הפוליטיקה החרדית סותרת את עצמה

לרגעים, כך נדמה, ישנם מבינינו השוגים באשליה שמדינת ישראל היא “מדינה נורמלית”, כלומר דמוקרטיה ליברלית בסגנון מערבי. נכון, אומרים אותם אנשים לעצמם, הבחירות לכנסת מתרחשות כאן בתדירות גבוהה מעט ואפשר לראות אנשים ונשים רבים בכיסוי ראש ברחובה של עיר, אבל בסך הכל, אנחנו די נורמליים. אנחנו מדינה חילונית שיש בה אחוז גבוה של אנשים דתיים, אך הדת אינה משמעותית בשום צורה עבור הלגיטימיות המדינית. האמונה הרווחת היא שמלבד יוצאי דופן חריגים, במדינת ישראל מתקיימת הפרדת דת ממדינה, לפחות כמו באנגליה.

נראה שאשליה זו מטופחת בידי הצדדים החילונים והחרדים של המדינה כאחד. בצד החרדי רווחת העמדה שהמדינה אינה אלא “ועד בית”, ישות ללא לגיטימיות ריבונית, שהשותפות איתה היא בערבון מוגבל, למטרות כגון פינוי זבל וסלילת כבישים. במאמר מערכת של עיתון “יתד נאמן”, שנכתב לפני קצת יותר משנה, התבטא העורך ישראל פרידמן כך: “השאלה באיזה צד של המפה הפוליטית אנחנו נמצאים, היא שאלה שנכונה לגבי ‘אזרחים של מדינת ישראל’ שהממשלה הנבחרת היא הריבון בה, אבל אנחנו […] ‘אזרחים של ארץ ישראל’ שהריבון בה הוא ריבון עולם.”[1] כלומר, בעיניים חרדיות, המדינה היא גוף חילוני לחלוטין, ומשום כך חסר לגיטימיות ריבונית. לפי עמדה זו, מתקיימת כביכול הפרדה קוטבית בין דת למדינה: המדינה היא גוף חילוני לחלוטין, בדיוק כמו בארה”ב ובשאר מדינות העולם, ולכן החרדים, השוללים את החילוניות, שותפים עמה בערבון מוגבל ואינם מכירים בלגיטימיות הריבונית שלה. בצד החילוני שוררת כמובן אמונה עמוקה שאנו דמוקרטיה ליברלית בעלת הפרדה בין דת למדינה, ואם יש בחוק המדינה שאריות של דת, אין זה אלא משום ש”הרבנות מחזיקה את המדינה בגרון”. אין צורך להכביר בראיות על תפוצתה של אמונה זו. די לצפות בתשדירי הבחירות.

אלא שמדי פעם עולה לכותרות אירוע כמו פסיקת בג”ץ בנושא הגיור הרפורמי ומעניק לנו הצצה לאמת העירומה שכולנו אוהבים להתכחש לה – ישראל, למעשה, היא מדינה דתית.

מדינת ישראל היא מדינה דתית. היא מעולם לא היתה מדינה חילונית והיא גם אינה יכולה להיות מבלי לאבד את הלגיטימיות הריבונית שלה

לפני שאגש לחשיפת אמת זו, אעשה בירור מושגי חשוב. המושג “דת” והמושג “מדינה” מתפרשים אצלנו דרך הפריזמה של הפרדת דת ממדינה בתור מושגים הופכיים. “דת” משמעה אצלנו עיסוק בענייני הרוח, העולם הבא, כלומר בכל מה שאינו “מדינה”, ו”מדינה” משמעה עיסוק בענייני הארציות, בכל מה שאינו דת. ממילא הטענה כי מדינה יכולה להיות דתית היא פרדוקסלית מבחינה מושגית. צמד המילים “מדינה דתית” משמעו אפוא שהדת השתלטה על המדינה, העולם הבא חנק את העולם הזה. באמרי “מדינה דתית” אינני מתכוון לכך, אלא למדינה שבה התורה, החוק, קודמת מבחינה רעיונית למדינה. אם המדינה היא מדינה דתית, הרי שהדת חייבת להיות דת מדינית, ולא דת העוסקת בענייני הרוח בלבד. הקטגוריה “מדינה דתית” מבטלת אפוא את ההפרדה המושגית בין דת למדינה, ולא רק את ההפרדה החוקתית.

מאמר זה מנסה להראות איך בפועל, לא בתיאוריה, מדינת ישראל היא מדינה דתית, מדינה המגשימה את הרעיון של דת מדינית וקוראת תיגר על הגיון הפרדת הדת מהמדינה.

מה זה “יהודי לעניין האזרחי”?

מה הבעיה של החרדים עם הרפורמים? מדוע פסיקה זוטרה של בג”ץ, שההשפעה הדמוגרפית הממשית שלה שואפת לאפס, הופכת להיות דגל מאבק מרכזי של המפלגות החרדיות? מבחינה מעשית, ההחלטה של בג”ץ חסרת משמעות. כבר היום, חבריה הלא-יהודים של התנועה הרפורמית יכולים להתאזרח בישראל. אלא שעד היום, חברים אלו היו זקוקים לאישור חברות בתנועה מאיש-דת רפורמי שאינו ישראלי, וכיום, בעקבות החלטת בג”ץ, הם יכולים להסתפק באישור של אנשי-דת רפורמים מקומיים. מדובר בהבדל פורמלי זעיר, הרלוונטי לתיירים לא-יהודים השוהים בארץ ללא אזרחות, שמעוניינים “לעשות עליה” בעקבות הצטרפות לתנועה הרפורמית.

