החרדים מובלים ולא מובילים: גם בענין האתיופים

לא הכול שחור – לבן / הרב אליהו קאופמן

       שוב ושוב עולה אפלייתם של עולי אתיופיה לאויר – כאשר שתי נקודות שחורות (תרתי משמע…) עולות שוב ושוב. אחת היא הטענה על אפלייתם על רקע צבעם השחור והשנייה היא ההתרסה נגד הציבור החרדי בעיקר, הגורם לאפליה גזענית כביכול על רקע דתי, בשאלת הפיקפוק על יהדותם. ישנם רבים – אם מתוך זדון ואם מתוך בורות, ההופכים את שתי הנקודות הללו לאחת ומנסים לטעון כי הגזענות הצבעונית נגד האתיופית מקורה בדת ישראל, ובעיקר בחרדים. אבל האמת כמובן הפוכה, כמו בכול שאר המיתוסים והשקרים ההיסטוריים במדינת ישראל.

       לפני שנים – בעת ממשלת רבין השנייה, ידע ח”כ לשעבר מחד”ש, צ’רלי ביטון, לבטא היטב את הצביעות של השמאל הישראלי בפרשת העדה האתיופית. שוחחנו אז במזנון הפרלמנט הישראלי על עניין העדה האתיופית – שנים מספר לאחר “מבצע שלמה”. שר הקליטה דאז היה לא אחר מאשר יאיר צבן ממר”צ, קומוניסט וותיק. צ’רלי טען אז באוזני כי “אתכם החרדים אני יכול להבין בנקודה האתיופית מבחינת טענת יהדותם אבל ממתי יאיר צבן הקומוניסט הפך לדתי”?! המשפט הזה בא על רקע התנגדותו של צבן באותם ימים להעלאת ה”פלשמורה” בטענה כי “הם לא הוכיחו את יהדותם”. כול זאת לאחר שבקדנציה הקודמת של הממשלה שקדמה לממשלת רבין, זו של שמיר מהליכוד, אנשי מר”צ טענו כלפי שמיר כי יש להעלאות גם ה”פלשמורה” ואת כול מי שמגדיר את עצמו “יהודי” מבין העם האתיופי! מסתבר שגזענות אי העלאת כול בני העדה האתיופית איננה בבחינת “נכסי צאן הברזל” של הדת היהודית ושל החרדים אלא היא דווקא באה ממקור חילוני “טהור” כמו השמאל של מר”צ.

        יתרה מכך. אם באמת הגזענות כלפי העדה האתיופית מקורה ביהדות החרדית – כולל אי הבאתם לארץ ישראל, אזי, מדוע רק בשנת השמונים של המאה העשרים הם החלו להיות מועלים לארץ ישראל ? עד שנת 1977 שלט השמאל האנטי דתי בישראל – כולל מפ”ם (אחד ממרכיבי מר”צ לעתיד) וכולל הדתיים הלאומיים ה”ליבראלים” יותר מהחרדים, ואשר כיום הם רואים בבני העדה האתיופית יהודים לכול דבר, ללא צורך ב”גיור לחומרה” וב”הקזת דם”. החרדים לא היו אז בשום קואליציה וכוחם הפוליטי לא עלה על שישה מנדטים בלבד. הגיוני היה שאנשי השמאל יעלו את בני העדה האתיופית ללא שום בעיה – ועוד בימים שהקיסר היילה סלאסי שלט שם והיה ידידותי לישראל. השם “יהודי אתיופיה”, לא הוגדר עבור העדה האתיופית אלא אך רק מ”מבצע משה” (משנת 1979), אלא שבני העדה האתיופית כונו בהגהה הישראלית “שבט הפלשים”. באותם ימים ישראל קיימה מארצו של הקיסר הזה מטות ריגול למצרים ולסודן האנטי ישראליות. להבדיל מהקומוניסטים שירשו באתיופיה את משטרו הרי שהקיסר סלאסי היה מוכן לתת את ברכת הדך לכל העדה האתיופית, על כל ה”פלשמורה” שלה. אבל לא רק שזה לא קרה אלא שישראל הסוציאליסטית – החילונית ועם הדתיים הלאומים ה”ליבראלים” שלה לא רצו להכיר בעדה הזו כיהודים. בדיוק כמו שהקומוניסט יאיר צבן שלף נימוקי יהדות דתיים לאי העלאת ה”פלשמורה” בין 1992 ל- 1996.

