א, במסכת ברכות [ג, א] “תניא, רבי אליעזר אומר, שלש משמרות הוי הלילה ועל כל משמר ומשמר יושב הקדוש ברוך הוא ושואג כארי, שנאמר [ירמיה כ”ה, ל] יְקֹוָק מִמָּרוֹם יִשְׁאָג וּמִמְּעוֹן קָדְשׁוֹ יִתֵּן קוֹלוֹ שָׁאֹג יִשְׁאַג עַל נָוֵהוּ”. ובשו”ת הגאונים [מוסאפיה סימן ק] השיב רב האיי גאון ז”ל “וששאלתם במה שאמרו שלשה משמרות הוי הלילה. דעו כי משמרות אלו לכמה דברים מהן משמרות מלאכים שמקלסין לפני שכינה ומהן לדברים אחרים. ודקאמר רבי אליעזר על כל משמר ומשמר יושב הקדוש ברוך הוא ושואג כארי דבר משל הוא כמו שנאמר שאג ישאג על נוהו ותורף הדבר שיש על ישראל במשמרות הלילה להפיל תחנה על חרבן הבית כענין שנאמר קומי רני בלילה לראש אשמורות וכו’, והן שעות של תחנונים ויש לו לדאוג על חרבן הבית משל לתלמיד היושב לפני רבו ורואה לרבו מצר הוא מצר עמו ומשחרב הבית אין שחוק לפניו לכך אסור לו לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה ובגמרא דתמיד [ל”ב, ב] תני רבי חיא כל העוסק בתורה בלילה שכינה כנגדו שנאמר קומי רוני בלילה לראש אשמורות. ומכל מקום חייבין בית ישראל לשחר בלילות ובאשמורות ולהרבות בתחנונים על חרבן הבית וחובה על תלמידי חכמים לעסוק בתורה ובענין הקרבנות דכתיב הנה ברכו את השם כל עבדי השם העומדים בבית השם בלילות”.
ב, וראה נא מה שכתב בזוהר הקדוש [זוהר חדש רות מ”ח, א. ואכתבנו בלשון הקודש בקיצור כמיסת ידי יד כהה, “בחצות הלילה קול קורא במרום ומתעורר מצד צפון, והשלהבת מגיעה עד מקום הנקרא גבר, קורא בקול ונקרא קריאת הגבר ומי הוא זה גבריאל, מכה בשלהבת וכו’, משמרה שניה שם ממונין הנקראים אבלי ציון המתאבלים על חורבן בית המקדש, קורא בקול ואומר התעוררו לבכות על בית המקדש. כל מלאכי השלום, ככתוב [ישעיה ל”ג, ז] הֵן אֶרְאֶלָּם צָעֲקוּ חֻצָה מַלְאֲכֵי שָׁלוֹם מַר יִבְכָּיוּן. כל מי שראיה הבכיה ומי שלא ראה הבכיה מתאספים בשלש מאות ותשעים רקיעים [כמנין שמים] ובאותה שעה מתקיים הפסוק [רות ג, ח] וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַיֶּחֱרַד הָאִישׁ וַיִּלָּפֵת. האיש זה הקדוש ברוך הוא השואג ונותן קולו על חורבן בית המקדש, ובועט ברקיעים כולם וכל צבא מעלה והמרכבות בוכים ומתאבלים באותה שעה ואומרים “אלהים באו גויים בנחלתך, נתנו את נבלת עבדיך, על נהרות בבל”. והשכינה צועקת למולו ואומרת אנכי רות אמתך רוויה בעצר, רוויה במכאובים על בני הנמצאים בגלות, ועל ארמונותינו הקדושים שגורשנו מהם, ולא די לי שגורשנו, אלא שהגויים מחרפים ומקללים בכל יום עליהם ואין לי פה בגלות להשיב להם”.
ג, ובמדרש תהלים [שוחר טוב י”ז, ד] “תני רבי שמעון בן יוחי משל לאחד שהיה מכה את בנו, ולא היה יודע הבן על מה הוא מוכה, לאחר שהכהו אמר לו, לך ועשה דבר פלוני שצויתיך היום כמה ימים ולא השגחת בי, כך כל אותן אלפים שנפלו במלחמה בימי דוד, לא נפלו אלא על שלא תבעו בנין בית המקדש, והלא דברים קל וחומר, ומה אם אלו שלא היה בית המקדש ביניהם, ולא נחרב בימיהם, נעשה להם כך, ונענשו על שלא תבעו אותו, אנו שחרב בימינו, ואין אנו מתאבלים עליו, ולא נבקש עליו רחמים על אחת כמה וכמה, לפיכך התקינו חסידים הראשונים שיהיו מתפללים שלש תפלות בכל יום, והתקינו בו אנא רחום ברחמיך הרבים השב שכינתך לציון וסדר העבודה לירושלים, ותקנו בונה ירושלים ברכה בפני עצמה בתפלה, ובברכת המזון”.
