הרב יוסקוביץ יו”ר אגודת ‘מטמוני ארץ’ בענין חובת לימוד התנ”ך בדורנו

מאמרו המנומק להפליא של ידידי, הרב רוזנברג שליט”א, העלה על נס את לימוד התנ”ך בדורנו ואת האתגרים הניצבים בפני הלומדים בו. בראשית דבריו הראה כי חכמי ישראל עד לדורות האחרונים עסקו ברובם בתנ”ך ובפשוטו של מקרא, כלומר קראו בו קריאה עצמאית “ללא מתווכים”. לאחר מכן, התמודד עם אתגרי לימוד פשוטו של מקרא, וגולת הכותרת היתה הצעתו להקים בית מדרש מיוחד ללימוד התנ”ך.

מאמרו של הרב רוזנברג מעלה אתגרים משמעותים הניצבים בפני לומד התנ”ך, ומנסה לתת להם מענה. אולם, הוא אינו עונה על השאלה: מדוע אפוא ללמדו? הלא אם לימוד התנ”ך כה מאתגר, אולי ראוי לנסות ולצמצם את לימודו. מה לנו ולצרה זו? תורה תהא מונחת בקרן זווית וחסל, רחמנא ליצלן

מאמרו של הרב רוזנברג מעלה אתגרים משמעותים הניצבים בפני לומד התנ”ך, ומנסה לתת להם מענה. אולם, הוא אינו עונה על השאלה: מדוע אפוא ללמדו? הלא אם לימוד התנ”ך כה מאתגר, אולי ראוי לנסות ולצמצם את לימודו. מה לנו ולצרה זו? תורה תהא מונחת בקרן זווית וחסל, רחמנא ליצלן. במאמר זה אבקש להתייחס לשאלה למה כן ללמוד תנ”ך על פי פשוטו. התשובה לשאלה זו אינה מובנת מאליה. גם אם כולנו מאמינים בני מאמינים, הרואים בתנ”ך דבר ה’ ביד נביאיו, עדיין אין זה מחייבנו לכאורה לקרוא בתוכו, ודווקא קריאה פשוטה. ושמא יכולים אנו להישען על דברי התוספות (קידושין ל, א), לפיהם לימוד התלמוד הבבלי, הבלול (מעורב) בכל, מוציא אותנו ידי חובת לימוד מקרא? להלן אבקש לעלות מספר נקודות המסבירות מהי החשיבות של לימוד מקרא על פי פשוטו, ומדוע אסור לנו להזניח אותו.

קרבת ה’

אמרו חכמינו ז”ל: הרבה נביאים עמדו להם לישראל, כפלים כיוצאי מצרים, אלא, נבואה שהוצרכה לדורות – נכתבה, ושלא הוצרכה – לא נכתבה (מגילה יד, א). הידיעה הראשונה שעלינו לגשת עמה אל נבואות התנ”ך היא שהם “נצרכו לדורות”. אולם מהו הצורך שלהם? מדוע עלינו לדעת על קורות יהושע ובני-ישראל בכניסתם לארץ? האם יש איזה דבר טוב או הנהגה טובה שנוכל ללמוד מסיפור המצור על יריחו? כיצד נצרכה נבואה זו לדורות? מדוע צריכים אנו לדעת על נבואת ישעיהו ליושבי צור ומואב, בצר ודמשק? אנו בקושי יודעים היכן היו מקומות אלה, וודאי שאין לנבואות אלה כל קשר למצב הפוליטי בימינו.

אדם הלומד תנ”ך סופג לתוכו את המסר האלוקי המבצבץ ועולה מכל פרשה ופרשה בתנ”ך: יש דין ויש דיין, “אני ה’ בקרב הארץ”. מתוך הקריאה בתנ”ך מפנים האדם את המסר שהקב”ה משגיח על העולם, על העמים והמדינות, על כל יחיד ויחיד, ועל כל נעלם יביא במשפט ולא יקפח שכר כל בריה

התשובה הראשונה לכך היא גילוי ה’. אדם הלומד תנ”ך סופג לתוכו את המסר האלוקי המבצבץ ועולה מכל פרשה ופרשה בתנ”ך: יש דין ויש דיין, “אני ה’ בקרב הארץ”. מתוך הקריאה בתנ”ך מפנים האדם את המסר שהקב”ה משגיח על העולם, על העמים והמדינות, על כל יחיד ויחיד, ועל כל נעלם יביא במשפט ולא יקפח שכר כל בריה. מתוך קריאה זו, משתנה הסתכלות האדם על המציאות. הוא מתעורר לראות את העולם סביבו בעינים אחרות. הוא מפנים כי נוכחות הקב”ה מתגלה דרך פעולותיו בעולם, ורעיון זה מביא אותו לידי קרבת ה’.