        גם המיתוס על הרב עובדיה יוסף – כמי שהביא בקהל היהודי את העדה האתיופית, הוא יותר מיתוס מאשר אמת מוחלטת. משנת 1973 כיהן הגר”ע יוסף כה”רב הספרדי הראשי” בישראל אך רק לקראת סוף כהונתו הועלו ראשוני בני העדה האתיופית לישראל במבצע שנקרא “מבצע משה”. עוד בסוף שנות השבעים של המאה העשרים – לאחר למעלה ממחצית זמן כהונתו, הופיע הגר”ע יוסף בפרלמנט הישראלי וצוטט שם בישיבות הוועדות השונות כשהוא מורה על הצורך בנסיעה מיוחדת לאתיופיה כדי לקיים “גיור לחומרה” ו”הקזת דם” לכול בני העדה האתיופית ואין להעלותם ללא זאת לארץ ישראל. את עליית ה”פלשמורה” שלל הגר”ע יוסף בטענה כי הם כבר השתמדו בדיוק כפי שאותם נכרים בספרד ופורטוגל טוענים שהם צאצאי האנוסים ודינם כגויים. רק משנת 1980 החל הגר”ע יוסף לכנות את בני העדה האתיופית כיהודים” ואף הגדירם כ”ספרדים”. ברור שהייתה סיבה מיוחד לכול השינוי הפתאומי והמהותי בדעתו של הגר”ע יוסף לגבי העדה האתיופית והכרתם כיהודים, ללא צורך בשלבי גיור, לאחר ששנים רבות טען את ההיפך.

