רמב”ם סנהדרין פרק ו’ ו’-ט’:
שנים שנתעצמו בדין אחד אומר: נדון כאן ואחד אומר: נעלה לבית דין הגדול שמא יטעו אלו הדיינין ויוציאו ממון שלא כדין, כופין אותו ודן בעירו. ואם אמר כתבו ותנו לי מאי זה טעם דנתוני שמא טעיתם, כותבים ונותנין לו ואחר כך מוציאין ממנו. ואם הוצרך לשאול דבר מבית דין הגדול שבירושלים, כותבים ושולחין ושואלין ודנין להם בעירם כפי מה שיבא בכתב בית דין הגדול.
במה דברים אמורים? בשאר הדינין שזה טוען וזה טוען או כשאמר המלוה נדון כאן והלוה אומר: נלך לבית דין הגדול. אבל אם אמר המלוה: נלך לבית דין הגדול, כופין את הלוה ועולה עמו, שנאמר: עבד לוה לאיש מלוה וכן אם טען זה שהזיקו או גזלו ורצה הטוען לעלות כופין בית דין שבעירו את הנטען לעלות עמו. וכן כל כיוצא בזה.
במה דברים אמורים? כשיהיו שם עדים או ראיה לנגזל או לניזק או למלוה, אבל טענה רקנית, אין מחייבין את הנטען לצאת כלל, אלא נשבע במקומו ונפטר.
וכן הדין בזמן הזה שאין שם בית דין גדול, אבל יש מקומות שיש בהן חכמים גדולים מומחין לרבים ומקומות שיש בהן תלמידים שאינן כמותן, אם אמר המלוה: נלך למקום פלוני שבארץ פלונית לפלוני ופלוני הגדול ונדון לפניו בדין זה, שכופין את הלוה והולך עמו. וכן היו מעשים בכל יום בספרד.