הספד חם על הרב שמואל אויערבאך זצ”ל

ונויהפויכו

כדי להצדיק את הכותרת, ומדין נאה דורש ומקיים, ובשביל לקיים זכר למילתא דשטותא, נהפוך אפוא את הסדר ונתחיל מן הסוף:

ונאמר אמן!

ובכן נבוא לענייננו אשר כדת.

שר וגדול נפל בישראל. אלו המילים שהלמו בתודעה עם היוודע הבשורה המרה על פטירתו הפתאומית של ענק הרוח, הארז בלבנון, אדיר התורה, המנהיג ללא חת, איש האמת והישרות, הגאון הגדול רבי שמואל אויערבאך זצוק”ל. הכאב גדול מכדי שהפתאומיות מאפשרת להכיל, והאבדה עצומה מכדי שקטנים כמונו יוכלו לשער.

יותר מכל היה המנוח הגדול – בן תורה. כל כולו, מתחילתו עד סופו – חפצא אחת רצופה של תורה. אותה אהב, אליה השתוקק, למענה חי, על פיה צעד, לאורו הלך והוליך. בעיניי ראיתיו לא אחת יושב במקומו בישיבה, שם היה עוסק בעמלה של תורה שעות על גבי שעות, ברציפות נוראה, בשקיעות ושקדנות שקשה לתאר.

הנה עובדה זעירה אבל מייצגת. סיפר לי ידיד שביקש פעם לשאול את ראש הישיבה שאלה בעניין כלשהו. הגיע הלה לישיבה, ביתו הקבוע, ומצא אותו בתנוחה השגרתית; שקוע כל כולו בתלמודו.

הוא כמובן לא ההין להפריעו, והחליט להמתין. המתין אפוא והמתין עוד. שעה, שעתיים, שלוש. ארבע. השעה מתאחרת, הרגליים מתכלות מן השווקים והאוטובוסים מן התחנות, ורבי שמואל אינו מעתיק את עיניו מתלמודו, ולא נראה כי המצב עומד להשתנות בשעות הקרובות.

ידידי החליט לגשת. הוא נעמד בסמוך לראש הישיבה, השתעל בקול בולט, עד שהשיג את תשומת ליבו. הוא מיהר לנצל את ההזדמנות: “אפשר לשאול את הראש ישיבה שאלה?”

רבי שמואל תלה בו מבט מצועף תחנונים, ואמר לו: “אני רוצה ללמוד קצת…”

הוא חש כאילו ביקש מראש הישיבה לעצור מלהכניס לפיו פיסת אוכל לאחר שלושה ימי צום…

כי השתוקקות תמידית בערה בקרבו של ענק ההנהגה, וגברה על הכל. הוא כמה, ערג וכסף כל ימיו לדבר אחד: ללמוד תורה ושוב תורה ורק תורה.

בצל כל הדברים, חשוב לזכור מה המהות, מה המקור, מה שורש ויסוד הכל.

מאות אלפים ליווהו ביום ראשון בדמע, וידעו כי הם נפרדים מגיבור המלחמה, קברניט הספינה וגנרל המערכה. וידעו כי הם נפרדים מרועה נאמן שעיניו פקוחות היו לראות נכוחה, על אף הערפל הסמיך שפוזר סביב. וידעו כי הם נפרדים ממצביא יחידי שעמד בעוז ותעצומות מול מערכות עצומות ומשומנות.

הגאון הגדול נתבקש לישיבה של מעלה בתקופה קריטית, בעוד היהדות החרדית ניצבת על לב ליבו של צומת דרכים גורלית. החלל הוא אפוא גדול מנשוא, והעתיד לוט בערפל כבד.

השתתפתי בהלוויה הגדולה, וכמו כולם חשתי את ההלם, הכאב, הדמעות והחשש שמילאו את האוויר עד מחנק. תסלחו לי שאתפס דווקא לעניין השולי והשטחי, אבל הוא מלמד כל כך הרבה, שלא שייך להתעלם: כמויות המשתתפים בהלוויה. נהרות אדם היו שם. רבבות יהודים שעמדו ובכו, הלכו וקוננו, על נפש הנקי והצדיק.

ההשתתפות העצומה הזו של עם ישראל אחר מיטתו של הגאון מלמדת, בין השאר, שני דברים מהותיים: הציבור מוקיר תורה, והציבור מכיר בָּאמת.

בסופו של דבר לא יעזור לאף אחד שום דבר. לאמת יש כוח עצום ובלתי תלוי בדבר. העמידה העיקשת, האמתית והבלתי מתפשרת, חודרת עמוק ורחב – גם בלי יחסי ציבור. לא חשוב כמה התקשורת תעמול לפזר ענני עשן עכורים של שקרים וכזבים. ולא משנים הלחצים המעוותים שהמערכת תפעיל בניסיונות נלעגים לגמד, להעכיר, לשכתב היסטוריה ולצייר מציאות אלטרנטיבית.

בסוף, הציבור החרדי מצביע ברגליו. בועט בתכתיבי התקשורת ומכיר באמת האחת. גם אם זו מונחת בקרן זווית, דרוסה, מוכפשת, מושפלת ומושמצת. ויש בדבר זה תקווה גדולה ונחמה עצומה.

אנשי תקשורת שונים מגלים דאגה רבה בימים האחרונים, בנוגע להמשך דרכם של תלמידי המנוח הגדול ולמה שיעלה בגורל הצועדים לאורו. הם עסוקים בהערכות ותחשיבים, מסיקים מסקנות וכבר מנבאים את תהליך הדעיכה. איך וכיצד זה יתרחש, אצלם בפרסום ראשון. הפסקת פרסומות אחת ואנו חוזרים עם הערכת הגורמים. הישארו עמנו.

