משנה לשנה הרוב היהודי במדינת ישראל מצטמק. נוכח המספר העצום של לא יהודים שמדינת ישראל מביאה לכאן ביוזמתה, הגיע הזמן לשאול אם יש בכלל טעם להמשיך לעודד כך את העלייה
דמוגרפיה שלילית
על הרבה מאוד נושאים ניטשות בינינו קטטות ארוכות שנים. ימין מול שמאל, קפיטליסטים מול סוציאליסטים, שמרנים מול ליברלים, כן ביבי מול לא ביבי. סביב נושא אחד התאחדנו תמיד כולנו. כמעט כולנו. הצורך בשמירה על הרוב היהודי במדינת ישראל. אחת לשנה מפרסמת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה סדרה של נתונים שיש בהם ללמד על מה שעבר ב־12 החודשים האחרונים על אוכלוסיית ישראל. בין השאר, מפרסמת הלשכה את “מאזן ההגירה הבינלאומית”, שהוא “ההפרש בין מספר הנכנסים לגור במדינת ישראל, לבין מספר היוצאים ממנה”. מניתוח הנתונים והמצב המשפטי שביצעו ד”ר נתנאל פישר ועו”ד דוד פטר מ”פורום קהלת”, עולה תמונה מטלטלת. בשנת 2020 עמד מאזן ההגירה החיובי לישראל על 24,344 אנשים. במילים אחרות, גם השנה מספר האנשים שהצטרפו אלינו היה גדול, מזה של אלה שעזבו אותנו.
אלא שבדיקת ההרכב של המאזן הזה מגלה שרק שליש מהם, 8,224, הם יהודים. מיהם שני השלישים האחרים? 2,506 ערבים, שהצטרפו אלינו במסגרת איחודי משפחות, ו־13,614 שבמסמכי הלמ”ס מוגדרים כ”אחרים”, והם כוללים גם נוצרים לא ערבים וגם את אלו שאינם מסווגים במרשם האוכלוסין לפי דתם. בקבוצה הזו נמצאים כל העולים לישראל מכוח חוק השבות שאינם יהודים ומהגרים אחרים שאינם ערבים שקיבלו מעמד. תוסיפו למספרים האלה את העובדה שאחוז היהודים בישראל ירד השנה מתחת ל־74% – ותבינו שאנחנו צועדים בכיוון ברור מאוד.
ישנה הערה חשובה, שצריך להעיר כבר כאן. בדיון הזה אי אפשר להסתכל על כל קבוצת הלא יהודים כעל מקשה אחת. אינו דומה מי שעלה מרוסיה, ואף שהוא איננו יהודי, סבא שלו היה יהודי, והוא מרגיש חיבור לעם ישראל, למי שהגיעה אלינו מג’נין בעקבות נישואיה לתושב אום אל־פחם. אבל גם אחרי שהדגשנו את הדרוש הדגשה, ניצבת מולנו בעיה שאי אפשר עוד להתעלם ממנה, משום ששנת 2020 לא הייתה שנה חריגה. היא הייתה עוד נקודה על הרצף. חלק מתהליך, שעובד לרעת צביונה היהודי של ישראל. שימו לב. בשנת 2016 63% מהקבוצה הזו, כלומר זו שעולה ממאזן ההגירה לישראל, היו יהודים. בשנת 2017 ירד אחוז היהודים ל־52%. בשנה שעברה היינו על 40%. השנה, כאמור, ירד אחוז היהודים ל־33%. במדינה יהודית עם סדר יום הגיוני, הנתון הזה היה צריך לגרום לכינוס מיוחד של הכנסת, לשולחן עגול אצל נשיא המדינה. עם סדר היום של ישראל הנוכחית, זה כנראה לא יקרה.
כך או כך, אחרי שנים של ויכוחים על המסתננים לישראל, ועל השאלה אם נכון או לא נכון להשאיר את מי שאינם יהודים במדינה שהיהדות היא כרטיס הכניסה אליה, המספרים החדשים מלמדים שאנחנו בסיפור אחר לגמרי. שמשהו פה, במדיניות, בפעילות, בתפיסה, עקום לגמרי. משום שבניגוד לדיון על המסתננים, שדילגו אלינו מעבר לגבול מבלי שרצינו, העולים והמהגרים שעליהם אנחנו מדברים כאן לא גנבו את הגבול, ולא הגיעו לכאן באמתלה של טיול. העולים הללו, שמשנים את האיזון הדמוגרפי ומורידים משנה לשנה את אחוז היהודים במדינה היהודית, ממשיכים להגיע בדרך המלך, דרך שער הכניסה הראשי של מדינת ישראל, ובהזמנתה.
אז אין ספק שהתמונות שמופצות מדי פעם בכלי התקשורת, של עולים יהודים שנוחתים בנתב”ג, אחרי שהשאירו מאחור את קהילתם הקודמת ובחרו להצטרף אלינו בפנים נרגשות, הן משובבות נפש. אבל הן אינן אלא אשליה. העובדות מלמדות שהעולים היהודים הללו הם מיעוט. מיעוט שנעלם בתוך כל השאר.
