הר”י סירוטה מבכה את יום העצמאות

עצם מעצמאותנו

המגיד רבי יענקל’ה גלינסקי זצ”ל היה מספר שפגש פעם ביהודי חילוני, וכרגיל במצבים כגון אלו, פצח האחרון בכתב אישום חמור נגד “אתם החרדים”. בשיאו של השיח התאזר הלה עוז, לבש פנים של זעף והתיז בזעם רווי פאתוס: “את האמת תגיד לי, כשאתה שומע את הצפירה ביום העצמאות זה לא אומר לך שום דבר? אתה שומע ופשוט ממשיך להסתובב כרגיל?”

ענה לו רבי יענקל’ה כאיוולתו: “את האמת תגיד לי, כשאתה שומע את הצפירה בערב שבת זה לא אומר לך שום דבר? אתה שומע ופשוט ממשיך להסתובב כרגיל?”

ודי בהערה זו כדי לסכם את הגיחוך שבעצם חגיגת העצמאות, מין חגיגה ערטילאית מעורבבת עם מושגים של נצח ישראל וחוסן העם היהודי שהם בעצמם טורחים להכחיש בכל הזדמנות אחרת. דווקא אלו שבעטו במסורת ועמלו למחוק כל זכר לסמלים ומנהגים יהודיים, אלו המלגלגים יום ולילה על פולקלור ‘גלותי’ ו”אמונות טפלות” וקיום מצוות עתיקות, ודבקים ב’נאורות’ ו’פיכחון’, דווקא הם אלו שנאבקים בקנאות חשוכה על סמליהם החלולים, ונושכים כחמור את מחללי ‘קדושת’ העמידה בצפירה, ודומעים מאין הפוגות בעת הדלקת המשואות, ומתמלאים רווחה בעת שהחזן עוקף על אמירת תחנון ביום זה.

אלא שעליהם להתמודד קודם עם עוד ריבי ריבאות סתירות שמתהוות בין ידיעותיהם לבין הנהגותיהם, בין מהותם לבין הצהרותיהם, בין רצונם ובין פועלם. תוסיפו אפוא קושיה זו לרשימה הממתינה למענה.

הנושא האמתי הוא לא הם, אלא אנחנו.

*

לא אשכח את אותו יום העצמאות בו הייתי נער קטן בן עשר או אחת עשרה. למדתי אז בישיבת ערב, המכונה ‘חברה’, דקהילתנו הק’. בסיום החברה באותו ערב הכריז המשגיח הנמרץ כי מכיוון שאסור ליהנות מן המדינה הציונית, עלינו להימנע מלהביט אל זיקוקי הדינור המתפוצצים בשמים. מי שיצליח להגיע הביתה בלא להביט כלל על הזיקוקים, אפילו לא בטעות, יקבל למחרת ממתק (או יכנס להגרלה על ממתק. לא זוכר פרטים).

לדאבוני הרב, הדרך עד ביתי הייתה ארוכה, והניסיונות היו קשים מרים. כל הדרך השפלתי את עיניי אל המדרכות המשעממות, כשבאופק עלו בזו אחר זו בועות צבעוניות שהתנפצו ברעשים עמומים. פה ושם אף שמעתי קריאות התפעלות בוקעות ממרפסות וחלונות הבניינים, כדוגמת “ווואו”, “קוק-ווי-שיין”, “ממש נפלאות הבורא” וכדומה. אבל אני נשארתי נאמן למבצע והתגברתי על יצרי המר. כשבזווית העין נקלטה בטעות איזה שביב זיקוק צבעוני, נחרדתי עמוקות ותכף התחלתי למלמל פסוקים שעלו במוחי כמו “בית גאים יסח השם”, “ארור מקלל נפשי”, או “ואני בצדק אחזה פניך”. לבסוף הגעתי הביתה מלא סיפוק שהצלחתי לעמוד במשימה שלא ליהנות מן המדינה כמלא נימה מוציאת רימה תלויה על בלימה.

לימים, אולי בגלל שכבר לא למדתי באותה ישיבת ערב נפלאה, הבנתי כי המשימה של לא ליהנות מהמדינה – קשה מעט יותר מאשר להימנע יום אחד בשנה מלהביט באופק. למעשה, כל עוד אנו מתגוררים כאן, הרי אנו ובנינו נאלצים בעל כורחנו להיות תלויים ב’חסדי’ המדינה הציונית, בין אם אנו רוצים ואם לאו.

