ספר דעת תבונות אות ל”ו:
הדעת הרביעית היא דעת גויי הארץ האומרים, חטא ישראל, אין ישועתה לו באלהים סלה, ח”ו, “כסף נמאס” קראו להם. כי הקב”ה בחר בהם ונתן להם הבחירה בידם להיות צדיקים או רשעים, והם הרשיעו לעשות, ומנעו ממנו ית’, כביכול, שיוכל להטיב עוד להם, כענין “צור ילדך תשי”; והוכרח לעזוב אותם ולהחליפם באומה אחרת ח”ו, מפני שאי אפשר להושיעם. ואורך הגלות מורה לכאורה על זה, ומפחיד הלבבות שאינם חזקים באמונה האמיתית.
…
ואמנם המאמין ביחוד ומבין ענינו, צריך שיאמין שהקב”ה הוא אחד יחיד ומיוחד, שאין לו מונע ומעכב כלל ועיקר בשום פנים ובשום צד, אלא הוא לבדו מושל בכל. לא מבעיא שאין רשות נגדו ח”ו, אלא הוא עצמו בורא הטוב והרע, כענין הכתוב (ישעיה מ”ה ז’), “יוצר אור ובורא חושך עושה שלום ובורא רע, אני ה’ עושה כל אלה”; שאין אחר תחתיו שיהיה לו שליטה בעולם, דהיינו שאין שום שר ולא שום כח שני, כמו שחשבו עובדי עבודה זרה. ולא עוד, אלא שהוא לבדו משגיח על כל בריותיו השגחה פרטית, ואין שום דבר נולד בעולמו אלא מרצונו ומידו, ולא במקרה, ולא בטבע, ולא במזל; אלא הוא השופט כל הארץ וכל אשר בה, וגוזר כל אשר יעשה בעליונים ובתחתונים, עד סוף כל המדרגות שבכל הבריאה כולה. ומעוצם יחוד שליטתו הוא שאין לו שום הכרח וכפיה כלל, וכל סדרי המשפט וכל החוקים אשר חקק – כולם תלויים ברצונו, ולא שהוא מוכרח בהם כלל. הנה כשרוצה – משעבד רצונו, כביכול, למעשי בני האדם, כענין ששנינו (אבות פ”ג י”ט), “והכל לפי רוב המעשה”; וכשהוא רוצה – אינו חושש לכל המעשים, ומטיב בטובו למי שרוצה, וכמו שאמר למשה רבנו ע”ה (ברכות ז’ ע”א), “וחנותי את אשר אחון – אע”פ שאינו הגון”. וכבר נאמר (איוב ל”ה ו’), “אם חטאת מה תפעל בו ורבו פשעיך מה תעשה לו”; ואז נאמר (ירמיהו נ’ כ’), “יבוקש את עון ישראל ואיננו וגו’ כי אסלח לאשר אשאיר”; וכן נאמר (ישעיה מ”ח י”א), “למעני למעני אעשה לי ואיך יחל”; (שם מ”ג כ”ה), “אנכי אנכי הוא מוחה פשעיך למעני וחטאתיך לא אזכור”. וכן נאמר (זכריה ג’ ט’), “ומשתי את עון הארץ ההיא ביום אחד”. זאת נחמתנו בעניינו, כי לא על מעשינו יפקוד, ולא לזכותנו ימתין, או מחסרון מעשים יחליפינו ח”ו, אלא מפני השבועה אשר נשבע לאבותינו והברית אשר כרת. הנה אפילו אם לא יהיה זכות בישראל – כשיגיע עת מועד, יום נסתם בלבו, הנה על כל פנים יושיענו ודאי, כי אדון כל הוא, ויכול לעשות כן כשהוא רוצה.