מתוך “אמרתך חייתני” האנטי-ציוני גליון קי”ד עמ’ 3:
חסידא ופרישא – בתוך השלושים להסתלקותו של הגה”צ רבי משה דוב הלוי בעק זצוק”ל (חלק א’)
שנת תשכ”ז היתה שנה קשה מאד ליהדות החרדית בארץ הקודש, הציונים היו שיכורי נצחון מהצלחתם הגדולה במלחמה נגד צבאות הישמעאלים, לא העיבה על שמחתם העובדה כי מאות מאות הקריבו את חייהם עבור אותו נצחון, גאוותם הרקיעה שחקים ואיימה להטביע את שארית הפליטה.
לדאבון הלב גם בין החרדים היו כמעט הכל תמימי דעים כי משמים נעשו ניסים ונפלאות לצבאם הטמא, היפך ממאמר הכתוב “ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך”. הציבור היה אפוף כולו בצהלות הנצחון הציוני, וכאשר הוציא מרן הגה”ק מסאטמאר זצוק”ל את ספרו ‘על הגאולה ועל התמורה’ בו הוכיח בראיות ברורות כי לא יתכן שיעשה הקב”ה ניסים לצבא המיוסד על ג’ עבירות החמורות, היה בזה ממש ‘מסירות נפש’ ללכת נגד הלך הרוח של כל הציבור, עד כדי כך שהיו מחסידיו של מרן מסאטמאר שחפצו לקבור את עצמם מרוב בושה על דבריו המוזרים של רבם…
ומי מדבר על כך שבשטיבלאך של ‘מאה שערים’ אמרו מי שברך לחיילי הצבא, משחררי הכותל המערבי ומחוללי הניסים והנפלאות, ומתי מספר יהודים ובהם הגה”צ ר’ אברהם יעקב עפשטיין זצוק”ל שבאו למחות בהם, הוכו נמרצות על ידי המתפללים על כך שהעיזו לפגוע באליל הציונות ה’מקודש’.
המצב הנורא של הבלבול ביסודות היהדות, הביא את הגה”צ ר’ עמרם בלויא זצוק”ל לידי החלטה, כי יש לעזוב מיד את תחומי המדינה הציונית, ולעבור לחוץ לארץ עד יעבור זעם…
וכך מוצאים אנו מכתב בכתב ידו של הגה”צ ר’ עמרם בלויא זצוק”ל, עליו חתומים עשרה מאנשי נטורי קרתא, וזה לשונו:
“בעהשי”ת
היות כי ארצנו הקדושה אשר בה ישבנו עד היום השתלטו עלי’ הציונים כופרים להכריז בשם כללותם כפירה ומרידה בד’ ובתוה”ק, ועמדו לעקור ולשרש כל שארית של האמונה, וכל כבוד של תורה ומצות ושבת, ולבלוע כל עצמאות של יהדות, לדרוך ברגל גאותם על כל הקדוש לישראל, להתעלל בהחיים והמתים, להשמיד את כל נפשות בית ישראל לכפירה מינות והפקרות רח”ל, להמר את הגוי כולו לגוי ככל הגוים ולהכי גרועים ושפלים שבהם.
וכל הנמצא במדינה הולך ונמשך אחריהם ומתעכל בתוך דעותיהם הכוזבות והכפירה הציונית רח”ל.
לכן אנחנו הח”מ בהתאספנו יחד אור ליום כ”ג אלול התשכ”ז לב”ע באנו לידי החלטה שכמעט אי אפשר בשום אופן להחזיק מעמד בתוך גבולות השתלטותם, וכל הנמצא אתם תחת רשותם מובלע וכלול בכפירתם ומרידתם שהנהגתם מכרזת, ועל ידי כל שטחי החיים וצרכיהם שמנוהלים ומסופקים על ידם, ואין לנו שום עצה אחרת כי אם לצאת מתוך גבולות השתלטותם ולהשתדל לצאת בצוותא חדא ולכונן שם צבור מובדל בפומבי מכל הנסחבים אחרי הציונים ומדינתם ומכל הפונים עורף לתוה”ק, ולהרים משם מלחמת היהדות נגד הציונות ומדינתם, כי אנו מבחוץ בני חורין מהשתלטותם”.
…
ואכן שמונה מתוך החותמים, ובהם הגה”צ ר’ משה בער [א”ה, הרב משה בעק], עזבו את ארץ הקודש ופנו לארה”ב ולענגלאנד, וקיימו בעצמם דברי המקונן “מבור שבי שואפים נגדך ומשתחוים איש ממקומו עלי נוכח שעריך”, רק ראש החבורה ר’ עמרם בעצמו נמנע ממנו לצאת מן הארץ, שכן היציאה מהארץ כרוכה היתה בהכרה בשלטונם והחזקת ‘פאספארט’ ציוני, דבר שר’ עמרם לא הסכים לו בשום פנים ואופן.
שב ואל תעשה עדיף! הקושיא היא על חבריו של ר’ עמרם! ומאת ד’ היתה זאת, שזכינו שישאר בינינו, וכן ההולכים בדרכו.
אגב, יש כאן הודאת בעל דין חשובה, אותה מנסים אנשיהם עפ”ר להסתיר, שבתחילה כולם הודו על הנס הגדול, וכו’.