ד, וכתב עוד בזוהר הקדוש כמה מעלות רמות זוכה מי שאומר תיקון חצות בלילות. ומהם [לך לך צ”ב, א] כתב “שהוא שמור תמיד למעלה ולמטה ויש לו חלק תדיר בעולם הבא”. וכתב עוד [בשלח נ”ז, א] “שהוא נקרא בן להקדוש ברוך הוא, ומקבל כתר עליון, ויראים ממנו כל הבריות, ונכנס בכל הפתחים שבגן עדן ואין מי שימחה בידו, ותפלתו נשמעת”. וכן [ויקרא י”ג, א] “כל הברכות שמברך מתקיימות, השכינה שורה עליו ומתעטרת בו, ונעשה שושבין אליה, וכל העולם קיים בזכותו”.
ורבנו אברהם אזולאי ז”ל כתב בהגהותיו על הלבוש [אורח חיים א, א] כי נוסף על כל המעלות, זוכה להרוג את יצרו הרע. כאמור [ברכות נ”ח, א] “הבא להרגך השכם להרגו”, כלומר יצר הרע הבא להרגך, על ידי שתשכים בלילה תהרגהו. ורבנו חיים פלאג’י ז”ל כתב בספרו מועד לכל חי [סימן י, ס”ו] “שמכפרים לו כל עוונותיו, זוכה לאריכות ימים, בניו לא ימותו בחייו, ויראה זרע יאריך ימים”.
והשל”ה ז”ל [בשלח תורה אור ד] כתב “כי על ידי הדמעות הורג את פלונית, ונכתר בכתר המלך, ויראים ממנו עליונים ותחתונים, ואין בעלי הדין שולטים עליו, וניכר שהוא מבני היכל המלך, ותאיר בו נשמה קדושה”.
גם בתנא דבי אליהו רבה [פרשה ד] כתב “כל חכם וחכם מישראל שיש בו דבר תורה לאמיתו ומתאנח על כבודו של הקדוש ברוך הוא ועל כבודן של ישראל כל ימיו, ומתאוה ומחמד ומצפה על כבוד ירושלים ועל כבוד בית המקדש ועל ישועה שתצמיח בקרוב ועל כינוס גליות, רוח הקודש בדבריו השם בקרבו את רוח קדשו [ישעיהו ס”ג], מכאן אמרו כל תלמיד חכם שעוסק בתורה בכל יום תמיד בשביל להרבות כבוד שמים אין צריך לא חרב ולא חנית ולא רומח ולא כל דבר שיהיה לו שומר, שהקב”ה משמרו בעצמו, ומלאכי השרת עומדין לו סביב סביב וחרבות ביד כולן ומשמרים אותו, שנאמר רוממות אל בגרונם”.
ה, ובגודל החיוב לומר תיקון חצות מצינו להשל”ה ז”ל [חולין, דרך חיים כ”א וע”ד] שכתב כי היא עבודה גדולה ועצומה לבורא יתברך כי גם הקדוש ברוך הוא ופמלייתו והצדיקים שבגן עדן בוכים כל לילה, וחיוב על כל אחד מאתנו שגרמנו כל הצער והחורבן לשכינה להשתתף בצערה.
והגאון החיד”א ז”ל כתב בפתח עיניים [ברכות ג, ב] על דברי רב האיי גאון ז”ל שהעתקנו לעיל “הראת לדעת מפי כבוד הגאון ז”ל דחיוב לקום באשמורת חלה בכולל בין על תלמידי חכמים בין על בעלי בתים, כי גם מי שאינו יודע ללמוד תורה מחוייב לשחר ולהרבות תחנונים על חורבן הבית”.
