“..הדברים נראים ברורים: מאז ומעולם לא פסקה עלייה מתימן לירושלם בפרט, וליתר חלקי הארץ בכלל, ויוצאי תימן לא חדלו מבין תושבי ירושלם במשך כל הזמנים, כי בכל הדורות ראו היהודים את עצמם בתימן רק ארעיים וזמניים שם, ומשום כך לא בנו להם בתי אבן, ולא תקעו יתד נאמנה המשרישה את ישיבתם שם. אף העשירים אשר בקלות יחסית יכלו לבנות בתי אבן, ללא מאמץ רב, לא עשו את זאת, לפי שראו בכך יאוש מן הגאולה, והרי חז״ל אמרו, כי בתחילת דינו של אדם לפני הקב״ה שואלין אותו: “צפית לישועה?” (שבת לא, א׳), ואם הצפייה תהיה רק אמירת מלים בפה, ומעשה בהיפך, הרי יהיו בכלל מי שנאמר בהם: “בפיו ובשפתיו כבדוני, ולבו רחק ממני”(ישעיה כט, יג). דכירנא כד הוינא טליא, אחד העשירים החריגים בעירנו בנה לעצמו בית אבני גזית, ולעזה עליו כל העיר שהוא כופר בביאת המשיח. וכיוון שכן, כלומר שבתימן ראו היהודים את עצמם זמניים שם, אין פלא שלא פסקה עלייה מתימן לירושלם במשך כל הדורות. ושגור היה בפי העולים גם בימינו, שלא היו אומרים נעלה ארץ-ישראל, אלא נעלה לירושלם, כי ירושלם היתה משאת נפשם, והיא היתה כל מגמת כספם וכמהם, ואע״פ שאין בידינו לעת עתה הוכחות על רציפות התישבות התימנים בירושלם, הרי כלל הוא אצלנו – “אין לא ראינו ראיה” (זבחים כג, ב). והנקודות הפזורות, המתגלות בדילוגי הדורות השונים, מהוות גילוי ועקבות לרציפות
מקור: הרב יוסף קאפח, כתבים ח״ב, עמ׳ 1016
(הובא ב”ליקוטים מדברי רבנן ותלמידיהון לתשועת מלחמת ששת-הימים וליום שחרור ירושלים” מאת הרב שי הירש, עמ’ 22-23)