אסון מירון: נדרש חשבון נפש בין קודש לחול
חגיגות ל”ג בעומר במירון הן לכל היותר מנהג חביב, אבל יצור מכוכב אחר שהיה נוחת בארץ הקודש בשנים האחרונות היה מקבל את הרושם שציון רשב”י הוא המקום הקדוש ביותר ליהדות, ול”ג בעומר – היום החשוב בשנה
אי אפשר להפריד בין אסון ל”ג בעומר תשפ”א ובין המאמץ החרדי העקבי בשנים האחרונות לסמן את מירון כהר הקודש החלופי. לפני ארבעה שבועות צוטטה כאן כותרת מהעיתון “המבשר” שזעקה על ציון קבר רשב”י: “הסירו ידיכם מהר קודשנו”. “ההצעה המחוצפת להגביל את מספר העולים להר מירון בהילולא המתקרבת של התנא הא־לוהי רבי שמעון בר יוחאי יש בה כדי לעורר זעם אדיר בלב כל יהודי שומר מצוות”, נכתב אז ב”המבשר”, שניתב את הכעס אל “אותם פקידונים נמוכי מצח שמשחקים במספרים ובנתונים”.
וזה נמשך גם אחרי האסון. הפעם הכותרת הייתה “מתגוללים על הר קודשך”, של הכתב יעקב א’ לוסטיגמן. “האם לא הגיע הזמן”, תהה הכותב, “שנביט כל אחד פנימה אל תוך עמקי לבבו, וננסה לחשב את דרכינו ולחקור את מעשינו עד שנוכל אולי להבין בשל מי ובשל מה הסער הגדול הזה, כדי שלא יהיה הדם שנשפך על הר הקודש כדם שנשפך חלילה לשווא”.
אבל הר מירון איננו הר הקודש. ליהדות הר קודש אחד ויחיד, ומי שניסו למצוא לו תחליפים במשך השנים זכורים שלא לטובה. ואולי זה הצעד הראשון שצריך להינקט במסגרת חשבון הנפש שדורש הכתב. גם בלי לדבר על מכבש הלחצים העצום שהופעל בממשלה, בכנסת ובידי סדרת עיתונאים חרדים, שנועד להרתיע את המדינה מלהגביל אפילו במעט את הנהירה לציון הרשב”י (דוגמה אחת מהמון – “הפלס”, כ”ז בניסן: “נמשך מסע ההתנכלות לחיי הדת בארץ הקודש: משרד הבריאות מבקש להגביל את מספר העולים למירון בל”ג בעומר”), חובה לדבר כיום גם על מסע השכתוב המזורז שעברו קודשי ישראל בידי מי שמכנים את עצמם “היהדות הנאמנה”.
הזלזול בסכנת שפיכות הדמים – איסור חמור בפני עצמו בתורת משה – לווה גם בניסיון לייסד כאן דת חדשה בעלת עקרונות משלה, שמקדשת מועדים שאין להם כמעט זכר במקורות ואתרים שבורא עולם לא בחר בהם. עלייה לקברי צדיקים היא מנהג שנוי במחלוקת ביהדות, אבל כך או אחרת גם מצדדיה לא רשאים להפוך אותה לעיקר תורה. חגיגות ל”ג בעומר במירון הן לכל היותר מנהג חביב, אבל יצור מכוכב אחר שהיה נוחת בארץ הקודש בשנים האחרונות היה מקבל את הרושם שציון קבר רשב”י הוא המקום הקדוש ביותר ליהדות, ול”ג בעומר – היום החשוב בשנה. אחרי הכול, יאמר לעצמו אותו יצור, חצי מיליון יהודים הפוקדים את המקום לא טועים.
אבל הם בהחלט טועים. כשהמתיימרים להיות מחזיקי הדת ונושאי דגל הקודש מקדשים מקום לא קדוש לרמת־על, ויום לא קדוש במיוחד הופך לשיא של כל הזמנים, תמונת הראי המתבקשת היא זלזול באיסורי תורה מפורשים וחמורים כפיקוח נפש ושפיכות דמים.
הרב משה סופר (החת”ם סופר), אחרי רעש האדמה בצפת בשנת 1837 שגבה 5,000 עד 7,000 הרוגים יהודים, הציע בהספד שנשא בהונגריה לקח אפשרי מהטרגדיה: “רעידת הארץ הוא מקנאת ירושלים. וקנאת ירושלים עשתה זאת, כי שם שער השמיים עיר שחוברה לה יחדיו. שם הר המוריה, עקידת יצחק, שם שכב יעקב וחלם לו סולם, שם הר בית ה’ ותל שכל פיות עליו פונים ולא זזה שכינה מכותל מערבי, והנה לגמרי זה מקרוב מאה שנים שמו פניהם לצפת כי שם קבר איש א־לוהי הרשב”י במירון והאר”י בצפת.
“וכל העולים לארץ ישראל לא שמו פניהם אלא לצפת וטבריה, וירושלים נשכחה לגמרי. והוא עיר שם ה’ שמה, שגם בזמן הזה מצווה לעלות לרגל לירושלים. לא שם איש על לב אלא לעלות לצפת להילולא דרשב”י. היכן מצינו לעשות מועד ביום סילוק צדיק? לא ידעתי מה מקום להילולא ולעזוב את ירושלים עד החימה עמה בעוונותינו הרבים”.
נטישת ירושלים והר בית ה’ איננה נחלת המאה ה־19 בלבד, לצער הלב. בצהרי יום שישי שעבר, כשהעיניים הדומעות היו נשואות למירון, ניצלו המוסלמים את נוכחותם הבלעדית בהר הבית במאות אלפיהם ופתחו בהפגנת שטנה לא נדירה במקום, כולל הנפת דגלי פלשתין. ירושלים אמנם בנויה לתפארת כיום, וזה שונה לחלוטין מהמציאות בימי החת”ם סופר, אבל בהר הבית המציאות לא השתנתה כלל מאז.
בשבועות שקדמו לל”ג בעומר חזרו כמה וכמה עיתונאים וח”כים חרדים על המנטרה ש”דין הר הבית כדין מירון”. ובשפה ברורה יותר: כפי שבהר הבית – הקדוש למוסלמים – ניתנת גישה חופשית לערבים ללא כל הגבלה שלטונית בעניין הקורונה, כך יש לאפשר גישה חופשית גם למירון, הר קודשנו.
גישה חופשית ניתנה למירון, והתוצאה ידועה. האם הדבר יוביל לחשבון נפש ולהבחנה, גם אם מאוחרת, בין עיקר לטפל, בין קודש לחול ובין מותר לאסור?
מאתר מקור ראשון, כאן.