שו”ע אורח חיים ר”א א’:
גדול מברך, אפילו בא בסוף; ואם רצה ליתן רשות לקטן לברך, רשאי; והני מילי כשאין שם אורח, אבל אם יש שם אורח, הוא מברך אפילו אם בעל הבית גדול ממנו, כדי שיברך לבעל הבית. ומה ברכה מברכו, יהי רצון שלא יבוש ולא יכלם בעל הבית הזה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, ויצליח בכל נכסיו, ויהיו נכסיו מוצלחים וקרובים לעיר, ולא ישלוט שטן במעשי ידיו, ואל יזדקק לפניו שום דבר חטא והרהור עון מעתה ועד עולם. ואם בע”ה רוצה לוותר (פירוש שאינו רוצה להקפיד) על ברכתו, ולברך ברכת המזון בעצמו, רשאי: הגה – והוא הדין שיכול ליתן לברך למי שירצה (ב”י בשם אוהל מועד).
שם סעיף ג’:
מי שנותנים לו לברך ואינו מברך, מקצרים ימיו.
וצ”ע, הלא קידשו כ”כ ה”שלא לשמה”, ולא רק ל”נשים וקטנים” (רמב”ם הל’ תשובה י’ ה’). וכאן מפורש לגבי אריכות ימים, וכו’…