יש כהיום ויכוח גדול אם מותר או מצוה או אסור לעלות על הר הבית
הנושא של הרבנים שאוסרים, מתפצל לשני סוגיות נפרדות, אחד מצד חשש של טומאה, שנית מצד חשש של התגרות באומות.
עוד יש רבנים שטענו שהיה מעשה בהשר משה מונטיפיורי שרצה לעלות למקום המקדש ורצו להחרים אותו, ומביאים מזה ראיה שאסור לעלות להר הבית. אולם באמת אין מזה שום ראיה, ששם עלה לעזרה ולא רק להר הבית.
ונדבר מקודם על חשש טומאה, ועל המעשה של השר מונטיפיורי, ובסוף נדבר על חשש איסור להתגרות באומות.
בענין חשש של טומאה
הנה מפורש במשנה בגמרא וברמב”ם, שטמא מת מותר לעלות על הר הבית, וכל האיסור לעלות להר הבית הוא רק למי שטומאה יוצאת מגופו, כגון בעל קרי וזב לאיש וכן באשה בטומאה היוצאת מגופה. ועל זה מהני מקוה, (באשה הדברים הרבה יותר מסובכים בגלל ענין של פולטות ש”ז).
וכן אסור לעלות בנעלי עור, כמבואר במשנה (פ”ט דברכות).
משנה מסכת כלים (פרק א משנה ח) שטמא מת מותר בהר הבית: הר הבית מקודש ממנו שאין זבים וזבות נדות ויולדות נכנסים לשם, החיל מקודש ממנו שאין עובדי כוכבים וטמא מת נכנסים לשם, עזרת נשים מקודשת ממנו שאין טבול יום נכנס לשם ואין חייבין עליה חטאת, עזרת ישראל מקודשת ממנה שאין מחוסר כפורים נכנס לשם וחייבין עליה חטאת.
מסכת פסחים (דף סז עמוד א) נזיר (מה עמוד א) סוטה (כ עמוד ב): וטמא מת מותר ליכנס למחנה לויה. ולא טמא מת בלבד אמרו, אלא אפילו מת עצמו. שנאמר ויקח משה את עצמות יוסף עמו, עמו – במחיצתו!
רמב”ם (הלכות בית הבחירה פרק ז הלכה טו): הר הבית מקודש ממנה שאין זבין וזבות נדות ויולדות נכנסין לשם, ומותר להכניס המת עצמו להר הבית ואין צריך לומר טמא מת שהוא נכנס לשם.
(הלכה טז) החיל מקודש ממנו שאין עכו”ם וטמא מת ובועל נדה נכנסים לשם. השגת הראב”ד: החיל מקודש. א”א אף זה מדבריהם.
במשנה לא כתוב שבעל קרי אסור בהר הבית אולם בגמרא מפורש שאסור. מסכת פסחים (דף סז עמוד ב):אמר מר: זב וכל זב – לרבות בעל קרי. מסייע ליה לרבי יוחנן, דאמר רבי יוחנן: מחילות לא נתקדשו, ובעל קרי משתלח חוץ לשתי מחנות. (שתי מחנות היינו מחנה שכינה שהוא עזרת ישראל, ומחנה לויה שהוא הר הבית).
וכך פסקו הראשונים, וא”כ צריך ללכת למקוה כשרה מדאורייתא ומדרבנן, וכן בהסרת חציצה. וכך כתבו כל המדריכים המבארים את הלכות הר הבית.
החששות
אולם נתעוררו כמה רבנים בכמה חששות. אחד מהם שלא יודעים מקום מקדש, כדי לאפשר למדוד איפה יצא מכלל חשש של חיל ועזרה.
וחשש שני הוא אולי בגלל מי שבאמת עולה בטהרה ובמקום שמותר, יבואו אחרים לעלות במקום שאסור או בלי טהרה.
הנה על חשש הראשון שאין יודעים מקום המקדש, יש כדי להסיר החשש הזה, שני סוגי ראיות.