אינני מדבר כמובן על התקציבים האסורים, אלא על כבישים, מסחר, משטרה, צבא, סעד, בתי משפט, וכולי. על אף שמרבית המפעלים הציונים הללו ברשעות יסודם, ובאכזריות הנהגתם, ובשנאה גדולה התנהלותם, בכל זאת, אחרי ככלות הכל – אלו הן הרשויות שמאלצות אותנו להזדקק לשירותיהן.

כמדומה שרבינו הגה”ק רבי יואל מסאטמר זי”ע היה אומר שמי שעובר בין הישמעאלים ב’באטרק’, וכשרואה חייל ישראלי ירוק מדים הוא נרגע – הרי הוא ציוני קטן.

ובכן, על אף רגישות הנושא, צריך פעם לדבר על זה. צריך להבין איך מיישבים את הסתירה המובהקת הזו בהתייחסותנו לרשויות הציוניות. מחד המשטרה היא אם כל גופי הרשעות, וכמאמר המשורר “במשטרה ציוינית אין אנו מאמינים”, ולא צריך להכביר הוכחות בעת הזו. ומנגד, כשגנב יפרוץ לבית או רוצח יאיים על אי מי – נהיה מחויבים על פי דין להזמין את אותה משטרה – גם בעיצומה של יום השבת קודש. וזו רק דוגמה אחת.

*

השאלה החשובה הזאת לא היתה נשאלת בשנים עברו. משום שאז היא לא הציקה. משום שאז היו הדברים פרורים ופשוטים הרבה יותר. כי גם אם הם השתלטו על השלטון, ומכריחים אותנו להשתמש בשירותיהם, עדיין אין זה יוצא מגדר ההכרח המגונה.

לאחרונה נזדמן לידי קובץ גיליונות בשם “דרכינו” – כלי מבטאה של אגודת ישראל משנת התרצ”ה. מדובר בצרור מסמכים מאלפים ומכוננים בפני עצמם. שלא כמו עיתוני היום, אותו גיליון מלא מזן אל זן מאמרים ודעות ומסות שבאו מכל פזורות הגולה, בעיקר בנושאי חינוך או עליה לארץ ישראל. מעט מאוד מודעות ומעט מאוד חדשות. תענוג.

והנה, תוך כדי רפרוף אני שם לב שרוב רובם של המאמרים מתייחסים ולועגים לשני תנועות עיקריות: הציוני והמזרחי. אין עמוד ואין מאמר כמעט שאינו לועג או לפחות תוקף את פסיחתם המביכה של אלו על שני הסעיפים. וכמה צחוק ולעג יש שם על מאבקי הציונים בארץ ישראל אלו עם אלו, בינם לבין עצמם, והכותרות המגוחכות וההצהרות היומרניות והתלושות שהנפיקו הללו דבר יום ביומו.

כל זה היה עוד לפני השואה, כשרשעותם ואכזריותם ואוטם ליבם של מנהיגי הציונות עוד לא באה לידי ביטויה המלא. במהלך השואה הם פשעו ורשעו באופנים בלתי נסלחים עולמית. חייהם של קרוב למיליון יהודי הונגריה הקדושים היו יכולים להיות להם לשלל – על פי כל ההערכות המקצועיות, לו רק לא היו רשעי הציונים ואנשי ההסתדרות הנאלחים מכשילים את “תכנית אירופה” של הגרמ”ד וויסמנדל זצ”ל משיקולים מרושעים. ומי מדבר על אירופה כולה, כשבמרבית הגטאות הגדולים והנוראים, היו נציגי הציונות תופסים את הפיקוד, ומלחכים את פנכתם של הנאצים הארורים, ומשמשים כקאפו’ס רצחניים ומלאי שנאה מצד עצמם ליהודים החרדים האומללים. סיפורי אכזריותם מגעישי דם ומסמרי שיער.

לאחר השואה ניסו כמובן לטשטש את חלקם ולמחוק את הביטויים הנוראים ש”רק בדם תהיה לנו הארץ” וכהנה. אבל הטשטושים הועילו רק למי שרצה להיטשטש. כל יהודי חרדי ידע עד כמה נורא חלקם של ראשי המדינה ברצח בני עמנו הקדושים והטהורים.

מובן שגיליונות התקופה של הציבור החרדי היו מלאי סלידה והתנערות מן הציונות. כל המגזרים מכל פזורות היהדות החרדית היו מאוחדים לפחות בזה, שהציונות היא טרייף. לא היו אז ספקות שהמדינה שקמה בחטא היא שורש של רע, ומטרתה להיות עם ככל העמים נועדה להכחיד לגמרי את היהודי ה’גלותי’, היל”ת.