חלק מההתנגדות ללימוד התנ”ך בדורנו נובעת מהעובדה כי רבים מאנשי המקרא שוכנים באותם מגדלי שן של המחקר ה”ביקורתי”. אנשים אלה בקיאים בתנ”ך בצורה “מחקרית”. אפילו אם אינם מאמצים את הכפירה שבמחקר, הקריאה שלהם בו רחוקה מאד מקריאה של אמונה המביאה לידי קרבת ה’. על לימוד כגון זה אמרו חז”ל, כי הלומד שלא על מנת לעשות, נוח לו אילו נהפכה שילייתו על פניו ולא יצא לעולם (ירושלמי ברכות פ”א ה”ב). אולם אדם הלומד את התנ”ך מתוך אמונה בדבריו, מפנים כי ה’ משגיח על כל ברואיו והוא בא מכך לידי הרגשת קרבת ה’. בקומו מן הספר הוא חש כי ה’ נמצא אתו ומלווה אותו בכל דרכיו.

השפעה זו של התנ”ך מתאפשרת רק על ידי קריאה פשוטה, לא על ידי קריאה מחקרית, אבל גם לא על ידי קריאה מתווכת. נקח לדוגמא את היחס לתהילים. ניתן למצוא היום שלשה סוגי קריאה בתהילים: מחקרית, מדרשית ותפילה. אם האדם קורא בתהילים באופן “מחקרי”, ודאי שלא יפיק מכך כל תועלת, מעבר לאיזו מסקנה היסטורית או לשונית עבשה. אולם גם קריאה מדרשית לא תפיק מהתהילים את אותה ההשפעה של קריאה ישירה ופשוטה, קריאה שיש בה התפעלות הנפש. הקריאה השלישית והנפוצה היא קריאה הרואה בספר התהילים ספר תפילות אישי. אולם קריאה זו עלולה בקלות להפוך את מזמורי התהילים ללחשים חסרי משמעות ולאבד את תוכנם העוצמתי. אם האדם אינו מכיר את ספר שמואל ומלכים, אם הוא אינו מכיר את דמותו של דוד המלך, ואין לו כל הרגשה כיצד הוא התהלך לפני ה’ בעודו מלך על ישראל, על כל הרדיפות שהיו לו מאויביו, הוא לא יוכל להתחבר לרוב מזמורי התהילים והם לא יעוררו אצלו רגש. אולם כאשר יש לאדם חיבור אל “פשוטו של מקרא” מתוך קריאה מורגלת בתנ”ך, עד מהרה הוא מגיע ל’צמאה לך נפשי’ ולחיבור אמיתי למזמורי משיח אלוקי יעקב.

ישראל אשר בך אתפאר

האמונה שעם ישראל הוא העם הנבחר היא אחד הנדבכים היסודיים של חיינו. אנו חוזרים על כך בכל תפילה, בימי חול ובימי מועד, בקידוש ובהבדלה. אמונה זו היא יסוד קדושתם של ישראל והתבדלותם מהאומות, עד שאפילו רבים מהיהודים שפרקו מעליהם עול תורה ומצוות, רחמנא לצלן, מחזיקים בה. אך אם ננסה לשאול מדוע בחר ה’ בעם ישראל, ספק אם יהיו רבים שידעו לענות על כך. עיקר ציר חיינו הוא הברית ביננו לבין הקב”ה, שבה ה’ האמירנו, ואנחנו האמרנו אותו. אך משמעותה של הברית אשר כרת עמנו ה’ איננה זוכה לתשומת לב מספקת.