        השינוי האמיתי ביחס ובהגדרת בני העדה האתיופית – מ”שבט הפלשים” העלום, ל”יהודי אתיופיה” ממש, הגיע אך ורק עם עליית הליכוד לשלטון בשנת 1977. מנחם בגין היה האיש ששינה את ההתייחסות לבני העדה האתיופית כשעניין ה”לאומיות היהודית” עמד לנגד עיניו – ללא שום השקפה גזענית, ואילו העניין ההלכתי והדתי לא היו בין שיקוליו. משנת 1977 ועד שנת 1984 החל “מבצע משה” ובמשך התקופה הזו גם שינה הגר”ע יוסף – שהיה למעשה “פקיד ממשלתי”, את דעתו ההלכתית על מוצאם של בני העדה האתיופית. היו אלה שבע שנות השלטון הבלעדי של הליכוד. משנת 1984 ועד שנת 1991 הופסקה עלייתם של בני העדה האתיופית והיא חודשה רק בשנת 1990, ושוב תחת שלטונו הבלעדי של הליכוד, ששלט בראשות יצחק שמיר כראש הממשלה בין שנת 1990 ל- 1992. המעניין הוא שעד 1977 – עת בני העדה האתיופית לא הוכרו כיהודים, הרי שהמפלגות החרדיות כלל לא היו בקואליציה המפלגתית ומעולם לא נשאלו לדעתן על בני העדה האתיופית. ה”רבנות הראשית לישראל” הייתה אז בשליטה בלעדית של הציונות הדתית והחרדים לא היו בעלי כוח משמעותי בתוכה. והנה, דווקא כשהחרדים צורפו לממשלת בגין ( אגו” ופאגו”י), בשנת 1977, החלו העליות מאתיופיה ולא נשמעה מהן התנגדות כלשהי ל”מבצע משה”. למעשה מנחם בגין היה זה שהורה לגר”ע יוסף לפסוק על בני העדה האתיופית כיהודים ממש והוא ויצחק שמיר אחריו העלו את בני העדה האתיופית כ”יהודי אתיופיה”, בעוד שבימי שלטון השמאל ה”ליבראלי” סירבו ראשי המער”ך להכיר בבני העדה האתיופית כיהודים ודאגו שכך יורה ויתנהג גם הגר”ע יוסף. באופן רשמי הוסבר בארץ כי בין 1984 ל-1991 הופסקה עלייתם של בני העדה האתיופית משום שהשלטון האתיופי חשף את עלייתם המחתרתית. יש לציין כאן כי הקיסר הפרו ישראלי באתיופיה – היילה סלאסי, הודח בשנת 1974 ובמקומו עלתה כת צבאית בראשות הדיקטאטור מגיסטו, שבאמצע שנות השמונים הכריז על המדינה האתיופית כמדינה קומוניסטית פרו סובייטית. נפילת הקומוניזם ובריה”מ עימו הביאה שוב בראשית שנות התשעים של המאה העשרים לחילופי שלטון באתיופיה ולהדחת הדיקטטורה הקומוניסטית. אבל אי עליית העדה האתיופית, ואח”כ הפסקת העלייה הזו, לא היו קשורים כלל למהפכים הפוליטיים באתיופיה אלא באלה שבישראל. הפסקת העלייה שהתרחשה בין 1984 ל-1991 אירעה בשל “ממשלת האחדות הלאומית” שכוננה אז והביאה לחזרת מפלגת העבודה לשלטון, אם כי בשותפות עם הליכוד. הוטו של מפלגת העבודה על העלייה מאתיופיה חסמה את המשכה. חידוש העלייה הזו לא היה במקרה בשנת 1991, לאחר ה”תרגיל המסריח”, שאירע בשנת 1990 ושבו מצאה מפלגת העבודה שוב את עצמה באופוזיציה. יצחק שמיר – ראש ממשלת הליכוד שנותר לבד עם מפלגתו בשלטון חידש את העלייה האתיופיות במאי 1991 תחת השם “מבצע שלמה”. גם בימי שמיר ובעליית “מבצע שלמה” המשיכה הדיקטטורה האתיופית להתקיים קמעה וכל המבצע היה מחתרתי בדיוק כפי שהיה מסוף שנות השבעים של המאה העשרים עד שנת 1984. מנגד, המפלגות החרדיות – ש”ס, “אגודת ישראל” ו”דגל התורה” לא הביעו שום התנגדות לעלייה האתיופית של ימי שמיר. ההפסקה ב-1984 הייתה הפסקה פוליטית – גזענית של אנשי מפלגת העבודה, שבין השאר חששו שקולות העתיד של בני העלייה האתיופית ינועו בבחירות העתידיות לליכוד ולדתיים הלאומיים. מנגד גם בגין וגם שמיר הבינו את הפונטנציאל האלקטוראלי של בני העדה הזו לכיוון הימין. מכאן שהחרדים בכלל לא היו מעורבים בחסימות העלייה השונות ודעתם מעולם לא עניינה איש ואילו הדתיים הלאומיים וה”רבנות הראשית לישראל” עשו את מה שה”גבירים הפוליטיים” שלהם קבעו. הם הסכימו ללאו של המער”ך ואח”כ “התיישרו” לעליות של עפ”י הליכוד. דהיינו, שבכלל אם אפשר להאשים מישהו בגזענות מכוונת נגד העלייה האתיופית הרי שאין זה בבחינת ה”ממסד הדתי” או החרדים אלא צריך לחפש אותו באגף החילוני של המפה הישראלית.

       גם פרשת ה”פלשמורה” – מתנצרי העדה האתיופית שחזרו ליהדותם, איננה בעיה שהדתיים והחרדים מעלים אלא שעלייתם נחסמה ע”י השר לשעבר ממר”צ – יאיר צבן (שבאותה תקופה התעלם מנהירתם הבלתי חוקית לישראל של מאות אלפי נכרים גלויים עם מסמכי “יהדות” מזויפים מחבר העמים…), וגם כיום נתניהו איננו מוכן להעלות יותר מאלף איש מקרב ה”פלשמורה”. מבחינה דתית הרי שאין כאן שאלת כמות אלא שאלת מהות. אם אפשר הלכתית לקבל את ה”פלשמורה” כיהודים, אזי, יש להעלות את כולם ואם לאו הרי שאיש מהם אינו יכול לעלות. אלה המוכנים ל”נומרוס קלאזוס” של מספר מוגבל הם הגזענים האמיתיים והם רובם ככולם חילוניים מהשמאל הישראלי – אך גם מהימין הישראלי. צבן הקומוניסט החל להתעניין ביהדות כאשר דובר על דחיית עולים בצבע שחור שעלולים היו להצטרף לימין ואילו נתניהו מוכן “להתפשר” מספרית עם כאלה שאנשיו טוענים כי הם בבחינת יהודים מלאים. גם שפיכת דם התרומות של העדה האתיופית לא נעשה מסיבות דתיות ושופכי הדם הללו היו חילוניים “למהדרין”…

