לשקר יש מגפיים
לפני מספר שבועות פרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה רשימת נתונים על מה שיקרה כאן בעוד עשרים ושלושים שנים. מבין עשרות הנתונים בלט אחד שהצליח להחריד את המערכות יותר מכל; הוא הוזנק לראש הכותרות ונצבע אדום עז: לפי הקצב הנתון, בעוד כשלושים שנים יהיה אחוז הילדים החרדיים קרוב לחמישים.
מובן שעצם הניסיון לנבא מה שיקרה, בלי לקחת בחשבון את מי שמנהל את כל הקורות, זו טיפשות במקרה הטוב ורשעות במקרה הפחות טוב. אבל גם ההנחות עצמן מבוססות על כרעי תרנגולת מוכת שפעת. הן מפני שאי אפשר לדעת מה ילד יום, והן משום שבלתי אפשרי לצפות תהליכים שיעברו על העם עד אז. במהלך שלושים השנים האחרונות, למשל, התרחשו תהליכים שאף אחד לא יכול היה לקחת אותם בחשבון לפני כן. דוגמא: גל החזרה בתשובה מחד, ומאידך – השפעת התקדמות הטכנולוגיה. ויש עוד שלל מרכיבים שונים שהשפיעו וישפיעו מהותית על הדמוגרפיה.
אבל להוגי הדעות וכלי התקשורת הכלליים זה הספיק בשביל להזדעזע עמוקות ולזעוק מרה על הקטסטרופה המתקרבת בצעדי ענק.
הם מודאגים ומבחינתם די בצדק. מפחיד אותם לחשוב מה יקרה כשכל האזור ייצבע שחור לבן, כשפתאום תהפוך מדינתם, עליה הקיזו דם רב כל כך, למדינת הלכה. הם מתפלצים מן המחשבה שיום אחד יושיבו אותם במעצר אם יעברו בשבת על ספק פסיק רישיה לשעבר בתרי דרבנן. הרי לא תהיה כאן כלכלה, הם מסיקים בחלחלה, והצבא יצטמק עד שלא יהיה, ועל מעט החיילים שייוותרו – יזרקו חיתולים מבוקר עד ערב. המשטרה תאסור לאכול בלא ברכה וראש הממשלה בעל הזקן העבות ימסור שיעורים בניצוק וקטפרס. פחד בלהות. מה יעשו אם לא ייצאו בקריאות נואשות.
אפשר לשער, ואולי קצת לדעת, שהנושא מטריד עד מאוד לא רק את לבלרי התקשורת אלא גם ובעיקר את ההנהגה במדינה. ואם התקשורת טיבעה וטיבה לעורר מהומות ולהמשיך תוך כדי דיבור למהומה הבאה מבלי להשאיר רושם, הרי שאת קודקודי המדינה העניין מטריד באורח מהותי בהרבה. חזון המדינה החרדית מדיר שינה מעיניים לא מעטות, וברור שיושבים על המדוכה הזו רבים ומלומדים שמנסים למצוא דרך איך לעצב את העתיד בצבעים פחות אפלים מבחינתם.
סביב שולחן עגול אי שם, יושבים שורת פרופסורים חשופי גבחת, יחד עם מקורבי צלחת נפוחי אצטומכא ומנסים למצוא מוצא. המטרה: ‘להציל’ את העתיד מהשתלטותם העוינת של לבושי השחורים המתנועעים מול ספרים.
ובהיות ואין צורה חוקית (לע”ע) לחנוק את הציבור הגדל והולך הזה, ברור להם שיש לשנות אותו מבפנים. ‘להתאים’ אותו לאקלים הישראלי.
איך שייך לשנות ציבור כה גדול וכה עקרוני וכה צמוד למסורת מבפנים? זו השאלה ועליה הם עובדים שנים ארוכות.
ה’בעיה’ הזו הטרידה את המדינה מאז קומה, ואפשר לבחון זאת לאור רצף החוקים שמעולם לא גווע – נגד היהדות ונגד נושאי דגלה. תמיד חתרו, ותמיד ניסו לנגוס בסטטוס קוו כפי שהוא מכונה, תמיד ניסו להצר את רגלי שומרי התורה, גם כשהחוקים היו נטולי כל היגיון דמוקרטי ו/או אנושי.