ראייה אחת, שיש מסורת רצופה שתחת כיפה הסלע (כיפת הזהב) נמצא מקום קדשי הקדשים, ע”פ הדרב”ז, ויש לזה מאמר מפורט מהר יוסי פלאי, “המסורת-על-מקום-המקדש“. ועל זה סמכו כל גדולי ישראל שדנו להקריב קרבנות בזמן הזה כמו החתם סופר (שו”ת חת”ס יו”ד ס’ רל”ו), החפץ חיים (ליקוטי הלכות זבחים פרק איזה מקומן עמוד לד), והחזון איש (אבן העזר ס’ ב’ ס”ק ז’).
ראיה שניה, מאמר מפורט מהרב זלמן קורן “חצרות בית ה’“, שלא יתכן כלל שקדשי קדשים נמצא במקום אחר חוץ מתחת כיפת הסלע משום שזה המקום הכי גבוה של סלע טבעי, ובמשנה מפורש שקדשי הקדשים היה במקום הכי גבוה, ע”ש באריכות.
על החשש השני, שאולי יבואו אנשים אחרים ויכנסו במקום שאסור לעלות או שיעלו בלי מקוה, כתבנו מאמר להוכיח שאין צריך לחשוש לזה, ואני מעתיק מה שכתבנו בענין זה בשנת תשס”ז:
מאמר על חשיבות עליה להר הבית, ולהסיר חשש שאחרים יבוא לעלות שלא בטהרה
הנה יסודי הדברים על הבעיות ועל החיוב והתועלת מזה נכתבו כמה ספרים, והספרים הכי מדוייקים הם ספר ‘אל הר המור’ ו’אל גבעת הלבונה’ שנכתבו ע”י הרב יצחק שפירא והרב יוסי פלאי מיצהר. ספר אל הר המור הוא בפרטי דיני הלכה איך להיטהר במקוה ועד היכן מותר לעלות (דהיינו שצריך להתרחק מעזרת נשים ומן החיל ע”פ המשנה (כלים פ”א מ”ח) ורמב”ם (הל’ בית הבחירה פ”ז הל’ ט”ו-ט”ז) וכן יש שם מקורות נאמנים על מקום בית המקדש, והקדשי קדשים שהוא תחת כיפת הסלע. ואסור לעלות בנעליים, וכן לנשים אין אפשרות לעלות אל ההר במקום שיש בהם קדושת הר הבית, למעט לכלה ביום חופתה לאחר טבילה ולפני שנוגעת בבעלה.
(וצריכה אחר הטבילה לחכות עוד יום שיעבור שקיעה וצאת הכוכבים כדי שלא תהא חשש מחוסר כיפורים בצירוף טבולת יום, ע”ש בספר (ח”א פ”ה וח”ב פ”ד ע”פ הגמ’ נזיר מה. ותוס’ יבמות ז: ר”ה רבי וזבחים לב: ד”ה רבי), וכתבו שם שבגלל הסיבוכים לטהרת נשים אין כלל לאשה ליכנס להר הבית).
ספר ‘אל גבעת הלבונה’ מדבר על המצוה לעלות להר והתועלת שיש בזה.
ונציין מקור אחד ברש”י (ריש פרשת ויצא פסוק י”ז) וז”ל ואם תאמר, וכשעבר יעקב אבינו על בית המקדש מדוע לא עיכבו שם, איהו לא יהיב לביה להתפלל במקום שהתפללו אבותיו ומן השמים יעכבוהו, איהו עד חרן אזל וכו’ כי מטא לחרן אמר אפשר שעברתי על מקום שהתפללו אבותי ולא התפללתי בו, יהב דעתיה למהדר, וחזר עד בית א-ל וקפצה לו הארץ.
וכאן אני רוצה להתיחס בעיקר על בעיה שהרבה מגדולי ישראל חוששין מזה ואוסרין לעלות אף במקומות המותרים ע”פ דין, משום גזירה שיבואו אנשים אחרים ויעלו במקום שאסור לעלות ויבואו לידי כרת, וכן שיכנסו בלי לטבול כלל ובלי מורא מקדש.