           ההיבט הדתי – לגבי העדה האתיופית, הוא מורכב יותר ואילו נקודת הגזענות האנטי שחורה איננה בכלל חלק מכך. ההיסטוריה של בני העדה האתיופית והקשר שלהם לדת ישראל עוברת שאלות לא פשוטות. זו איננה שאלת צבע, משום שגם יהודי תימן הם שחומים ומעולם לא היה ספק לגבי יהדותם וכך גם לגבי הקהילה היהדות מהודו שמקורותיה מעירק. מנגד לא רק על בני העדה האתיופית עלתה שאלת היהדות אלא גם על הקראים בהירי העור ממזרח אירופה – שלבסוף הוגדרו כנוכרים בגלל נישואי הניכר שלהם, בעוד שבני הקראים ממצרים נותרו מוכרים ביהדותם משום אי התבוללותם, והם דווקא כהי עור וספרדים מול קראי מזרח אירופה. ההיסטוריה של בני קהילת אתיופיה מתייחסת בשלוש דעות על מוצא הקהילה הזו. דעה אחת טוענת שהם בני שבט דן. הדעה הזו מתבססת בעיקר על מדרש דתי  ועל אלדד הדני שהופיע באירופה. המדרש מספר שארבעה שבטים, מתוך עשרת השבטים שהוגלו מארץ ישראל ע”י האשורים, נדדו לימים ליבשת אפריקה ואלה הם דן, נפתלי, גד ואשר. דהיינו, מקורם של השבטים הללו מבני השפחות של יעקב אבינו – בלהה וזילפה. הגעתו של אלדד הדני לאירופה וטענתו להיותו בן לשבט דן שחי באתיופיה הוסיפה כביכול הוכחה לידיעת המדרש היהודי. מנגד, ההלכות וקיום היהדות של בני אתיופיה – עפ”י עדותו של אלדד הדני, היו רחוקים ממה שקוים ביהדות העולמית: ספרדים, מזרחיים ואשכנזים כאחד. עיקר הבעיה הייתה בנישואין, בגיטין ובגיורים שהתרחשו באתיופיה, עפ”י עדות אלדד הדני, ולימים עפ”י מה שהתגלה אח”כ. ומכאן שאי הקיום הנכון של דיני האישות הכניס לא מעט לא יהודים וממזרים לתוך העדה הזו. בעיה נוספת המעיבה על מדרש ארבעת השבטים שנעו לאפריקה היא המפה העולמית הראשונה – שמקורה בהולנד, ובה ניראת מפת אפגניסטן באסיה, כאשר בצפון מערב הארץ האפגנית מסומנות שתי מדינות: “מדינת דן” ו”מדינת נפתלי”. ואמנם, הטענה החזקה ביותר למציאת שרידי עשרת השבטים היא בהיותם באזורי אפגניסטן ומזרחה, והרי שמות השבטים דן ונפתלי נרשמו בבירור במפה ההולנדית מהמאה ה-16, כאשר בני העדה האתיופית, שכונו בשם “שבט הפלשים”, טענו שהם בני שבטי דן ונפתלי.  טענה אחרת על מקור העדה האתיופית הוא מכך שהיא נוצרה מיהודים שהגיעו לאתיופיה, בעיקר מגלויות תימן, עדן ומצרים. אי ידיעת ספרי הקודש לאשורם – ובמיוחד אי הכרת התלמוד, מעלים בעיה לטענה הזו, שהרי בני גלויות תימן, עדן ומצרים היו בעלי רקע תורתי נרחב ואילו גלויות כמו עירק ופרס שנדדו למזרח הרחוק לא איבדו מעולם את מורשתם וידעו להחזיק בה במקומם החדש. יתרה מכך, גלויות עדן ותימן אמנם הגיעו לאתיופיה – בעיקר לעיר הבירה אדיס אבבה, אבל סירבו לקבל לתוכם ולבתי הכנסת שלהם את בני העדה האתיופית ולהכיר בהם כיהודים. בני העדה האתיופית טוענים להגנתם כי התלמוד והלכות היהודיות של חכמי ישראל לא הגיעו אליהם הן משום ריחוקם מכול ריכוז יהודי והן משום שלא היו בבית שני. טענה זו איננה כל כך מהימנה משום שהמרחק בין תימן לאתיופיה הוא מיצר צר בשם באב אל מאנד, ומנגד גם יהודי תימן לא חיו בארץ ישראל בימי בית שני וגם הם היו גלות מרוחקת אבל התלמוד ופסקי חכמי ישראל הגיעו אליהם והם עמדו עם שאר הגלויות בקשר מתמיד. הטענה השלישית ביחס למוצאם של ה”פלשים” היא זו שבעיקר מסתמכת על בני העם האתיופי עצמו אך גם על מדרש יהודי. לפי טענה זו ה”פלשים” הם שרידי המגוירים של מלכת שבא, שלאחר שובה מביקורה בירושלים אצל שלמה המלך היא דאגה לגייר את בני עמה – העם האתיופי של היום, ואילו במאה הרביעית לפי ספירת הנוצרים הגיעה לשם הנצרות וממגוירי מלכת שבא נותר אך ורק שבט ה”פלשים” כנאמן למסורית הישראלית של מלכת שבא. אין ספק שהטענה השלישית והאחרונה מסבירה טוב יותר את הרקע החדש ביהדות של בני העדה האתיופית – מול יהודי תימן למשל.