המטרה “שילוב הציבור החרדי בצבא ובחברה”, נשמעת היום מפיות גורמים בכירים וזוטרים בלי שמץ בושה והתנצלות. כאילו מדובר בעניין לגיטימי. בלא לקחת בחשבון שההתערבות הפושעת הזו הינה הפרה בוטה ובזויה של כל זכויות הפרט. עצם הניסיון להשפיע על אדם לשנות מאורחות חייו – הוא הרי מנוגד מאלף כיוונים למושג ‘דמוקרטיה’. זה לא חוקי, זה לא צודק וזה לא מתקבל על הדעת.
אלו יישבו, ייעשו וועידות ויתייעצו בינם לבין עצמם וייצאו בהחלטות עבור קבוצה, בפטרונות מגונה ובלתי מובנת, איך לחיות את חייו. ואם יעזו להתנגד, יפעילו נגדם את כל כוח זרועם שרוג השרירים. המילה ‘בושה’ תהיה עבורם מחמאה מוגזמת.
אחד הכלים המוצהרים בהם משתמשת המדינה בתהליכי השילוב, הוא כמובן גיוס צעירי החרדים לצבא. וזה החל לא מאתמול ולא מלפני שנה ולא מפני עשרים שנה. הרווח העיקרי שהם מקווים להשיג מהמהלך הוא קודם כל שהצעירים יעברו ב’כור ההיתוך’ הישראלי ויהפכו ל’חלק אינטגרלי’ ו’בשר מבשרה’ של המדינה. הרווח המשני והלא פחות חשוב הוא, שאותם צעירים לבושי המדים יהפכו לשגרירים בעל כורחם. הם יסתובבו בריכוזים החרדיים, יתחככו בנוער, ירגילו את העוברים ושבים למושג החדש הזה בישראל, ויהפכו לחזון נפוץ ובלתי מאיים. הדבר, סברו, יגרום לכך שהסלידה והרתיעה מן הציונות והחילוניות והצבא תרד ותתמעט בהדרגה, והקרקע תוכשר לשינויים המכוננים שהם מתכננים עבורנו.
עד לפני כמה שנים הניסיונות הללו היו עולים דרך קבע בתוהו. אחד הדברים המוסכמים (היחידים) על כל החרדים כולם ללא יוצא מן הכלל היה, שגיוס בני הישיבות הוא מחוץ לתחום. אין על מה לדבר. אין מושג כזה. יגיעו פסגות וישקו גאיות. לא יקרה. לא תהא כזאת בישראל.
אבל את החומה הזו הצליחו לדאבוננו לבקוע בשנים האחרונות, וזאת בשילוב כמה גורמים מתוך המחנה ומחוצה לו. אמנם כל עוד הם הצליחו ללכוד אי פה ואי שם נער שוליים, הדבר, עם כל הצער, היה אולי עובר. אבל השפלים לא תכננו לעצור, הם ייעדו את אותם בודדים לתפקידם העיקרי – היותם שגרירי המהפכה.
אלא שבפועל הדבר השיג את ההיפך: לא רק שהלגיטימציה להימצאות לבושי מדים חרדיים בשכונות החרדיות לא התרחבה, אלא התרגיל השקוף גרם להם להיות מוקעים ומוקאים אל מחוץ למחנה.
המצב הלחיץ מאוד את המערכות, והכריח אותם להתיישב שוב על המדוכה המפורסמת ולהוגיע את מוחם בחיפוש אחר רעיון לגדיעת גל ההתנגדות המתגבר והולך.
ואז הם הגיעו להבנה שבכדי להתגבר על ההתנגדות שמובנית בתוך דמו של היהודי שומר התורה והמצוות מאז קום המדינה לצבא ומעלליו, יש להפעיל את שיטת ‘הפרד ומשול’. להיכנס אל תוך הציבור ולחלק אותו לשנים: בצד אחד יישארו המעטים שבשום אופן לא יזוזו ממקומם, אלו שילחמו עד טיפת דמם האחרונה בעמידה עיקשת על המשמר, אלו שממילא אין להם שום סיכוי לשנותם בשלב הזה, ובצד השני ייעמדו המתונים יותר. השפויים. אלו שאפשר להידבר איתם בצורה אנושית ומשכילה.