תקראו כל עיתון חרדי מלפני שלושים וארבעים שנים ותראו כי זו הייתה רוח הדברים. גם אלו שלא קראו ‘ויחל’ ביום העצמאות היו מצרים בלבבם על חילול השם הנורא המתחולל כל עוד שלטון הרשע קיים.

היום פני הדברים שונים בתכלית. אותה חרדה קיומית מפני סכנת המדינה ושליטיה וכוונותיה – ספתה כמעט לחלוטין. תחת זאת יש ‘שיח’ ויש ‘גשרים’ ויש ‘שיתוף פעולה הדוק’, ויש ‘הערכה הדדית’, ויש בושה גדולה.

השנים שעברו והנפשות הפועלות שהלכו והדורות שהתחלפו, גרמו לאמת הפשוטה להישכח. וממדינה של גיהינום שכפתה עצמה על תושבי הארץ, הפכה לריבון מקובל ששכחו לה את חטאות נעוריה, נכנעו לתכתיביה, והפסיקו לפחד מתכנוניה, אף שהפסיקה להסתירם.

*

בשבוע שעבר, (והשבוע אצל אחינו בני חו”ל), קראנו על דין המצורע. לאדם שנולד וגדל בתוך הגלות הפרשה קשה לעיכול. אדם מכובד, נשוא פנים, דיבר פעם לשון הרע. קורה. צרעת עלתה בו והוא הוסגר והוחלט ואז הוצא אל מחוץ לשלוש מחנות, שם ישב בדד וטמא טמא יקרא. ולאחר ימי הסבל, הוא צריך לגלח עצמו מכף רגל ועד ראש, וסופסוף לאחר כל סדר הטהרה הוא יוכל לשוב אל מקומו מושפל ומבוזה.

אני לו הייתי חלילה במקומו, בעל גאווה שכמוני, הייתי בורח. הייתי נמלט לאיזה נקיק בהרי הקרפטים עד שאחזור לאיתני. איך אפשר לסבול את דרך הטהרה הנוראה הזו מצרעת?

אבל לאמתו של דבר, התחושה באותם ימים הייתה אחרת לגמרי. יהודי שחטא ונטמא והתרחק מבוראו, התמלא כמיהה נוראה וגדולה ועצומה – להתקרב בחזרה, להיטהר, לשוב אל זרועות אביו בוראו נקי ומצוחצח מחטאו. והכמיהה הזו הייתה גדולה בהרבה מן הבושה ומן המה יאמרו, הגעגועים לשוב ולהתקבל ולהיטהר – כבשה את כל המאוויים הקטנים והנמוכים שהם היום כל עולמנו. לא היה מקום לגינוני כבוד, הייתה רק שאיפה גדולה להתקרב בחזרה לאבא ולהיאסף לאהבתו בשמחה רבה.

כלומר, תפיסת החיים כפי שאנו מבינים אותם כיום, מתוך שהייתנו בגו גלות, היא מעוותת לחלוטין. וכי מה זו בושה קטנונית לעומת התקרבות יתירה אל הבורא הרחמן, לשוב כבן אובד אל חיקו?

*

יהודים חוגגים “עצמאות”. כמה כפירה יש במילה תמימה זו. כאילו המדינה היא זו שעושה ופועלת, כאילו השקט, השפע, השלווה יחסית בהם אנו חיים הינם כתוצאה מ”צבא חזק”, “שופטי ישראל”, ו”משטרה חזקה”. איך הופכים את מתנותיו של הבורא – לאמצעים לכפור בו עצמו, השם ירחם.

ואולי זו גניבתה הגדולה ביותר של המדינה הציונית, שגורמת לנתיניה ל’סמוך’ על כוחה אף שהוא כה דל מצד עצמו לעומת שבעים הזאבים הסובבים אותה, כאילו איננה אפופה חסדים וניסי ניסים בכל עת ושעה. זו גלות שבתוך הגלות, הסתרה שבמעמקי ההסתרה.

עלינו על כל פנים לזכור זאת ולא לשכוח לרגע, לגלות ‘עצמאות’ בדרכינו דרך התורה והאמונה בבוראנו התקיף ובעל היכולות כולם, בה נלך באש ובמים.

ב”ה / הגיגים / אחרי קדושים / אייר עח

First published in HaEda Newspaper. Reprinted with permission.

Contact the author at y29490@gmail.com