        בכל אופן הגרסא הדתית הייתה לגייר לחומרא את כל שבט ה”פלשים” – על ה”פלשמורה”, עוד בהיותם תחת משטרו של היילה סלאסי, ורק אח”כ להעלותם לישראל. לימים החזיק בדעה הזו גם ה”רב הספרדי הראשי” לשעבר, הרב מרדכי אליהו זצ”ל, אך טרפוד הרעיון הזה נעשה בימי שלטון המער”ך, שלא היה חפץ להעלות את בני העדה האתיופית, ולאו דווקא מסיבות דתיות. מאוחר יותר טרפדו את הרעיון הזה אנשי מר”צ, בטענה לגזענות דתית. אך כאמור, כשמר”צ לקחה את תיק הקליטה לידיה הרי שצבן דאג לדלל את העלייה מאתיופיה.

        התפרצות הפרשה האחרונה בעניין אפליית בני העדה האתיופית – כביכול מצד דתי, הייתה בפרשת הרבנות בקריית גת, שביקשה מעובדי קייטרינג בני העדה האתיופית לא להדליק אש משום “בישול עכו”ם. אבל מה שהערוץ הראשון של הטלויזיה – “כאן” שמו, לא הביא לשידור היא העובדה שרב העיר קריית גת לא פסל את העובדות הללו משום היותן יוצאות אתיופיה אלא משום שגם עפ”י הקריטריונים הדתיים של העדה האתיופית עצמה הן לא היו בגדר “יהודיות”. עוד כתבה של הערוץ הטלויזיוני ה”ממלכתי” כביכול, שמאז הקמתו חרט על דיגלו את המלחמה ביהדות ובדת ישראל.

         אין ספק שבעיית עולי אתיופיה איננה קלה ואיננה צבועה ממש בצבעים של שחור ולבן. עפ”י ההשקפה התורתית הצרופה רק אליהו הנביא ומשיח צדקנו הם אלה שיחרצו מיהו יהודי ומי לאו. ההלכה איננה מתייחסת לשלטון יהודי לא דתי ולכול קומבינציה “לאומית” שאיננה נגזרת מדת ישראל. ההתעקשות של האדמו”ר האחרון מחב”ד לקבוע את אי יהדותם של בני העדה הזו הייתה משום שהוא ראה בעצמו את המשיח וכך גם חסידיו בעבר ובהווה. מכאן גם יוסבר חזק יותר מדוע רוב החרדים פחות קיצוניים באי הכרתם את בני העדה האתיופית כיהודים לעומת חב”ד ה”ליבראלית”.

מאתר יורה דעה, כאן.