החלטה זו היא סמלית בלבד אפוא. לא זו בלבד, אלא שמספר הרפורמים העולים לארץ – יהודים ולא יהודים כאחד – הוא אפסי. הם בקושי מגיעים אפילו לביקורים כאן. נוח להם בארצות המערב ולא ממש דחוף להם להגר ללבנט חם המזג. כך שאפילו בתור מחווה לתנועה הרפורמית מדובר בצעד חסר משמעות. מעמדה של היהדות החרדית לא נפגע מכך וגם לא הדמוגרפיה היהודית. יש לתהות, לפיכך, על מה יצא הקצף. האם זו ההחלטה השערורייתית ביותר של בג”ץ לאחרונה? בג”ץ מכשיל באופן שיטתי את הנסיונות של הכנסת לעגן בחוק החזרת מסתנני עבודה לארץ מוצאם. לפעולה זו יש השפעה משמעותית בהרבה על הדמוגרפיה היהודית בארץ, ולא מצאנו שיצא על כך קצפם של חברי הכנסת החרדים.

התשובה לשאלה זו, על פניה, פשוטה למדי. הזעם של יהודים החרדים לדבר ה’ הוא דווקא על הסמליות שבהחלטה: על כך שבג”ץ, גוף חילוני מובהק, לוקח לעצמו סמכות להכריע בשאלה “מיהו יהודי”. כפי שנכתב במאמר המערכת של “יתד נאמן”, “הבג”צ נעץ טלפיים משפטיים בחומת היהדות […] המושג ‘יהודי’ הוא מושג הלכתי צרוף.”[2] השאלה החשובה כאן אינה כמה לא-יהודים יכנסו לארץ בעקבות הפסיקה, אלא למי הסמכות לקבוע מי יהודי ומי אינו יהודי.

אולם, תשובה פשוטה זו מטשטשת משהו חשוב: בג”ץ לא ניסה לקבוע מיהו יהודי לעניינים הלכתיים אלא לעניין הרשאה אזרחית להתגורר בארץ. בג”ץ קבע כי “משטרת הגבולות הציונית” אינה רשאית לגרש מגבול מדינת ישראל אנשים שעברו גיור רפורמי בארץ, אם הם מגישים בקשה לקבלת אזרחות. האם יש הלכה שצריך לגרש אותם? בג”ץ יצר “יהודי לעניין האזרחי”, שאינו משפיע כהוא זה על היהודי ההלכתי. האם יש בכך בעיה בעיניים חרדיות? וכי אין אנו אמונים על הפרדת דת ממדינה? ממתי היהדות החרדית בכלל מכירה בסמכות המדינה לקבוע מי ראוי להיכנס לארץ ומי לא? האם העובדה שממשל ארה”ב מכיר בסמכות הדתית של הקהילה הרפורמית הטרידה פעם איזשהו חרדי?

ברגע נדיר של התפכחות, נשמעה אמת זו מפי חברי הכנסת החרדים. חברי הכנסת גפני וליצמן הצהירו כי “החלטת בג”ץ […] הרת אסון למשמעות המונח ‘מדינה יהודית'”. לא פחות. מה שמונח כאן על הכף הוא “המדינה היהודית” עצמה, והיהדות החרדית היא הנשכבת על הגדר כדי להציל אותה

במילים אחרות, הזעזוע מהחלטת בג”ץ חושף שהציבור החרדי רואה במדינת ישראל גוף בעל אופי דתי, ולכן אכפת לו מיהו בעל הסמכות לקבוע את אופיה הדתי של המדינה. השופטים הדגישו בהחלטתם כי “הכרעה זו מצומצמת לשאלה האזרחית-ציבורית של הקניית מעמד מכוח חוק השבות ואינה עוסקת בשאלה הדתית”. השופטים ניסו לעשות “פלגינן דיבורא”, בהתאם לאמונה הרווחת על התקיימותה שלהפרדה בין דת למדינה, ולומר כי גיור רפורמי מספיק כדי להחשיב אדם ליהודי מבחינה אזרחית, אך הוא אינו מספיק כדי להחשיבו יהודי מבחינה דתית. אך החרדים לא השתכנעו, ובצדק, כי איך אפשר שהגדרה דתית כמו “גרות”, תהיה תקפה רק לעניין האזרחי? האזרחות בישראל מוקנית לאדם לפי ההשתייכות שלו אל היהדות, ואי אפשר להפריד בין “השאלה האזרחית-ציבורית” ל”שאלה הדתית”. מדינת ישראל היא אפוא ישות דתית בעיני החרדים, ועל כן הם מזדעזעים שהיא מתכחשת לאופיה הדתי.

המשך לקרוא…

מאתר צריך עיון, כאן.