רק מתוך קריאה פשוטה ורצופה בתנ”ך נוכל להפנים את יחודם של ישראל ואת מעלתם. כאשר אנו מודעים לכך שאנו חלק משולשלת היסטורית שמתחילה באברהם אבינו ומגיעה עד ימינו, המובן של היותנו העם הנבחר מקבל לפתע משמעות עמוקה ומחייבת יותר

לימוד התנ”ך מביא את האדם להכרה ביעודם המיוחד של ישראל. הקריאה פשוטה בתורה ניתן מחברת אותנו לברית שכרת עמנו ה’, ונוטעת בנו את ההבנה עד כמה היא מחייבת אותנו. בפרשות האחרונות קראנו כי ה’ בחר באברהם אבינו עקב הליכתו לפני ה’. אין בידינו כלים לקלוט את עוצמתן של מילים פשוטות אלו. ה’ לא בחר בו כי הקפיד על רצף של סגולות, או כי הרבה לרוץ לקברים, אלא בשל הליכתו לפני ה’. עד כמה דברים אלה שונים מהרושם שהיה עשוי לקבל אדם שהיה מביט על כמה מבני העם הנבחר בימינו. התורה מסבירה לנו כי הקב”ה בחר באברהם כדי שילמד בעולם את הדרך של שמירת צדקה ומשפט: כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה’ לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט (בראשית יח, יט). המקרא על כל חלקיו מגולל בפנינו את קורות בניו של אברהם ושל ביתו אחריו. רק מתוך קריאה פשוטה ורצופה בתנ”ך נוכל להפנים את יחודם של ישראל ואת מעלתם. כאשר אנו מודעים לכך שאנו חלק משולשלת היסטורית שמתחילה באברהם אבינו ומגיעה עד ימינו, המובן של היותנו העם הנבחר מקבל לפתע משמעות עמוקה ומחייבת יותר.

זה אולי נשמע קלישאה, אך אכן הבחירה מחייבת – בחירה זו של עם ישראל בידי אדון כל הארץ היא היא המחייבת את כל איש ואיש מישראל לזכור את ה’ ולעבדו. המסר העולה מן התנ”ך והמופנם בלב כל איש ואיש הלומד אותו, הוא כי ה’ משגיח על מעשי בני ישראל ונמצא איתם בברית. הוא מבטיחם את שכר הגדול ביותר או חס וחלילה את העונש. הפנמה זו של משמעות בחירת ישראל ושל הברית בינם לבין אדון כל הארץ אינה אפשרית ללא קריאה פשוטה ורצופה בתנ”ך.

ארץ ישראל

אמרו חז”ל:

לעולם ידור אדם בארץ ישראל אפילו בעיר שרובה עובדי כוכבים, ואל ידור בחוץ לארץ ואפילו בעיר שרובה ישראל, שכל הדר בארץ ישראל – דומה כמי שיש לו אלוה, וכל הדר בחוצה לארץ – דומה כמי שאין לו אלוה, שנאמר “לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלהים”, וכל שאינו דר בארץ אין לו אלוה? אלא לומר לך: כל הדר בחוץ לארץ – כאילו עובד עבודת כוכבים; וכן בדוד הוא אומר “כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה’ לאמר לך עבוד אלהים אחרים”, וכי מי אמר לו לדוד לך עבוד אלהים אחרים? אלא לומר לך: כל הדר בחוץ לארץ – כאילו עובד עבודת כוכבים. (כתובות קי, ב)

לשון זו של חז”ל ברורה כל צורכה לעוסק במקרא לפי פשוטו. העוסק במקרא מכיר בכך שעיקר השראת השכינה וקרבת ה’ לעם ישראל הוא בארץ ישראל. כשעם ישראל איננו על אדמתו, יש בכך סילוק שכינה. כאשר אדם חי בארץ ישראל מתוך הכרה זו, הוא מבין שעזיבה שלה היא התרחקות מעל ה’ וממשכנו. החיבה העמוקה של חז”ל ושל חכמי כל הדורות לארץ ישראל נבעה מהידיעה הברורה שארץ ישראל היא היא משכן השכינה.