וכאן נביא מקור שאין לחשוש לזה, ואדרבה מאותו מקור נלמד גם על החשיבות לעלות בתקופה שלנו (הסברה הובאה ב’אל גבעת הלבונה’ (עמוד 18) בשמי בקיצור וכאן נרחיב הדבר).
ע’ גמרא (שבועות טז ע”א): אבא שאול אומר שני בצעין (שדות מרעה) היו בהר המשחה (הר הזיתים)תחתונה ועליונה. תחתונה נתקדשה בכל אלו, עליונה לא נתקדשה בכל אלו, אלא בעולי גולה שלא במלך ושלא באורים ותומים.
תחתונה שהיתה קדושתה גמורה, עמי הארץ נכנסים לשם ואוכלים שם קדשים קלים אבל לא מעשר שני, וחברים אוכלים שם קדשים קלים ומעשר שני. עליונה שלא היתה קדושתה גמורה, עמי הארץ היו נכנסים שם ואוכלים שם קדשים קלים אבל לא מעשר שני, וחברים אין אוכלים שם לא קדשים קלים ולא מעשר שני.
ומפני מה לא קידשוהו, שאין מוסיפים על העיר ועל העזרות אלא במלך ונביא ואורים ותומים ובסנהדרין של ע”א ובשתי תודות ושיר וכו’, ולמה הכניסוהו, מפני שתורפה של ירושלים היתה ונוחה היא ליכבש משם, עכ”ל הגמרא.
וביאור הענין, שקדשים קלים הותר לאכול רק בירושלים, ומי שאוכל חוץ לירושלים חייב מלקות (רמב”ם פי”א מהל’ מעשה הקרבנות הל’ ה’) וכדי שיהא נחשב המקום לקדושת ירושלים צריך לקדש במלך ונביא ואורים ותומים וכו’.
הנה, בבית ראשון היו כל אלו וקדשו בקדושת ירושלים גם חלק של הר הזיתים, אולם בבית שני היו חסרים כמה דברים ולא היה להם אפשרות להוסיף לקדש את ירושלים, וממילא קדושת ירושלים היה רק עד מקום שנתקדש בבית ראשון, ושם עשו חומה הראשונה.
אולם בכל זאת הוסיפו חומה נוספת בהר הזיתים להרחיב את ירושלים, וקראו התוספת ג”כ ירושלים, ועשו זה מפני פחד האויב שיבוא לשם, כי אילו היה האויב מתאחז שם, היה יכול לכבוש משם בקלות את כל ירושלים, וע”י שהרחיבו שם התאחזו היהודים שם.
אולם לכאורה לא היה צורך לקרות למקום ההוא ירושלים אלא סתם לבנות חומה, אבל מה שעשו כך, שאילו לא היו קוראים למקום ‘ירושלים’ לא היה לציבור מספיק מסירות נפש להאחז במקום הזה כי לא החשיבו את המקום לקדוש, על כן קראו למקום ג”כ ירושלים, אף שלא היה בו קדושת ירושלים ואסור לאכול שם קדשים קלים.
הנה מתוך הנהגה זו קרה מכשול, שעמי הארץ החשיבו למקום הזה לירושלים באמת ואכלו שם קדשים קלים ועברו על לאו דאורייתא.
וכתבו שם תוספות (ד”ה אלא בבני גולה) וז”ל אע”פ שהיה הדבר בא לידי תקלה, הכניסוהו כדי שימסרו עצמם עליהם יותר כשיש שם קדושה עכ”ל.
ולמדים מזה, שבמקום שיש אויבים שרצונם לכבוש את ירושלים, צריך לעשות כל הדרוש לתת הרגש חזק לעמי הארץ שמקום זה חשוב מאוד וצריך למסור נפש עליו להתאחז שם, כדי שלא יבואו האויבים ויתאחזו בה ויכבשו את כל ירושלים.