אינני כאן בשביל להתמודד עם האווילות הפושעת הזו, ואפילו לא כדי להראות עד כמה הדיבורים הללו נובעים מבורות, נבערות וחוסר הכרה בסיסית בכוח הבלתי מוגבל שמלווה את הדבקים באמת. אבל איני יכול שלא למצוא בדיבורים והתכנונים הללו – דמיון נמרץ ושיעתוק מדויק מתכנית חייו של מיודענו הוותיק: המן הרשע.

כי הנה, שוב ושוב מגלה המן שמחשבותיו מתהפכות ותכניותיו טופחות על פניו: הוא הטמבל שייעץ לאחשוורוש להרוג את אשתו, כדי שיוכל להכניס את בתו תחתיה. למעשה, דווקא בעצה זו, הכניס את בת טיפוחיו של שונאו הגדול אסתר אל בית המלך, וזו שבסופו של דבר תכריע את דינו למוות.

המן היה גם האיש שתכנן לתלות על עץ גבוה את מרדכי היהודי, שהיה היחיד מכל מיליוני בני האדם שלא כרע ולא השתחווה אליו. בעצמו עמל להתקין את העץ. ולבסוף? הוא עצמו נתלה עליה.

הוא גם היה זה שתכנן להרוג להשמיד ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן ביום אחד. בפועל, באותו יום בו תכנן להוציא את מחשבתו הרעה, הורגים דווקא אותו ואת בניו ואת בני עמו.

המן נשאל על ידי אחשוורוש מה לעשות באיש שהמלך חפץ ביקרו. הוא משוכנע כמובן שהכוונה אליו. הנה לפניו הזדמנות פז למלאות את חלומו הישן, לרכב על סוס המלך וללבוש את בגדיו. זו הייתה התכנית. ומה קרה בסוף? הוא נאלץ לעשות זאת דווקא לשונאו הגדול ביותר.

המן מתכנן את השתתפותו המיוחדת בסעודת המלך והמלכה, ולבסוף הוא מגיע לשם אבל וחפוי ראש, רק בשביל לקבל באותו מעמד את פסק דינו למוות.

וברגעים האחרונים, הוא עדיין אינו מרפה מתכנוניו הכושלים, הוא נופל לרגלי אסתר המלכה, אולי המהלך הזה יציל אותו. אבל מה פלא, דווקא הצעד הזה מבעיר את חמת המלך שרואה בו בוגד נאלח שבא לכבוש את המלכה בעודו בבית, ועל אתר הוא מקבל את עצת חרבונה הזכור לטוב לתלותו על אותו עץ שהכין למרדכי…

כל כך הרבה תכנונים, ניתוחים פוליטיים, מהלכים אסטרטגיים, דיבורי הגיון, ניבוי ופרוגנוזה, והכל מתנפץ בסופו של דבר על קרקע המציאות שמוכתבת על ידי אחד ויחיד. זה בדיוק הטעם של כל חוזי התחזיות בגרוש ומנתחי העתידות בפרוטה.

ואילו מרדכי הצדיק היה ההיפך הגמור: הוא הלך עם האמת החוצבת שלו. עשה את שהיה עליו לעשות מבלי לחשב חשבונות ולתכנן תכנונים. הנתון היחיד שהביא בחשבון היה מה הבורא רוצה ממנו ברגע זה ממש.

גם כששמע את בגתן ותרש מתכננים לפגוע במלך הרשע, זה שחמס את אסתר שלו, היה יכול לשתוק ולתת לסיפור להיגמר לבד. למלאכה להיעשות על ידי אחרים. אבל הוא הבין שאם שמע, רצון הבורא ממנו כעת חיה הוא לעשות עם זה משהו. ובלי חשבונות הוא אכן הלך והציל את המלך. מה יהיה הלאה? אין זה מעניינו. בהדי כבשי דרחמנא למה לי.

וכך לכל אורך הדרך, יכול היה מרדכי לעשות את כל החשבונות, למה מותר להשתתף בסעודת אחשוורוש, ולמה חייבים להשתחוות להמן, למה מוכרחים להיכנע לרע במיעוטו ולהתכופף לגזירות הקטנות. אבל הוא לא עשה שום חשבון. הוא לא כרע ולא השתחווה.

אחיו היהודים האשימו אותו כי הוא רודף, והוא מסכן את כל העולם, ועל פניו נראה שהצדק עמהם. אבל הוא לא עושה את החשבונות האלה. הוא לא משתחווה בלתי לה’ לבדו. יעבור עליו מה. ודווקא הדבקות העצומה שלו באמת – היא שעמדה בסופו של דבר להצלת כל העם מן הגזירה.

ומן השורש האיתן והנצחי הזה, מעצמתו האדירה של מרדכי היהודי, שאב אותו צדיק נשגב שנסתלק מעמנו בליל השבת את כוחו, לדעת את אשר נעשה, לעמוד איתן אל מול העולם הצבוע, ללא חת ובלא חשבונות רבים, ולהציב בתוך תוהו השקר את אמת הנהפוך הוא, והיה כזרקור מאיר באפילה.

מי ייתן ובמהרה תבוא הגאולה, ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם, כימים אשר נחו בהם היהודים מאויביהם, והחודש יהפך מיגון לשמחה, ומאבל ליום טוב.

ב”ה / הגיגים / כי תשא – פורים עח

First published in HaEda Newspaper. Reprinted with permission.

Contact the author at y29490@gmail.com