והנה הקונץ: הרי גם המתונים והנעימים גדלו על ברכי ההתנגדות וההתבדלות. הרי כל בסיס היהדות החרדית היא בבידולם מהשפעה חיצונית. איך פתאום ישתקו כשיעמידו אותם ב’צד השני’?
ובכן, בשביל זה מוציאים את הנשק הישן והטוב מהבוידעם: באדיבות התקשורת ה’חרדית’ מלחכת הפנכה, הם משחירים את פני הציבור העומד על המשמר. הופכים את אותם יהודים שעושים את אותם דברים בדיוק כמו אתמול ושלשום – לקיצוניים מטורפים, קבוצות שוליים, מושכי זנבות ומציתי פחים.
באופן אוטומטי, הציבור הלא לוחמני נבהל. הרי אף אחד לא רוצה להיחשב ‘קיצוני הזוי’. הוא הרי דואג לקוסמטיקה של עצמו, הוא הרי בתפקיד ‘הפנים היפות’ של היהדות, הוא לא יכול להיות קשור לאותם מופרעים חסרי עכבות. ולפעמים זה מצליח עליו, גם אם המחיר תמורת העובדה שלא ייחשב ‘קיצוני’ הוא לתמוך במה שאבותיו ואבות אבותיו מסרו נפש על כך.
אבל יש בעיה. בשביל לצייר קבוצה כהזויים ומסוכנים, הם הרי צריכים לעשות דברים הזויים ומסוכנים. ומה לעשות שאותם הזויים קיצונים אינם פועלים בקיצוניות? ולמרות המלחמה העיקשת, מעולם לא הגיעו העומדים על המשמר לאלימות של ממש, ובוודאי שלא לסכנה?
ובכן, בשביל לתדלק את התדמית הזו, נולדו לאחרונה הפרובוקציות הבזויות. משטרת ישראל סיימה ב”ה את עבודתה הקשה, הפשע מוגר והסדר נשמר, והשוטרים הרבים התפנו סופסוף להפוך שחקני הצגה לעת מצוא. הם מתחפשים לחיילים חרדים ומסתובבים שעות ברחובות ה’קיצוניים’, מתגרים בעוברים והשבים, בהמשך מצרפים גם חיילות בכדי לזרז את ההתקוממות, ומעמידים סמויים, ומחכים בקוצר רוח שהשטח יידלק. שהקיצונים יקצינו והמופרעים יתפרעו.
כשלא קורה מאומה מעבר לכמה צעקות חרד”ק, הם מוכנים להתפשר. באין ברירה גם צעקות יספיקו. האלות נשלפות, האזיקים נמתחים, המסוקים מוזנקים, המכת”זיות מתיזות והפרשים בועטים. הכותרות מסמיקות: “קיצונים תקפו ופצעו קשות חייל אומלל שנקלע לשכונת מאה שערים”. חברי הכנסת מצהירים הצהרות לוחמניות, וה’מתונים’ מתנערים נחרצות. והמשימה העיקרית של ללכוד אותם בצד שלהם – מוכתרת בהצלחה.
ובשטח, השוטרים אמיצי הלב והמחופשים, מסתערים בתוך לוע הארי הקיצוני, מתחילים לעשות שפטים בקיצונים המופרעים הבלתי מרוסנים ההזויים והמסוכנים, שההינו להסתובב בשכונה בו נשמעה צעקה קיצונית שכזו.
הרי קיצוניות מופרעת שכזו, לצעוק חרד”ק, מוכרחים להשתיק באמצעות מכות רצח בלתי קיצוניות בעליל. הלא את טירופו הנפשע של הילד שהעז ברוב חוצפתו לצעוד ברחוב בו נשמעה המילה הקיצונית כל כך “חרד”ק”, מוכרח להיות מוכה עד זוב דם ועד ריסוק שיניים בידי שוטרים הגונים ההולכים בדרכי נועם ושבילי פרחים.
אוי טאטע העלף אונז שוין.
ב”ה / הגיגים / בהעלותך / סיוון עז
First published in HaEda Newspaper. Reprinted with permission.
Contact the author at y29490@gmail.com