העוסק במקרא מכיר בכך שעיקר השראת השכינה וקרבת ה’ לעם ישראל הוא בארץ ישראל. כשעם ישראל איננו על אדמתו, יש בכך סילוק שכינה. כאשר אדם חי בארץ ישראל מתוך הכרה זו, הוא מבין שעזיבה שלה היא התרחקות מעל ה’ וממשכנו

ללא ההרגל של קריאה פשוטה בתנ”ך קשה להגיע להכרה זו. הקריאה בתנ”ך נוטעת באדם את ההרגשה כי הוא נמצא בארץ האבות, האמהות והנביאים, וכי ההליכה בארץ הקודש היא הליכה לפני ה’. ואכן, נדיר למצוא חיבה עמוקה לארץ ישראל בקרב אלה שאינם בקיאים בתנ”ך. מאידך גיסא, בציבור הכיפות הסרוגות, שכידוע עוסקים במקרא יותר מכפי שנהוג בציבורנו, מוצאים אנו לעתים חיבת ארץ ישראל יתרה על המידה, הגורמת להעדפת מצות ישוב ארץ ישראל על פני שאר המצוות שלא כדין, או על כל פנים שלא כמידה. גם בזה אין עלינו המלאכה לגמור, אך אין אנו בני חורין להיבטל ממנה, ועלינו לאחוז בזה [חיבור לארץ ישראל], וגם מזה [הבנת הסדר הנכון של מצוות התורה והלכותיהן] לא להניח ידינו.

מן הזהירות – שלא תרבה להיזהר

מאמרו של הרב רוזנברג מעלה שורה של אתגרים בלימוד התנ”ך. אולם מאידך גיסא, זהירות מופלגת הנשמרת מהאתגרים שהוא מעלה עלולה להביא לנזק הפוך, לנתק מהתורה שבכתב. האתגר הראשון שעליו מצביע הרב רוזנברג הוא שלימוד פשוטו של מקרא מביא לעתים לידי זלזול בדרש. ואכן, אחת מהבעיות הקשות בלימוד מקרא בלבד היא חיבור ל”רוח הדברים” ועזיבת ההקפדה על גדרי ההלכה. האדם יכול לבא לידי התרגשות והתפעלות, להתעסק בהתרוממות רוח במצות לקיחת ארבעת המינים או הנחת התפילין; אולם אם ההתמקדות בהתפעלות הרגשית גורמת לו לזלזל בפרטי המצוה והוא אינו טורח לבדוק את כשרות ארבעת המינים שבידיו או התפילין שבראשו ובזרועו – יצא שכרו בהפסדו. הוא לא יצא ידי המצוה והוא חוטא לשמים. התרופה לחוליו צריכה להיות הפנמה של דברי שמואל לשאול: “הַחֵפֶץ לַיהֹוָה בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל ה’ הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים” (שמואל א טו, כב).

חשוב מאד להדגיש כי אנו משלמים מחיר יקר על הזנחת המקרא. הזנחת לימוד המקרא אינה רק מונעת מאתנו רווח, היא גם מפסידה ממנו את האוצר הטוב של יראת שמים ושל קשר עם הקב”ה. מי יודע, אולי אילו היינו מקדישים יותר תשומת לב ללימוד המקרא, לא היינו רואים את הריחוק מה’, את היחלשות האמונה ואת הזלזול במעלת ארץ ישראל, לא עלינו

עם זאת, חשוב מאד לזכור כי הזנחת לימוד התנ”ך מביאה אותנו לידי קיצוניות הפוכה. ידועה ההלצה על אדם שסיפר לרב כי שמע עשר פעמים קריאת “זכור”. אמר לו הרב, אל תהיה לחוץ כל כך, חמש פעמים מספיקות בהחלט. הזנחת המקרא גורמת לכך שהאדם אינו מקשיב לתוכן הדברים שהוא קורא. הוא אינו שואל את עצמו מה אומרת לו הפרשה, מהי המשמעות של מעשהו המתועב של עמלק, ומדוע מזהירה אותנו התורה לבל נשכח את שנאתו. במקום זה הוא מתעסק רק בגוף ללא נשמה, וטרוד לוודא שהוא שמע היטב כל אות וכל תו בלי תשומת לב לתוכן הדברים. במילים אחרות, כמו שחשוב שלא להיצמד לקריאה הפשטנית והתמימה ולאבד בכך את עומק הדרש, יש להיזהר גם שלא לעסוק רק בדרש ולאבד בכך את החיבור לרוח התורה.