וכל הדרוש לזה כלול ג”כ שלא להתחשב עם זה שיצא מכשול מזה שעמי הארץ יעברו מכח זה על לאו דאורייתא, והטעם בזה, ששמירת העיר שלא יבואו גוים ויתאחזו שם ויחריבו את ירושלים חשוב יותר ונחשב בגדר פיקוח נפש והצלת ירושלים וכיבוש א”י, ומוותרים למען זה על הקילקול שיצא מזה שאוכלים קדשים קלים חוץ לירושלים.
ואף שבודאי כל מה שאפשר להזהיר את העם שלא לאכול שם קדשים קלים צריך לעשות, מ”מ אם אין הדברים נשמעים, מניחים הדבר כמו שהוא ואין חוששין יותר לזה, וגם עושים פעולה לקרות למקום הזה ירושלים.
הנה אם הדבר הזה נכון להר הזיתים, בודאי נכון לענין הר הבית, דהיינו כשיש גוים שרוצים לכבוש את ירושלים ואת הר הבית, ודעתם שמשם יכבשו את כל ירושלים ואת כל א”י, ויש רפיון גם מצד ציבור היהודים לוותר על הר הבית לאויבים ח”ו, צריך לעשות כל הדרוש לתת הרגש בלב היהודים שמקום זה שייך ליהודים ולא לאויבים כדי שימסרו נפש על זה, והדרוש לזה הוא עליה ליהודים להר הבית, ואף שיכול להביא לידי תקלה שיש שיעלו למקום שאסור לעלות, בחיוב לאו וכרת.
(בענין זה אין נפקא מינה בין לאו לכרת עי’ יבמות (קי”ט ע”א) מכדי הא דאורייתא והא דאורייתא מה לי כרת מה לי לאו, (וע’ בזה במשנה למלך (פ”א בהל’ יו”ט הל’ י”ז)), וכ”ש כאן שהסיבה שאין לחשוש שיבואו לידי תקלה הוא משום שזה סכנה על כל ירושלים, דהיינו מצד פיקוח נפש וסכנת חורבן ירושלים וחיוב כיבוש א”י שדוחין שבת, אז בודאי שאין לחלק בין אם החשש תקלה הוא לאו או כרת).
וא”כ בזמה”ז שיש לצערינו משא ומתן על הר הבית למסור לגמרי לגוים, דהיינו למסור כל יש”ע כולל ירושלים עד הר הבית ועד בכלל (וגם הר הבית כבר מסרו למעשה באופן חלקי) – צריך לעשות כל הדרוש להכריז שהר הבית שייך ליהודים וזה ישפיע על דעת הקהל, ואז ימסרו נפש על זה.
ואף שאנו צריכים להזהיר שהעליה להר יהא הכל כפי דקדוק ההלכה וללכת רק בטהרה ובלי נעליים ובמקומות המותרים, מ”מ אין לחוש אם יצא תקלה מזה לעמי הארץ שלא יהיו נזהרים בכל אלו.
וממילא כשהמצב לא היה שהעליה יהא סיבה להצלת ירושלים, היו מבינים את אלו הרבנים שחששו מפני תקלה, מ”מ עכשיו בודאי גובר הסכנה על מסירת הר הבית לגוים, וממילא אין לחוש לתקלת איסור כרת לעמי הארץ כנ”ל.
וכבר היה מעשה בשנת תש”ס שראש ממשלה רצה לתת כל יש”ע עם חצי ירושלים לאויב, חוץ מהר הבית, ובגלל זה לא הסכים האויב, ונתבטל כל העסק, ויש שאלה ממה נתעורר ראש הממשלה שהר הבית שייך ליהודים יותר מכל מקום, והתירוץ הוא, מכח אלו שצועקים שצריך לעלות על הר הבית, ולא בא מכח אלו שאומרים שהר הבית ששייך ליהודים, זה רק בעתיד הנעלם כשיבוא משיח מופתי ויפול בית המקדש מן השמים ואין לנו שייכות עכשיו בענין זה.