ורבנו יהונתן אייבשיץ ז”ל בדרושי הצל”ח [שבת תשובה ד, כ”א] כתב “ועל כל פנים בין הלומדים בין דלת העם קודם כל דבר יסדרו תיקון חצות להוריד דמעות על גלות השכינה, ובפרט בזמן הזה בעוונותינו הרבים שמתגברים הרשעים ונותנים כח לקליפות, וזהו אריכות הגלות. וראוי לעשות מלחמה בתחבולות נגד הקלי’ ולהתיש כוחם על ידי אמירת תיקון חצות, וראוי לכל אחד ליזהר בזה יותר מאשר היו צריכים הדורות הראשונים”.
ו, ובספר פלא יועץ [ערך אבילות] כתב “צריך להיות עין במר בוכה ולב נשבר ונדכה, כאבל אם קודר שחותי יאנח בשברון מתנים על צער השמים, והכל לפי רוב הידיעה ולפי רוב האאהבה, ולפי זכות הנשמה. מה חסרנו, מה אבדנו, מה גרמנו בעוונותינו, מהו גלות השכינה ועד היכן מגיע צערה וצער העליונים והתחתונים, על זה ידוו כל הדווים. מכל מקום אדם יצער עצמו כאילו אמו חוגרת שק, לובשת שחורים ומתעטפת שחורים, צועקת מרה, קול ברמה, מנהמת כיונה, מה הלשון אומרת קלני מראשי, קלני מזרועי, בנים גידלתי ורוממתי והם פשעו בי, וישפוך את נפשו בקול יללה אולי יזכה ויראה בנחמת ציון. ויאמר סדר תיקון חצות בקול בכיה תאניה ואניה יותר ממי שמתו מוטל לפניו, כי כן ראוי למי שיש לו לב ועיניים לראות”.
וכזאת כתב רבנו חיים אבן עטר ז”ל [הקדמת ראשון לציון] “וישבתי ללמוד תורה לפני מורי ורבי המפורסם אדוני מור זקני אשר שמו נודע בשערים מורנו הרב חיים אבן עטר זלה”ה, כמעט אני אומר שלא עבר עליו חצות לילה בשינה, אפילו לילי תמוז לקום ולספוד כאשה אלמנה על חורבן בית השם בבכי גדול ולהלים הלילה בתלמוד”. ובסידור הגאון היעב”ץ ז”ל [דקל”א ע”ב] כתב “וראוי להתחנן ולהתאונן על גלות ישראל והשכינה עמהם בכל מקום, על הכאב אשר גבר, ואתן קולי בבכי בלב נשבר, מי יתן ראשי מים ועיני מקור דמעה ואבכה בכי ציון וירושלים יומם ולילה וכל שעה, והמרבה להספיד הרי זה משובח”.
ורבו יהונתן אייבשיץ ז”ל בספרו יערות דבש [חלק א דרוש א] כתב “צריך להוריד דמעות מאין הפוגות על בנין ירושלים, והחזרת קרן דוד, כי הוא תכלית השלימות, ואם אין לנו ירושלים ומלכות בית דוד למה לנו חיים”. ובספר הברית [ח”ב, י”ב, פרק ט] כתב “גם תרדוף אחר מרגליות טובות ואבני חפץ המאירים ככוכבים לעולם ועד בסגולתם, והם קימת חצות לילה להתאבל על גלות השכינה, ולהשתתף בצערה ובצער הקדוש ברוך הוא אשר כאריה ישאג על נוהו, וזוכר את ישראל בניו, ויבכה על חורבן הבית ועל הר ציון ששמם, על עם השם ועל בית ישראל כי נפלו בעוונותינו הרבים יצאו מה שיצאו ממספר השנים ועדיין לא שבנו לארצינו”.
ז, גם מורנו הרב משה אלשיך ז”ל [איכה א, ב] כתב “תחת שלש ראוי לקונן ולמרר בבכי. אחת על ישראל שגלו מארצם. שנית צרת הארץ ותחלואיה כי הוצת אש בציון ותאכל ארמונות ירושלים, ובית מקדשינו היה לשריפת אש. שלישית העולה על כולם הלא הוא על דבר כבוד אלהים כי השכינה בגלות”.
והמהר”ל ז”ל כתב [נצח ישראל פרק ל”ד, וגור אריה בראשית מ”ה, י”ד] כי יוסף הצדיק נפל על צוארי בנימין אחיו ונתן קולו בבכי, כי הוא ראש השבטים. וכשם שהוא נפרד מאחיו כ”ב שנה, כך עתה התארכה הגלות וידע יוסף הצדיק שהגאולה תלויה בבכייתינו דכתיב [ירמיה ל”א, ח] בבכי יבואו ולכן בכה להורות שהדבר תלוי בזה”.