אז אפשר להסתכל על הנתונים, ולהתעלם. לטעון שמדובר במספרים קטנים. אבל זו תהיה טעות קשה. משום שהכיוון ברור, ו־15־20 אלף לא יהודים חדשים מדי שנה יוצרים בהדרגה מאסה גדולה. אם המאמצים לעודד עלייה, סופם שהם מביאים לישראל מהגרים שרובם אינם יהודים – אולי כדאי לעצור ולשאול את עצמנו אם יש טעם להמשיך ולעודד כך את העלייה. לא רק משום כספי העתק המושקעים בה, אלא בעיקר משום השורה התחתונה שלה. והשורה התחתונה הזו מביאה אותנו לשינוי איטי אך קבוע בצביונה היהודי של ישראל. במשך שנים היה נהוג לדבר על 300 אלף לא יהודים (שאינם ערבים) שנמצאים כאן.
המספר הזה התגלגל במשך שנים על לשונם של כל העוסקים בסוגיה, כאילו איננו בר שינוי. היום מונה הקבוצה הזו 465 אלף איש, והיא הולכת וגדלה מדי יום. מה זאת אומרת הולכת וגדלה? ובכן, בשנת 2019 גדלה האוכלוסייה היהודית בישראל ב־1.6%. האוכלוסייה הערבית גדלה ב־2.2%. והקבוצה שעליה אנחנו מדברים כאן, “הלא יהודים שאינם ערבים”, גדלה בשנה הזו ב־5.7%. מדובר באוכלוסייה בעלת קצב הגידול השנתי הגבוה בישראל. תוך שנה־שנתיים, מספר הלא יהודים שאינם ערבים יחצה קו חצי המיליון.
על הדרך, חשוב לזכור שבנוסף לאותם 465 אלף, וכאמור בהבדל מהם, חיים איתנו עוד מעל ל־200 אלף מהגרים לא יהודים נוספים, כמחציתם עובדים זרים חוקיים וכמחציתם מהגרים לא חוקיים שונים. כלומר, יש כיום בישראל כ־700 אלף לא יהודים שאינם ערבים, שמהווים קרוב ל־8% מהאוכלוסייה.
בסופו של יום צריך להסתכל על התמונה הגדולה. היא מורכבת, לדוגמה, גם ממספר גדול של פלסטינים שמגיעים אלינו במסגרת מה שמכונה איחוד משפחות. אז נכון, הוראת שעה משנת 2003 מונעת איחוד משפחות כזה, אבל הנתונים מלמדים שמאז הוראת השעה הזו הוגשו 22 אלף בקשות לאיחוד משפחות עם פלסטינים, ולמעלה ממחציתן התקבלו. תוסיפו לזה את העובדה שלפי נתוני רשות האוכלוסין וההגירה, בקשה ממוצעת של איחוד משפחות עם פלסטינים מכילה ארבע נפשות, ואת המכפלות אתם מוזמנים לערוך לבד.
לפני כמה חודשים דחתה הכנסת הצעת חוק של ח”כ בצלאל סמוטריץ’ לתיקון חוק השבות. הצעת החוק ביקשה לטפל במה שמכונה “סעיף הנכד”. “החוק במתכונתו הנוכחית מאפשר לנכד של יהודי לקבל זכויות של עולה, גם אם הוא עצמו, ואף לעתים הוריו, כבר אינם יהודים”, הסביר סמוטריץ’. “מצב זה יוצר ניצול החוק על ידי אנשים רבים שניתקו קשר עם העם היהודי, ובפועל מרוקן את החוק ממקורותיו, שנועדו לפתוח את שערי המדינה היהודית ליהודי התפוצות”.
מדובר בנושא רגיש ונפיץ, היורד לשורש תעודת הזהות של המדינה היהודית. השינוי בו לא יוכל לבוא, ככל הנראה, בדרך של הצעת חוק פרטית של חבר כנסת מהאופוזיציה. הוא יצטרך להיות פרי של דיון, חשיבה והסכמה של ציבור ישראלי רחב. אבל את הדיון הזה אנחנו חייבים לקיים, משום שאין עוד אפשרות לעצום עיניים מול המספרים. היוצרות התהפכו. ממדינת עלייה יהודית הפכה מדינת ישראל למדינת הגירה לא יהודית. מרבית הנכנסים בשעריה של המדינה אינם יהודים. הרוב היהודי במדינת ישראל הולך וקטן משנה לשנה. ועם כל הכבוד לצורך לקיים כאן בחירות כל כמה חודשים, ולהמשיך להתקוטט בשאלה הרת הגורל כן ביבי או לא ביבי, כל מי שהמדינה היהודית יקרה ללבו חייב לקחת את הסוגיה הזו לתשומת לבו. לא מחר. היום.