אולם כמובן שדבר זה יפסקו רק רבנים שבאופן עקרוני מוכנים לבדוק כל הלכה לפי המצב של עכשיו, אולם מי שבשיטה מתבונן רק מה שפסקו בדור שעבר, ואינו מתחשב עם המציאות העכשוי, ואומר אנן יתמא דיתמא, אין לנו כח לחדש חידושים וכל הכח לפסוק הוא בגדר צאי לך בעקבי הצאן, בודאי שיפסוק שאסור לעלות על ההר, ועל זה נאמר (ר”ה כה:) אין לך אלא שופט שבימיך דהיינו שופט שרואה המציאות שבימיך וע”פ זה הוא שופט ולא לפי המציאות של פעם.
וכל שכן מי שבכלל לא מענין אותו בעיה של למסור שטחי א”י לגוים או שלא היה מוחה נגד זה כשהחריבו את גוש קטיף וצפון השומרון או שהיה מסייע באיזה דרך שהיא לחורבן, והוא טוען שכל ענין שמירה על א”י שייך להקב”ה, והוא כבר יסדר את הענין בדרך של משיח מופתי, ואין זה תפקיד שלנו לדאוג בשביל זה, אז בודאי אינו עומד לפניו בשאלת עליה להר הבית שני צדדים, דהיינו מצד אחד תקלת כרת ומצד שני סכנת חורבן ירושלים, אלא עומד לפניו רק צד אחד של תקלת כרת, ממילא ימשיך לפסוק שאסור לעלות על הר הבית.
אולם הפסק הזה הוא לא לפי מציאות העכשוי, וכבר ביררנו בכמה מאמרים שיש חיוב עכשיו לשמור על כל א”י.
היסוד של יפתח בדורו כשמואל בדורו (ר”ה כ”ה.) למדים מן הפסוק (ש”א יב יא) וישלח ה’ את ירובעל ואת בדן ואת יפתח ואת שמואל, ויצל אתכם מיד אויביכם מסביב ותשבו בטח, והצד השוה בכולם שהצילו את ישראל מן הגוים, ויפתח התנגד להצעת מלך עמון של שלום תמורת שטחים (שופטים יא יג) ולחם נגדם, וגם החזירו בתשובה את עם ישראל, וממילא בזמן שנקודת הצלת כלל ישראל עומד על הפרק, מי שאינו הולך עם כיוון של יפתח, אינו בגדר יפתח בדורו. ואנו מתפללים שהקב”ה יביא לנו את המנהיג האמיתי, ואם לא נזכה לשמואל בדורו, יתן לנו עכ”פ יפתח בדורו.
וע’ בספר אל גבעת הלבונה שנתן עוד הרבה טעמים למה בזמננו נחוץ לעלות להר הבית ולמה אין בזה משום חשש שעי”ז יעלו אחרים במקום האסור.
עי’ בראיות חזקות על זיהוי מקום המקדש גם מבחינת הטופוגרפיה של ההר, ע”י הרב זלמן מנחם קורן בספר ‘בחצרות בית ה’ ‘ ובעיקר פרק ג’ ופרק ה’.
ע”כ המאמר שנכתב בשנת תשס”ז.
טומאת זיבה
יש עוד מי שחושש לטומאת זיבה שצריך מים חיים לטהר, אולם זיבה לא שכיח ולא חוששין לזה, כך מתבאר במשנה (מסכת טהרות פרק ז מ”ו): הגבאים שנכנסו לתוך הבית הבית טמא אם יש עמהן כנעני נאמנים לומר לא נכנסנו אבל אין נאמנים לומר נכנסנו אבל לא נגענו. הגנבים שנכנסו לתוך הבית אין טמא אלא מקום רגלי הגנבים, ומה הן מטמאין האוכלים והמשקים וכלי חרס הפתוחין אבל המשכבות והמושבות וכלי חרס המוקפין צמיד פתיל טהורים אם יש עמהן כנעני או אשה הכל טמא.
תוספות יום טוב (שם): או אשה – פי’ הר”ב דשמא היא נדה או זבה משא”כ באיש שאינו רגיל בזיבות כמו האשה. כדפי’ הר”ב בפ”ה משנה ח’.
מאתר בריתי יצחק – הרב ברנד, כאן.