יח:) תנו רבנן: אין הולכין לטרטיאות ולקרקסיאות, מפני שמזבלין שם זיבול לעבודה זרה, דברי ר’ מאיר; וחכמים אומרים: מקום שמזבלין אסור – מפני חשד עבודה זרה, ומקום שאין מזבלין שם אסור – מפני מושב לצים. ופרש”י: שמזבלים שם – מסדרין צרכי עבודה זרה להתנדב לה, מזבלין לשון יזבלני אישי (בראשית ל כ) ענין חנייה של חיבור ואסיפה אמיישנ”ר בלע”ז.
ואם כי לפי רש”י נראה שזיבול אין פירושו השבחה אלא התחברות לצורך סידור עניני הדבר המזובל. אבל מכל מקום גם לפירושו ‘זיבול’ הוא לשון השבחה.
אמנם התוס’ שם כתבו בשם רבינו תם ‘מזבלין – מזבחים, ולשון גנאי נקט. וכן משמע בירושלמי פרק הרואה ראה מקום שמזבלין שם לעבודה זרה אומר זובח לאלהים יחרם’[1]. וכן משמע מלשון הראב”ד בפירושו למסכת ע”ז, שכתב: ‘זיבול – כינוי. כלומר, כבוד עושים לה, מעטרין אותה וזובחין לה.’ ומשמע כר”ת דהיינו לשון גנאי וסגי נהור. וכן מוכח משמות רבה (שנאן) פרשתא יא: ‘ר’ יהודה אומר: יום ניבול וזיבול היה, יום תיאטרון של נילוס היה’ ומזה שהמדרש כורך את ניבול עם זיבול משמע שתרוויהו לשון גנאי. וכן הוכיח בערוך השלם ערך זְבַל (עמ’ רסה טור ב) ממדרש שהש”ר (א א) ר’ יהודה אומר יום ניבול וזבול היה יום טיאטרון היה.
אבל יתכן שהמשמעות של ‘זבל’ בלשון גנאי כבר היתה קיימת בזמן המדרש והגמרא, ולכן אף לפירושו של ר”ת וסייעתו אין פירכא מכאן.
אך מעניין לציין את דברי רבי יצחק עראמה בעל עקידת יצחק בפרשת ויצא (שער כה, דף קצה:) שכתב: “והנה זבדני וזבד ויזבלני הכל ענין אחד הוא, שיש אותיות דטלנ”ת מתחלפות כמו שנמצא (דניאל ב ה) אזדא כאזלא והדומים. והחליפתם לפי שלא נאה לה לומר זבלני אלקים זבל טוב[2]” ולכאורה כוונתו ש’זבלני אלוקים זבל’ יהיה לשון גנאי. כי אחרת מדוע לא נאה לה לומר כן? ואם כנים הדברים, הרי שרי”ע הבין שבלשון המקרא עצמו יש לשורש זבל כבר משמעות של גנאי, וזה תימה גדולה[3].
[1] איני מבין מהי הראיה מן הירושלמי, הרי גם שם אפשר לפרש שזיבול שהוא זיבוח וקיטור היינו השבחת וגרימת הנאה לע”ז.
[2] במהדורה הנדפסת כתוב ‘לפי שלא נאה לה לומר זבדני אלקים זבד טוב’ אך גירסא זאת תמוהה מאוד שהרי כך באמת אמרה לאה. וראיתי בפירוש ‘צפחת השמן’ לספר כד הקמח (לבוב תר”מ, אות ל דף קלב:) שגרס ‘זבלני זבל’ וכך מסתבר.
[3] מסתבר ש”תֵּמַהּ” הוא לשון זכר כמו נֹגַהּ וכד’. א.ל.