האתגר השני שהרב רוזנברג מעלה הוא זלזול במעלתם של אישי התנ”ך. אולם מבעיית האנשת אישי התנ”ך ו”תנ”ך בגובה העינים” מגיעים אנו לבעיית “האלהתם” של אישי התנ”ך. כך אנו מוצאים בחורים השואלים כיצד מביאים חז”ל ראיות לדינים שונים מאברהם אבינו או מדוד המלך, הרי הם גבוהים מהשגתנו. ובכלל, כמה מאתנו יקחו דוגמא מהתנהגותו הפשוטה של דוד המלך, בהיותו שר מזמורים לפני ה’, ובהיותו עֹשֶׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה לְכָל עַמּוֹ כפי שהכתוב משבחו (שמואל ב ח, טו). נכון אמנם שאין בידינו כלים להבין את חיי אדם שזכה לשמוע את דבר ה’, הנהפך מיד לאיש אחר כדברי הכתוב בשמואל (שמואל א י, ו). כמו כן, חז”ל במספר מקומות מוציאים את חטאם של אישי התנ”ך מידי פשוטו. עם כל זאת, בכל התורה לומדים חז”ל הלכות ומוסר מהאבות, ממשה רבנו ומשאר אישי התנ”ך. הם מבינים כי התורה נכתבה עבורנו. סיפור מעשי האבות נועד לכך שנלמד ונחקה את מעשיהם הטובים “הפשוטים” ונקח מוסר מחטאיהם.

אם נבחר ב”דרך הקלה”, ונאמר לעצמנו שאין לנו כל הבנה והשגה במצוותיהם ובעוונותיהם, הרי שאנו מוצאים את עצמנו ללא דוגמא לחיקוי מעשיהם הטובים ואף איננו יכולים לקחת מוסר משגיאותיהם. אם נמשיך בגישה זו, הרי שגם מעשי רבותינו, תנאים ואמוראים, ראשונים ואחרונים, ישארו נשגבים ממנו. האם כל סיפורי הצדיקים לא נועדו אלא להראות לנו את קטנותנו? אם כן, ממי אפוא ניקח דוגמא? לא נותר לנו אלא לחקות אנשים כערכנו, את עיתונאי פלוני ואת עסקן פלמוני… כדי שנוכל ללמוד תורה ממעשי האבות, עלינו לחפש את שביל הזהב של לימוד התנ”ך מתוך ההכרה בשפלותנו מול הזוכים לדבר ה’, לצד ההבנה כי כל מה שאנו לומדים הוא נבואה שנצרכה לדורות, ועלינו ללמוד ממנה מוסר כפי הבנתנו.

הנטייה האנושית היא להחשיב סכנה יותר מרווח. רוב בני האדם מפחדים מסיכונים יותר ממה שהם נלהבים מרווחים. אדם מפחד לאבד את מה שיש לו, וגם אם יאמר לו מישהו שבסיכון מועט הוא יכול להרוויח הרבה, הוא יימנע מכך. קל הרבה יותר לחמוק מפעולה מאשר להתאמץ מתוך רצון להצליח. יתכן שמתוך כך בחרו רוב הלומדים בדורות האחרונים להזניח את לימוד המקרא. היה נוח וקל יותר לראות את הסיכונים ולבחור להימנע מפעולה, מלראות את הרווח ולהתמודד עם האתגרים. מסיבה זאת, חשוב מאד להדגיש כי אנו משלמים מחיר יקר על הזנחת המקרא. הזנחת לימוד המקרא אינה רק מונעת מאתנו רווח, היא גם מפסידה ממנו את האוצר הטוב של יראת שמים ושל קשר עם הקב”ה. מי יודע, אולי אילו היינו מקדישים יותר תשומת לב ללימוד המקרא, לא היינו רואים את הריחוק מה’, את היחלשות האמונה ואת הזלזול במעלת ארץ ישראל, לא עלינו.

בימינו חובת השעה היא לחזור וללמוד את המקרא כפשוטו, מתוך אמונה ויראת ה’.